אחרי הטבח בדולפינריום בת"א אמר ראש הממשלה שגם איפוק הוא סוג של כח. האם הוא צודק?
זה נכון שצריך דעת ושכל ולפעמים צריך איפוק. באופן כללי יש לצה"ל מידרג תגובות. על דבר כזה מגיבים כך, ועל דבר אחר מגיבים אחרת. בנוסף, לראש הממשלה יש הרבה מידע סודי שאין בידינו. כמו כן קיימים לחצים אמריקניים. השאלה המרכזית היא אם ארץ ישראל היא שלנו או לא שלנו. זו הנקודה המרכזית. לכן האיפוק או הלא איפוק נגזר הרבה פעמים מהתודעה שאנחנו בארצנו. הטענות שיש לנו כלפי ראש הממשלה אינן לגבי פרט אופרטיבי זה או אחר. זו תביעה כוללת: א. שידע יכריז לעולם כולו שארץ ישראל שלנו, ומתוך כך ב. שינהג בגבורה. זה באופן כללי, אבל להיכנס לכל פרט ופרט, זה קשה לדעת. באופן כללי נראה שאנו מבליגים יתר על המידה.
האם יתכן שהסיבה לאיפוק נובעת מטישטוש בין מוסר היחיד למוסר הכלל?
נכון. למדינה יש אחריות. אדם פרטי לפעמים מוותר. אבל מדינה אינה יכולה לוותר. כלפי אנשים רעים צריך תקיפות למען יראו וייראו. הם מנסים אותך לראות אם אתה קיף או לא תקיף. אם אתה רכרוכי, אתה גורם שזה יקרה שוב. אתה מחליש את יכולת ההרתעה של צה"ל. זה כמו מורה שנכנס להעביר שיעור בפעם הראשונה. אם יאמר בתקיפות לשני תלמידים שמנצלים זאת "לעשות צחוק" לצאת החוצה מייד, יבינו התלמידים שאי אפשר לעשות מהמורה הזה צחוק, ויהיה לו שקט כל השנה. לפעמים בכך שאנחנו מבליגים, אנחנו גורמים צרות לערבים עצמם…
מה זאת אומרת, שאנחנו גורמים צרות לערבים?
אם ננקוט יד רכה הם ימשיכו לעשות פעולות, וכל יום יהרגו מהם אנשים כאשר אנו נתגונן. הם חוטפים הרבה מכות. לו היינו מונעים מן הרגע הראשון בתקיפות את מה שהם עושים, היה נחסך דם ערבי רב. אין לנו עניין לשפוך דם של ערבים. אנחנו רק רוצים להבטיח את השקט והריבונות. זה מה שאומר הנצי"ב מוואלוז'ין בפירושו על התורה, בהשוואתו את דוד המלך לשאול המלך. לגבי שאול כתוב: "ובכל אשר יפנה ירשיע", ולגבי דוד כתוב "יראי השם יראו וישמחו". מדוע? והרי דוד עשה מלחמות קשות, ושאול יחסית, לא עשה? ומתרץ ששאול שהיה עדין-נפש "משך" את העניינים ונשפך הרבה דם. דוד, לעומתו, נתן מכה חזקה, שחסכה אחר כך המון דם. לכן התקיפות, הנחישות והגבורה מועילות לא רק לנו, אלא גם לטובת הערבים.
מדינות אירופה מגנות את הטבח, ובאותה נשימה משבחות את ישראל וקוראות לה להמשיך בהבלגה. האם זה מעיד על מוסריות מצידם, או מוסריות כפולה?
זה לא טוב. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מדבר על זה ממש: אל תקשיב לאומות העולם שאומרות שצריך לרחם על אכזרים. רחמי רשעים הם אכזריות לאנשים הטובים. אנשים טובים שלא עשו כל רע לאף אחד שנוסעים בדרך סופגים יריות. אם אתה מרחם על האכזרים, הם מבינים את ה"מסר" ומתאכזרים על הרחמנים. אל תקשיב לאומות העולם. זו אי ההבנה של החסד. צריך להיות איש חסד, אבל צריך גם לדעת למי עושים חסד ולמי לא.
זה נכון שצריך דעת ושכל ולפעמים צריך איפוק. באופן כללי יש לצה"ל מידרג תגובות. על דבר כזה מגיבים כך, ועל דבר אחר מגיבים אחרת. בנוסף, לראש הממשלה יש הרבה מידע סודי שאין בידינו. כמו כן קיימים לחצים אמריקניים. השאלה המרכזית היא אם ארץ ישראל היא שלנו או לא שלנו. זו הנקודה המרכזית. לכן האיפוק או הלא איפוק נגזר הרבה פעמים מהתודעה שאנחנו בארצנו. הטענות שיש לנו כלפי ראש הממשלה אינן לגבי פרט אופרטיבי זה או אחר. זו תביעה כוללת: א. שידע יכריז לעולם כולו שארץ ישראל שלנו, ומתוך כך ב. שינהג בגבורה. זה באופן כללי, אבל להיכנס לכל פרט ופרט, זה קשה לדעת. באופן כללי נראה שאנו מבליגים יתר על המידה.
האם יתכן שהסיבה לאיפוק נובעת מטישטוש בין מוסר היחיד למוסר הכלל?
נכון. למדינה יש אחריות. אדם פרטי לפעמים מוותר. אבל מדינה אינה יכולה לוותר. כלפי אנשים רעים צריך תקיפות למען יראו וייראו. הם מנסים אותך לראות אם אתה קיף או לא תקיף. אם אתה רכרוכי, אתה גורם שזה יקרה שוב. אתה מחליש את יכולת ההרתעה של צה"ל. זה כמו מורה שנכנס להעביר שיעור בפעם הראשונה. אם יאמר בתקיפות לשני תלמידים שמנצלים זאת "לעשות צחוק" לצאת החוצה מייד, יבינו התלמידים שאי אפשר לעשות מהמורה הזה צחוק, ויהיה לו שקט כל השנה. לפעמים בכך שאנחנו מבליגים, אנחנו גורמים צרות לערבים עצמם…
מה זאת אומרת, שאנחנו גורמים צרות לערבים?
אם ננקוט יד רכה הם ימשיכו לעשות פעולות, וכל יום יהרגו מהם אנשים כאשר אנו נתגונן. הם חוטפים הרבה מכות. לו היינו מונעים מן הרגע הראשון בתקיפות את מה שהם עושים, היה נחסך דם ערבי רב. אין לנו עניין לשפוך דם של ערבים. אנחנו רק רוצים להבטיח את השקט והריבונות. זה מה שאומר הנצי"ב מוואלוז'ין בפירושו על התורה, בהשוואתו את דוד המלך לשאול המלך. לגבי שאול כתוב: "ובכל אשר יפנה ירשיע", ולגבי דוד כתוב "יראי השם יראו וישמחו". מדוע? והרי דוד עשה מלחמות קשות, ושאול יחסית, לא עשה? ומתרץ ששאול שהיה עדין-נפש "משך" את העניינים ונשפך הרבה דם. דוד, לעומתו, נתן מכה חזקה, שחסכה אחר כך המון דם. לכן התקיפות, הנחישות והגבורה מועילות לא רק לנו, אלא גם לטובת הערבים.
מדינות אירופה מגנות את הטבח, ובאותה נשימה משבחות את ישראל וקוראות לה להמשיך בהבלגה. האם זה מעיד על מוסריות מצידם, או מוסריות כפולה?
זה לא טוב. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מדבר על זה ממש: אל תקשיב לאומות העולם שאומרות שצריך לרחם על אכזרים. רחמי רשעים הם אכזריות לאנשים הטובים. אנשים טובים שלא עשו כל רע לאף אחד שנוסעים בדרך סופגים יריות. אם אתה מרחם על האכזרים, הם מבינים את ה"מסר" ומתאכזרים על הרחמנים. אל תקשיב לאומות העולם. זו אי ההבנה של החסד. צריך להיות איש חסד, אבל צריך גם לדעת למי עושים חסד ולמי לא.