"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל"
ההקפות של שמחת תורה עניינן - עגול שלם, בו מתאחדים הראש עם הסוג. אין תחילת בעיגול, ואף קץ אין בו. אם נציין איזו נקודה שהיא בתורת ראשית, הרי כשנגיע לנקודה הסופית, אנו חוזרים שוב להראשית ולא עוד אלא שאי אפשר להגיע להראשית, אלא אם כן קודם לכן, נבוא דוקא לתכלית האחרית "כאשר יהיה האופן בתוך האופן" כשמגיע גלגולן של האופן בתכלית הירידה דוקא אז מתחילה העליה מבראשית. וכבר פירשו: האופן הקטן שבתוך האופן הגדול, מכיון שאינו יורד כל כך כמו הגדול, לכן אינו עולה כל כך, הכלל "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן".
ולפיכך כשמסיימים בשמחת תורה את חמשה חומשי התורה עד "לעיני כל ישראל", מתחילים תיכף ומיד מ"בראשית ברא". והקשר כפול: לתחילתה של תורה, ולעצם המושג של "בראשית" כלומר: מחברים סוף התורה לתחילה, ומאחדים את "עיני כל ישראל" עם ה"ראשית" כל ישראל, מבלי הבדל ומבלי יוצא, אפילו "תחתיהם" מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף". אין ראש ואין סוף היקף עיגול.
ובמדרש: "ולקחתם לכם ביום הראשון הדא הוא דכתיב "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפילתם". ר' יצחק פתר קרא בדורות הללו, שאין להם לא מלך ולא נביא ולא כהן ולא אורים ותומים. אמר הוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אל תבזה את תפלתם "תכלת זאת לדור אחרון", אלו דורות הללו, "ועם נברא יהלל יה", שהקב"ה עתיד לברוא אותן בריאה חדשה". האחרון ייעשה ראשון. וזהו ה"ערער", היינו הערבה, שאין לו טעם ולא ריח, לא תורה ולא מעשים טובים. ודוקא אל "תפילת הערער" פונה ד'. אבל במה דברים אמורים? כשהערער יודע שהוא ערער. כשהאחרון יודע שהוא אחרון. "ונפשי כעפר לכל תחיה", אזי "פתח לבי בתורתך". התורה היא "ראשית חכמה", ו"ד' קנני ראשית דרכו", והיא מתגלה למי שמרגיש עצמו כעפר, התחתון שבעולם.
"וירא ראשית לו" נאמר על משה רבנו. והוא דוקא מתאחד עם "בני ישראל", עם כל ישראל, באין יוצא מן הכלל. וזאת הברכה אשר ברך לנו: תמיד "משה איש האלהים" הוא "את בני ישראל" כולם.
יום כיפור וחג הסוכות
"מימינו אש דת למו" נמשלה התורה לאש, וכן אמרו: "נמשלו דברי תורה לאש, שנאמר: הלא כה דברי כאש נאום ד'", אלא שיחד עם זה הוסיפו: "ונמשלו דברי תורה למים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים".
האש והמים יום הכפורים וחג הסוכות. כיום הכפורים מתרומם האדם למעלה משאונם והמונם של החיים החילוניים והחמריים, כאש זו העולה למעלה. יוצא האדם מביתו הקבוע התמידי ושם את משכנו בבית הכנסת, מקום שם הוא מתיחד עם קונו ושופך את נפשו לפני מלך העולם. שובח הוא את כל מרדותיו ודאגותיו היום יומיות, ושם את כל מחשבותיו ורעיונותיו בקודש של סדר הים וחוקת היום עד שמתעלה למדרגה של "דוגמה מלאכי השרת" בחג הסוכות עוזב האדם גם כן את ביתו הקבוע והתמידי, אבל לא לשם עליה לבית הכנסת אלא לשם ירידה לחצר, לתוך הסוכה, לא "יום אסור כאכילה ושתיה" כיום הכפורים, אלא" אדרבה "זמן שמחתנו" ו"אין שמחה אלא כבשר, אין שמחתה אלא ביין". מוריד האדם את כל קדושת התורה וטהרת היהדות אף לתוך חמריותה של הארץ, אפילו לתוך הבשר ואפילו לתוך היין. "חג הסוכות תעשה לך באספך מגונך ומיקבך" גם הדגן מן הגורן וגם המלאה מן היקב מקבלים שפע אור מקדושת החג. כמים אלו "היורדים ממקום גבוה למקום נמוך".
ויום הכפורים וחג הסוכות לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על כל השנה כולה יצאו. כל אחד מהם, לפי תכונתו ומהותו, נותן מהודו ומשפיע מכחו על כל השנה – יום הכפורים בעליה למעלה, וחג הסוכות בירידה למטה. כיצד? אדם מישראל העסוק בכל ימות השנה במלאכתו ובמעשה ידו, ולפתע פתאום באמצע מדותיו ובעצם דאגותיו אם יש בכוחו לעזוב את כל אלה ולהתרומם לרגע ממעל להם ולהמלט לבית הכנסת ולבית המדרש - הרי זה ניצוץ מאותה המדרגה שעלה עליה ביום הכפורים; ואדם מישראל כשהוא שקוע בכל ימות השנה בתוך מצולות החיים החמריים על קרבם ועל פרשם, ולשם, לתוך אותם עניני החומר גופם, הוא ממשיך חוטי פז וקרני אורה מהתורה והמצוה, ומיפה ומשפר את הגשם ואת החומר - הרי זה ממה ששאב וממה שספג לתוכו בימי הסוכות. יום הכפורים נותן לאדם את הכח שבכל עת ועידן יהיה לאל ידו לסלק את מחו ולבו ממחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש ולהאציל לו שעה של עלית נשמה, שעה של תורה בעומק המחשבה ותפלה בטוהר הכוונה, וחג הסוכות נותן לו את הכח לבלי להתגאל ולבלי להיטמא, אפילו בהיותו בתוך בירא עמיקתא של החיים החמריים והארציים גופם.
עבודת יום הכפורים היא באש: "ולקח מלא המחתה גחלי אש... ונתן את הקטורת על האש לפני ד'" ועבודת החג היא כמים: ניסוך המים ושמחת בית השואבה בשבעת ימי החג, ותפילת גשם כשמיני של חג. האש של יום הכפורים לא משחיתה ולא מכלה, אלא מאירה ומחממת, מאירה את הדרך של "אורח חיים למעלה למשכיל", ומהממת בניצוצי להבת שלהבת של אש דת ותורה אור, והמים של חג הסוכות נמשכים מ"מקום גבוה" של "מקוה ישראל ד'" ויורדים "למקום נמוך", מטה מטה, אפילו לעמקי תהום רבה, בחינת "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי".
(מתוך "לתורה ולמועדים")
ההקפות של שמחת תורה עניינן - עגול שלם, בו מתאחדים הראש עם הסוג. אין תחילת בעיגול, ואף קץ אין בו. אם נציין איזו נקודה שהיא בתורת ראשית, הרי כשנגיע לנקודה הסופית, אנו חוזרים שוב להראשית ולא עוד אלא שאי אפשר להגיע להראשית, אלא אם כן קודם לכן, נבוא דוקא לתכלית האחרית "כאשר יהיה האופן בתוך האופן" כשמגיע גלגולן של האופן בתכלית הירידה דוקא אז מתחילה העליה מבראשית. וכבר פירשו: האופן הקטן שבתוך האופן הגדול, מכיון שאינו יורד כל כך כמו הגדול, לכן אינו עולה כל כך, הכלל "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן".
ולפיכך כשמסיימים בשמחת תורה את חמשה חומשי התורה עד "לעיני כל ישראל", מתחילים תיכף ומיד מ"בראשית ברא". והקשר כפול: לתחילתה של תורה, ולעצם המושג של "בראשית" כלומר: מחברים סוף התורה לתחילה, ומאחדים את "עיני כל ישראל" עם ה"ראשית" כל ישראל, מבלי הבדל ומבלי יוצא, אפילו "תחתיהם" מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף". אין ראש ואין סוף היקף עיגול.
ובמדרש: "ולקחתם לכם ביום הראשון הדא הוא דכתיב "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפילתם". ר' יצחק פתר קרא בדורות הללו, שאין להם לא מלך ולא נביא ולא כהן ולא אורים ותומים. אמר הוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אל תבזה את תפלתם "תכלת זאת לדור אחרון", אלו דורות הללו, "ועם נברא יהלל יה", שהקב"ה עתיד לברוא אותן בריאה חדשה". האחרון ייעשה ראשון. וזהו ה"ערער", היינו הערבה, שאין לו טעם ולא ריח, לא תורה ולא מעשים טובים. ודוקא אל "תפילת הערער" פונה ד'. אבל במה דברים אמורים? כשהערער יודע שהוא ערער. כשהאחרון יודע שהוא אחרון. "ונפשי כעפר לכל תחיה", אזי "פתח לבי בתורתך". התורה היא "ראשית חכמה", ו"ד' קנני ראשית דרכו", והיא מתגלה למי שמרגיש עצמו כעפר, התחתון שבעולם.
"וירא ראשית לו" נאמר על משה רבנו. והוא דוקא מתאחד עם "בני ישראל", עם כל ישראל, באין יוצא מן הכלל. וזאת הברכה אשר ברך לנו: תמיד "משה איש האלהים" הוא "את בני ישראל" כולם.
יום כיפור וחג הסוכות
"מימינו אש דת למו" נמשלה התורה לאש, וכן אמרו: "נמשלו דברי תורה לאש, שנאמר: הלא כה דברי כאש נאום ד'", אלא שיחד עם זה הוסיפו: "ונמשלו דברי תורה למים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים".
האש והמים יום הכפורים וחג הסוכות. כיום הכפורים מתרומם האדם למעלה משאונם והמונם של החיים החילוניים והחמריים, כאש זו העולה למעלה. יוצא האדם מביתו הקבוע התמידי ושם את משכנו בבית הכנסת, מקום שם הוא מתיחד עם קונו ושופך את נפשו לפני מלך העולם. שובח הוא את כל מרדותיו ודאגותיו היום יומיות, ושם את כל מחשבותיו ורעיונותיו בקודש של סדר הים וחוקת היום עד שמתעלה למדרגה של "דוגמה מלאכי השרת" בחג הסוכות עוזב האדם גם כן את ביתו הקבוע והתמידי, אבל לא לשם עליה לבית הכנסת אלא לשם ירידה לחצר, לתוך הסוכה, לא "יום אסור כאכילה ושתיה" כיום הכפורים, אלא" אדרבה "זמן שמחתנו" ו"אין שמחה אלא כבשר, אין שמחתה אלא ביין". מוריד האדם את כל קדושת התורה וטהרת היהדות אף לתוך חמריותה של הארץ, אפילו לתוך הבשר ואפילו לתוך היין. "חג הסוכות תעשה לך באספך מגונך ומיקבך" גם הדגן מן הגורן וגם המלאה מן היקב מקבלים שפע אור מקדושת החג. כמים אלו "היורדים ממקום גבוה למקום נמוך".
ויום הכפורים וחג הסוכות לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על כל השנה כולה יצאו. כל אחד מהם, לפי תכונתו ומהותו, נותן מהודו ומשפיע מכחו על כל השנה – יום הכפורים בעליה למעלה, וחג הסוכות בירידה למטה. כיצד? אדם מישראל העסוק בכל ימות השנה במלאכתו ובמעשה ידו, ולפתע פתאום באמצע מדותיו ובעצם דאגותיו אם יש בכוחו לעזוב את כל אלה ולהתרומם לרגע ממעל להם ולהמלט לבית הכנסת ולבית המדרש - הרי זה ניצוץ מאותה המדרגה שעלה עליה ביום הכפורים; ואדם מישראל כשהוא שקוע בכל ימות השנה בתוך מצולות החיים החמריים על קרבם ועל פרשם, ולשם, לתוך אותם עניני החומר גופם, הוא ממשיך חוטי פז וקרני אורה מהתורה והמצוה, ומיפה ומשפר את הגשם ואת החומר - הרי זה ממה ששאב וממה שספג לתוכו בימי הסוכות. יום הכפורים נותן לאדם את הכח שבכל עת ועידן יהיה לאל ידו לסלק את מחו ולבו ממחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש ולהאציל לו שעה של עלית נשמה, שעה של תורה בעומק המחשבה ותפלה בטוהר הכוונה, וחג הסוכות נותן לו את הכח לבלי להתגאל ולבלי להיטמא, אפילו בהיותו בתוך בירא עמיקתא של החיים החמריים והארציים גופם.
עבודת יום הכפורים היא באש: "ולקח מלא המחתה גחלי אש... ונתן את הקטורת על האש לפני ד'" ועבודת החג היא כמים: ניסוך המים ושמחת בית השואבה בשבעת ימי החג, ותפילת גשם כשמיני של חג. האש של יום הכפורים לא משחיתה ולא מכלה, אלא מאירה ומחממת, מאירה את הדרך של "אורח חיים למעלה למשכיל", ומהממת בניצוצי להבת שלהבת של אש דת ותורה אור, והמים של חג הסוכות נמשכים מ"מקום גבוה" של "מקוה ישראל ד'" ויורדים "למקום נמוך", מטה מטה, אפילו לעמקי תהום רבה, בחינת "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי".
(מתוך "לתורה ולמועדים")