נושא מאוד חשוב שיש ליתן את הדעת עליו תמיד, ובמיוחד בימים אלו, הוא הריב שפרץ בין האחים, בני יעקב אבינו, הידועים כשנים עשר שבטי י-ה, ריב זה התדרדר עד לכאורה, לכדי כוונת חיסול, " ועתה לכו ונהרגהו (את יוסף) ונשליכהו באחד הבורות" וכשריב מגיע לדרגה כזו, הוא אינו ריב, אלא הוא מלחמה (דייק רמב"ן ל"ז נ), ואם הריב, יש והוא מצוי בין אחרים, הרי מלחמה בין אחים היא דבר שאינו כל כך מצוי, ועל כל פנים היא אינה תופעה טבעית, ותוצאותיה הן איומות, לכן כשיש סכנה למלחמת אחים, יש צורך להתחקות אחר שורשיה, ולהיות מודעים לאופיה של מלחמה כזו, ולתוצאותיה. נעיין אפוא במלחמת האחים שבפרשה, נתחקה אחר גילוייה, שורשיה ותוצאותיה, כדי שפרשה עגומה זו תהיה נר לרגלינו.
הידברות ולא מלשינות
על יוסף נאמר: "היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". יוסף היה אומר לאביו כי אחיו שונאים אותו, בני השפחות שהיה גדל עמהם, וכן בני הגבירות לפי שהיה מתגאה עליהם, לפי שאביו היה אוהבו מכל אחיו, והוא היה מביא את דבתם זאת, אל אביהם שהיו מבזים אותו ומדברים עליו רעה ויעקב היה גוער בבורו" (רד"ק).
בכלל, אחים מסוכסכים צריכים להימנע מלהשתמש בינם לבין עצמם בשוטר או במשטרה, גם אם השוטר הוא האבא. וגם כשיש ביניהם סכסוך, חובתם לשמור על ערוצי הידברות הדדית. כמו כן זוהי דרכה של תורה, גם כשיש סיבה לשנאה, בכל זאת "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז) ומה יש לו לאדם בנסיבות כאלה? "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (שם) כלומר, הידברות עם היריב, ופשוט הדבר בתורה, שאסור לנפגע לנקום בפוגע "לא תקום" ואפילו לא לנטור שנאה בלב "לא תטור" (שם), וכן לא לרכל על יריבו, "לא תלך רכיל בעמך" (שם).
ואף שיעקב הוא אבי האומה, ויוסף היה בן זקונים, "בר חכים", חז"ל גינו את יוסף שהביא לשון הרע על אחיו, "אבינה בבנים נער חסר לב, זה יוסף, שהיה אומר על אחיו לשון הרע" (בר"ר פ"ז). ולא נמנעו מלגנות גם את יעקב אבינו שקבל לשון הרע, "בשכר ששמע יעקב אל יוסף נענש עליו 22 שנה" (הגר"א רבה פי"ד) ולמרות שלפי חז"ל מלשינותו של יוסף נבעה מדאגתו לקדושת האומה ואחדותה.
"ר' מאיר אומר, חשודין הן על איבר מן החי, ר' יהודה אומר מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים, ור' שמעון אומר נותנין הן עיניהן בבנות הארץ" (ירושלמי פ"א).
בכל זאת חז"ל הסתייגו ממעשה זה של יוסף (שם).
כי המלשינות מגבירה את השנאה, והיא גורמת לכך שהיא כבר הופכת מרכילות, שהיא העברת דברים שהיו במציאות, להוצאת שם רע, כלומר לדברים שלא היו במציאות )ירושלמי שם(. ולכן הכלל הגדול והאמיתי, שהוא יפה לכל יריבים באשר הם, והוא חיוני, ואולי בלעדי לאחים יריבים, היא מצוות התוכחה, כלומר, ההידברות ההדדית. כי בהידברות ההדדית קיים סיכוי לשלום, ובלעדית קיים סיכון למלחמה.
איסור האפליה וסכנתה
המנהיג הוא של כולם, ועליו לנהוג כלפי כל צאן מרעיתו ביחס שווה ובלתי מפלה. כי האפליה היא המקור לקנאה ושנאה. ואלה הן המקור למלחמה. כלל זה למדנו מיעקב אבינו. "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום".
"ובזה טעה יעקב לשנות בין הבנים" (ספורנו).
"כי עזה כמוות אהבה, אהבה שאהב יעקב ליוסף... קשה כשאול קנאה, שקינאו בו אחיו... ומי גרם ליוסף לבוא לידי שנאה, האהבה שאהב אותו אביו יותר מדי, (תנחומא ישן, יט).
ובגלל האפליה הזו גלו אבותינו למצרים (שבת י, ב).
איסור ההשתלטות וההתנשאות
יוסף החכם והצדיק בהיותו נער, לא נזהר שלא יראה בפני אחיו, כמי שיש לו מגמות של השתלטות והתנשאות עליהם. "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו" תוכן חלום זה מורה על כוונת השתלטות "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. והנה קמה אלומתי וגם נצבה, והנה תסובינה אלומותיכם, ותשתחוין לאלומתי" דומה, שאין צורך לחכם גדול כדי לפענח חלום זה. שהרי אחיו מיד הגיבו כלפיו, "המלוך תמלך עלינו, אם משול תמשול בנו, ויוסיפו עוד שנוא אותו. על חלומותיו ועל דבריו" ואין ספק ש"גם זה עשה מחסרון העצה כנער" (ספורנו). כי אף שלבטח יוסף התייחס לחלום זה כאל נבואה, "ויחלום יוסף חלום, ויחזה יוסף מחזה -נבואה (רס"ג), הרי הוא לא היה צריך לספר להם (זח"א, קסג) כי בעיניהם, חלום זה, אינו אלא מהרהור לבו, והוא מבטא את התנשאותו עליהם, בגין יחסו של אביו כלפיו, ואת מגמות ההשתלטות שלו עליהם, "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו, כי השבת כזה וכזה, ואין זה כי אם רוע לב" (רד"ק).
"המלוך תמלוך, או משול תמשול, אנחנו נשימה מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה" (ראב"ע).
כלומר, יוסף הצדיק אף שהיה חכם, ואף שהיה מנהיג שהציל את האנושות מחרפת רעב, הרי בנערותו, הוא התנהג כנער, והוא נהג את המנהיגות שנתן לו אביו על אחיו, שלא בתבונה, והוא לא נזהר שלא יראה בעיני אחיו, כמתנשא עליהם וכמי שמשתלט עליהם. ולפי הראב"ע, כנראה שהאחים לא הוציאו מכלל אפשרות שהם היו ממנים אותו למלך, אבל תוך שמירה קפדנית על עקרונות הדמוקרטיה. שהם הממנים, ולא שהוא ימלך עליהם בחזקה או בתחבולות, והתנגדותם הגדולה של האחים ליוסף נבעה מן העובדה, שהם הבחינו אצלו סימנים של דיקטטור.
ויוסף שאמור להיות המנהיג, לפחות מבחינתו של אביו, גילה אטימות לתחושות אלו של אחיו, והוא המשיך להתייחס כלפיהם ביחס ששידר השתלטות והתנשאות, ולמרבה הפלא, למרות שאחיו שנאו אותו בגין חלומו הראשון, כשסיפר אותו להם, הוא לא נמנע מלספר להם את חלומו השני, שבו "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". עד שאפילו אביו אוהבו, גער בו, בגין התנהגותו זו הבלתי אחראית, למרות שאביו ידע, שחלומות יוסף עתידים להתגשם, שכן " אביו שמר את הדבר".
על כל פנים, התנהגותו הבלתי זהירה של יוסף כמנהיג, גרמה לכך שאחיו קינאו בו, "ויקנאו בו אחיו", קנאה מן הסוג שמוציאה את האדם מן העולם )מרה"ג(. שהרי הם חשבו להרגו, בגין דברים אלו, כי בשעה שיוסף בא אליהם בשליחות אביו, כדי לדעת את שלומם. "ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו. ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו, ונשליכהו באחד הבורות, ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלומותיו".
מלחמת אחים - אופיה ומגמתה
יש ובין אחים, פורצת מלחמה והיא עקובה דם, כמו מלחמת השבטים עם בנימין. אך בד"כ עד שפורצת מלחמה גלויה כזו, אחים יריבים הנלחמים זה בזה, משתדלים להילחם זה בזה בהסתר, תוך ניסיון לטשטש את עקבות ההתנקשות. כי ההתנקשות שנעשית ע"י אחים, יותר משמגמתה - הנקמה, מגמתה - הסיכול, כלומר, שהמתנקש רוצה ע"י ההתנקשות לסכל את מהלכיו של אחיו יריבו. שנראים בעיניו, כמהלכים רעים.
אולם לפני ההתנקשות, האח המתנקש משתחרר קודם כל מתחושת האחווה, שכן כשיוסף הגיע לשכם ולא מצא את אחיו, הוא מצא איש ושאל אותו היכן אחיו רועים, "ויאמר האיש נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחווה" (בר"ר, פ"ד) ונעשו כלפיו אכזרים (תנחומא, ישן) ובכך הם נסעו ממדותיו של הקב"ה שהוא רחום (בר"ר, שם) שהן גם ערכי היהדות.
ומשעה שאחים מתנכרים לאחווה שקיימת ביניהם, המאבק ביניהם הוא אלים ומכוער "ויתנכלו אותו להמיתו, נתמלאו נכלים וערמומיות" (רש"י) "אמרו בואו ונשסה בו את הכלבים" (בר"ר, שם) "בקש שמעון לירות אותו בקשת, שנאמר וימררוהו ורובו ויטמוהו בעלי חצים" (מדרש).
אולם כשהתכלית היא הסיכול, "ונראה מה יהיו חלומותיו", האחים המתנקשים פועלים בעיוורון, גם כשבפנימיותם הם יודעים שרוח הקודש אומרת שדברי ה' יתקיימו ביוסף, ולא דבריהם (תנחומא, ישן).
וטרגדיה היא, שבמלחמת אחים, האחים המתנקשים מנסים לטשטש את ההתנקשות, כמו שאחי יוסף טבלו את הכתונת פסים בדם, כדי שאביהם יאמץ את הבדותא שלהם שחיה רעה אכלתהו. אולם אביהם בפנימיות לבו יודע את האמת ומיאן להתנחם.
מלחמת אחים ותוצאותיה
אלה תולדות יעקב יוסף, כל מה שקרה ליוסף, ובגין יוסף, היא בבואה לכלל ישראל, כשם שמה שקרה ליעקב אבינו היה בבואה לכלל ישראל. ולכן יציאתו של יעקב אבינו לחרן "היו עניניו כמו קורות אבותינו בגלות א', ומאז שחזר אל ארץ מגורי אביו, היו קורותיו (לרבות מלחמת השבטים) כמו שקרה לאבותינו בבית שני וחורבנו וגאולתו לקץ הימין" (ספורנו).
לפי זה, התוצאה הישירה של מלחמת עשו ביעקב - גלות, ושל מלחמת האחים ביוסף - גלות, "ויוסף הורד מצרימה" - אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים" (תנחומא, ישן) והואיל והספורנו השווה גלות זו למצרים, לגלות שהיתה בחורבן בית שני, הרי ששנאת חינם היא הגורם העיקרי בשתי הגלויות, וכך יוצא ששנאת חינם שהיתה בין בני יעקב וחזרה וניעורה בזמן בית שני והביאה לחורבנו, וטרם נרפאנו ממנה, עד עתה, והגאולה ממנה, היא כנראה בקץ הימין.
אולם כשיש מלחמת אחים, כבר לפני שהיא גורמת לגלות, היא פוגעת במנהיגות, המדינית ורוחנית. במנהיגות המדינית, "וירד יהודה", אחיו האשימוהו בתוצאות השליליות של המלחמה, ובכשלונו כמנהיג, ונידו אותו (תנחומא, ישן). ובמנהיגות הרוחנית - יעקב האב, מיאן להתנחם, וכל העשרים ושתים השנים, שיוסף נעדר, נסתלקה ממנו רוח הקודש (יב"ע, מה, כז).
לכן אשרי הדור אשר שוקד על אחדות האומה, כי רק באחדות האומה, תוכל אומתנו להיות עם ה' בארץ ה', עם שלום של אמת מבית ומחוץ.
הידברות ולא מלשינות
על יוסף נאמר: "היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". יוסף היה אומר לאביו כי אחיו שונאים אותו, בני השפחות שהיה גדל עמהם, וכן בני הגבירות לפי שהיה מתגאה עליהם, לפי שאביו היה אוהבו מכל אחיו, והוא היה מביא את דבתם זאת, אל אביהם שהיו מבזים אותו ומדברים עליו רעה ויעקב היה גוער בבורו" (רד"ק).
בכלל, אחים מסוכסכים צריכים להימנע מלהשתמש בינם לבין עצמם בשוטר או במשטרה, גם אם השוטר הוא האבא. וגם כשיש ביניהם סכסוך, חובתם לשמור על ערוצי הידברות הדדית. כמו כן זוהי דרכה של תורה, גם כשיש סיבה לשנאה, בכל זאת "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז) ומה יש לו לאדם בנסיבות כאלה? "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (שם) כלומר, הידברות עם היריב, ופשוט הדבר בתורה, שאסור לנפגע לנקום בפוגע "לא תקום" ואפילו לא לנטור שנאה בלב "לא תטור" (שם), וכן לא לרכל על יריבו, "לא תלך רכיל בעמך" (שם).
ואף שיעקב הוא אבי האומה, ויוסף היה בן זקונים, "בר חכים", חז"ל גינו את יוסף שהביא לשון הרע על אחיו, "אבינה בבנים נער חסר לב, זה יוסף, שהיה אומר על אחיו לשון הרע" (בר"ר פ"ז). ולא נמנעו מלגנות גם את יעקב אבינו שקבל לשון הרע, "בשכר ששמע יעקב אל יוסף נענש עליו 22 שנה" (הגר"א רבה פי"ד) ולמרות שלפי חז"ל מלשינותו של יוסף נבעה מדאגתו לקדושת האומה ואחדותה.
"ר' מאיר אומר, חשודין הן על איבר מן החי, ר' יהודה אומר מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים, ור' שמעון אומר נותנין הן עיניהן בבנות הארץ" (ירושלמי פ"א).
בכל זאת חז"ל הסתייגו ממעשה זה של יוסף (שם).
כי המלשינות מגבירה את השנאה, והיא גורמת לכך שהיא כבר הופכת מרכילות, שהיא העברת דברים שהיו במציאות, להוצאת שם רע, כלומר לדברים שלא היו במציאות )ירושלמי שם(. ולכן הכלל הגדול והאמיתי, שהוא יפה לכל יריבים באשר הם, והוא חיוני, ואולי בלעדי לאחים יריבים, היא מצוות התוכחה, כלומר, ההידברות ההדדית. כי בהידברות ההדדית קיים סיכוי לשלום, ובלעדית קיים סיכון למלחמה.
איסור האפליה וסכנתה
המנהיג הוא של כולם, ועליו לנהוג כלפי כל צאן מרעיתו ביחס שווה ובלתי מפלה. כי האפליה היא המקור לקנאה ושנאה. ואלה הן המקור למלחמה. כלל זה למדנו מיעקב אבינו. "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום".
"ובזה טעה יעקב לשנות בין הבנים" (ספורנו).
"כי עזה כמוות אהבה, אהבה שאהב יעקב ליוסף... קשה כשאול קנאה, שקינאו בו אחיו... ומי גרם ליוסף לבוא לידי שנאה, האהבה שאהב אותו אביו יותר מדי, (תנחומא ישן, יט).
ובגלל האפליה הזו גלו אבותינו למצרים (שבת י, ב).
איסור ההשתלטות וההתנשאות
יוסף החכם והצדיק בהיותו נער, לא נזהר שלא יראה בפני אחיו, כמי שיש לו מגמות של השתלטות והתנשאות עליהם. "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו" תוכן חלום זה מורה על כוונת השתלטות "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. והנה קמה אלומתי וגם נצבה, והנה תסובינה אלומותיכם, ותשתחוין לאלומתי" דומה, שאין צורך לחכם גדול כדי לפענח חלום זה. שהרי אחיו מיד הגיבו כלפיו, "המלוך תמלך עלינו, אם משול תמשול בנו, ויוסיפו עוד שנוא אותו. על חלומותיו ועל דבריו" ואין ספק ש"גם זה עשה מחסרון העצה כנער" (ספורנו). כי אף שלבטח יוסף התייחס לחלום זה כאל נבואה, "ויחלום יוסף חלום, ויחזה יוסף מחזה -נבואה (רס"ג), הרי הוא לא היה צריך לספר להם (זח"א, קסג) כי בעיניהם, חלום זה, אינו אלא מהרהור לבו, והוא מבטא את התנשאותו עליהם, בגין יחסו של אביו כלפיו, ואת מגמות ההשתלטות שלו עליהם, "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו, כי השבת כזה וכזה, ואין זה כי אם רוע לב" (רד"ק).
"המלוך תמלוך, או משול תמשול, אנחנו נשימה מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה" (ראב"ע).
כלומר, יוסף הצדיק אף שהיה חכם, ואף שהיה מנהיג שהציל את האנושות מחרפת רעב, הרי בנערותו, הוא התנהג כנער, והוא נהג את המנהיגות שנתן לו אביו על אחיו, שלא בתבונה, והוא לא נזהר שלא יראה בעיני אחיו, כמתנשא עליהם וכמי שמשתלט עליהם. ולפי הראב"ע, כנראה שהאחים לא הוציאו מכלל אפשרות שהם היו ממנים אותו למלך, אבל תוך שמירה קפדנית על עקרונות הדמוקרטיה. שהם הממנים, ולא שהוא ימלך עליהם בחזקה או בתחבולות, והתנגדותם הגדולה של האחים ליוסף נבעה מן העובדה, שהם הבחינו אצלו סימנים של דיקטטור.
ויוסף שאמור להיות המנהיג, לפחות מבחינתו של אביו, גילה אטימות לתחושות אלו של אחיו, והוא המשיך להתייחס כלפיהם ביחס ששידר השתלטות והתנשאות, ולמרבה הפלא, למרות שאחיו שנאו אותו בגין חלומו הראשון, כשסיפר אותו להם, הוא לא נמנע מלספר להם את חלומו השני, שבו "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". עד שאפילו אביו אוהבו, גער בו, בגין התנהגותו זו הבלתי אחראית, למרות שאביו ידע, שחלומות יוסף עתידים להתגשם, שכן " אביו שמר את הדבר".
על כל פנים, התנהגותו הבלתי זהירה של יוסף כמנהיג, גרמה לכך שאחיו קינאו בו, "ויקנאו בו אחיו", קנאה מן הסוג שמוציאה את האדם מן העולם )מרה"ג(. שהרי הם חשבו להרגו, בגין דברים אלו, כי בשעה שיוסף בא אליהם בשליחות אביו, כדי לדעת את שלומם. "ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו. ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו, ונשליכהו באחד הבורות, ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלומותיו".
מלחמת אחים - אופיה ומגמתה
יש ובין אחים, פורצת מלחמה והיא עקובה דם, כמו מלחמת השבטים עם בנימין. אך בד"כ עד שפורצת מלחמה גלויה כזו, אחים יריבים הנלחמים זה בזה, משתדלים להילחם זה בזה בהסתר, תוך ניסיון לטשטש את עקבות ההתנקשות. כי ההתנקשות שנעשית ע"י אחים, יותר משמגמתה - הנקמה, מגמתה - הסיכול, כלומר, שהמתנקש רוצה ע"י ההתנקשות לסכל את מהלכיו של אחיו יריבו. שנראים בעיניו, כמהלכים רעים.
אולם לפני ההתנקשות, האח המתנקש משתחרר קודם כל מתחושת האחווה, שכן כשיוסף הגיע לשכם ולא מצא את אחיו, הוא מצא איש ושאל אותו היכן אחיו רועים, "ויאמר האיש נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחווה" (בר"ר, פ"ד) ונעשו כלפיו אכזרים (תנחומא, ישן) ובכך הם נסעו ממדותיו של הקב"ה שהוא רחום (בר"ר, שם) שהן גם ערכי היהדות.
ומשעה שאחים מתנכרים לאחווה שקיימת ביניהם, המאבק ביניהם הוא אלים ומכוער "ויתנכלו אותו להמיתו, נתמלאו נכלים וערמומיות" (רש"י) "אמרו בואו ונשסה בו את הכלבים" (בר"ר, שם) "בקש שמעון לירות אותו בקשת, שנאמר וימררוהו ורובו ויטמוהו בעלי חצים" (מדרש).
אולם כשהתכלית היא הסיכול, "ונראה מה יהיו חלומותיו", האחים המתנקשים פועלים בעיוורון, גם כשבפנימיותם הם יודעים שרוח הקודש אומרת שדברי ה' יתקיימו ביוסף, ולא דבריהם (תנחומא, ישן).
וטרגדיה היא, שבמלחמת אחים, האחים המתנקשים מנסים לטשטש את ההתנקשות, כמו שאחי יוסף טבלו את הכתונת פסים בדם, כדי שאביהם יאמץ את הבדותא שלהם שחיה רעה אכלתהו. אולם אביהם בפנימיות לבו יודע את האמת ומיאן להתנחם.
מלחמת אחים ותוצאותיה
אלה תולדות יעקב יוסף, כל מה שקרה ליוסף, ובגין יוסף, היא בבואה לכלל ישראל, כשם שמה שקרה ליעקב אבינו היה בבואה לכלל ישראל. ולכן יציאתו של יעקב אבינו לחרן "היו עניניו כמו קורות אבותינו בגלות א', ומאז שחזר אל ארץ מגורי אביו, היו קורותיו (לרבות מלחמת השבטים) כמו שקרה לאבותינו בבית שני וחורבנו וגאולתו לקץ הימין" (ספורנו).
לפי זה, התוצאה הישירה של מלחמת עשו ביעקב - גלות, ושל מלחמת האחים ביוסף - גלות, "ויוסף הורד מצרימה" - אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים" (תנחומא, ישן) והואיל והספורנו השווה גלות זו למצרים, לגלות שהיתה בחורבן בית שני, הרי ששנאת חינם היא הגורם העיקרי בשתי הגלויות, וכך יוצא ששנאת חינם שהיתה בין בני יעקב וחזרה וניעורה בזמן בית שני והביאה לחורבנו, וטרם נרפאנו ממנה, עד עתה, והגאולה ממנה, היא כנראה בקץ הימין.
אולם כשיש מלחמת אחים, כבר לפני שהיא גורמת לגלות, היא פוגעת במנהיגות, המדינית ורוחנית. במנהיגות המדינית, "וירד יהודה", אחיו האשימוהו בתוצאות השליליות של המלחמה, ובכשלונו כמנהיג, ונידו אותו (תנחומא, ישן). ובמנהיגות הרוחנית - יעקב האב, מיאן להתנחם, וכל העשרים ושתים השנים, שיוסף נעדר, נסתלקה ממנו רוח הקודש (יב"ע, מה, כז).
לכן אשרי הדור אשר שוקד על אחדות האומה, כי רק באחדות האומה, תוכל אומתנו להיות עם ה' בארץ ה', עם שלום של אמת מבית ומחוץ.