האם העם היהודי הוא עדיין "עם הספר"?
ככה אומרים, שיהודים קוראים המון ספרים. אני לא יודע, צריך לשאול את הסטטיסטיקאים. על כל פנים, ההגדרה "עם הספר" אינה כתובה בתורה או בתלמוד, זו הגדרה של המוסלמים. המוסלמים התרשמו מהידענות שלנו וקראו לנו בשם "עם הספר". אבל אנחנו לא עם הספר. מה זה עם הספר? זה כלום. תלוי גם מה כתוב בספר. אם כתוב שטויות, אז אל תקרא את הספר. אנחנו "עם השם". אנחנו עם שהשם נתן לו ספר – זו ההגדרה. איזה ספר? ספר תורה. זו הגדרה לעניין.
רק ספר תורה צריך ללמוד? האם יש התנגדות לספרות החול ולשירה?
לא. אין לנו התנגדות. יש שלושה סוגי ספרות: יש קודש, יש חול ויש טומאה. אנחנו לא נגד חול, אבל יש הבדלה. המבדיל בין קודש לחול. אבל טומאה – אי אפשר.
מהי ספרות טמאה?
ספרות שמגרה רגשות שליליים, או שמטפחת דעות מקולקלות. לזה אנחנו מתנגדים, אבל אין לנו שום התנגדות לחול. כמובן, יש הבדלה. ברור, שתורה זה גבוה יותר ממתמטיקה.
יוצא לך לקרוא ספרות חול?
קצת בשירותים.
מה נחשבת בעיניך ספרות טובה?
ספרות שמעוררת רגשות טובים ומסבירה דעות טובות.
הדת ידועה, דווקא כחוסמת את הרגש. יש וטו על כל העניינים שבינו לבינה…
מה פתאום?! יש המון דברים בינו לבינה. מבחינה הלכתית, מבחינה מעשית, מבחינה רגשית וכו'. למה לא? אמרו שאם יהיו כל שירי האהבה שנכתבו בכף מאזניים אחת, ו"אשת חיל מי ימצא" מצד שני, יכריע "אשת חיל" את כולם. גם אם נתייחס לשיר-השירים, שבעצם מתייחס לאהבת השם, זה השיר הכי גדול מכל השירים. הנה, אפילו יש לי פה שיר אהבה בין איש לאשתו: "כמים הפנים לפנים / כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו / אם הוא שוחק הם שוחקות / ואם הוא עוקם הם עקומות / כן לב האדם לאדם האחר / אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו / ואם הוא שונא את זה גם הוא שונאו" (רש"י מסכת יבמות דף קיז). לא שיר אהבה? אני אתן את השיר הזה מתנה למישהו. אמנם זה טוב גם בין אדם לחבירו, אבל הגאון מווילנא משייך את השיר הזה ליחס בין איש לאשתו.
אם כן, ממה בכל זאת יש הסתייגות?
ממה שמעורר יצרים שפלים. אין צריך לעורר יצרים שפלים, הם כבר מספיק מעוררים מעצמם, בלי שנצטרך להשקיע מאמצים.
האם הסופרים היום מנוכרים למה שקורה במציאות?
כנראה, שיש כאלה ויש כאלה.
איך סופר צריך להשפיע בכתיבתו על מצב הרוח באומה?
לכתוב דברים שמעוררים רגשות טובים ומחשבות טובות. זה תפקידו.
אתה מעריך שהסופרים בימינו יכולים לעשות זאת?
למה לא?
כי הם אולי יותר חומריים ופרגמטיים מהסופרים בעבר
זאת הבעיה. הרב קוק אומר שהסופרים צריכים להיות אנשי קודש. סופר אומר את מה שיש בו.
אם הסופרים יתחילו לכתוב ספרים בנושאים לאומיים, קשה יהיה להפריד בין הספר לדעות פוליטיות. אולי עדיף, שאמירות חברתיות תבואנה דווקא מתוך כתיבה ברמת הפרט, שממילא תשפיע על הכלל?
צריך לכתוב על כל הנושאים. ההוויה הציבורית אינה הוויה מנותקת. חלק מחייו של היחיד נמסכים בהוויה הציבורית. אי אפשר להתעלם מזה כאילו זה לא קיים.
ככה אומרים, שיהודים קוראים המון ספרים. אני לא יודע, צריך לשאול את הסטטיסטיקאים. על כל פנים, ההגדרה "עם הספר" אינה כתובה בתורה או בתלמוד, זו הגדרה של המוסלמים. המוסלמים התרשמו מהידענות שלנו וקראו לנו בשם "עם הספר". אבל אנחנו לא עם הספר. מה זה עם הספר? זה כלום. תלוי גם מה כתוב בספר. אם כתוב שטויות, אז אל תקרא את הספר. אנחנו "עם השם". אנחנו עם שהשם נתן לו ספר – זו ההגדרה. איזה ספר? ספר תורה. זו הגדרה לעניין.
רק ספר תורה צריך ללמוד? האם יש התנגדות לספרות החול ולשירה?
לא. אין לנו התנגדות. יש שלושה סוגי ספרות: יש קודש, יש חול ויש טומאה. אנחנו לא נגד חול, אבל יש הבדלה. המבדיל בין קודש לחול. אבל טומאה – אי אפשר.
מהי ספרות טמאה?
ספרות שמגרה רגשות שליליים, או שמטפחת דעות מקולקלות. לזה אנחנו מתנגדים, אבל אין לנו שום התנגדות לחול. כמובן, יש הבדלה. ברור, שתורה זה גבוה יותר ממתמטיקה.
יוצא לך לקרוא ספרות חול?
קצת בשירותים.
מה נחשבת בעיניך ספרות טובה?
ספרות שמעוררת רגשות טובים ומסבירה דעות טובות.
הדת ידועה, דווקא כחוסמת את הרגש. יש וטו על כל העניינים שבינו לבינה…
מה פתאום?! יש המון דברים בינו לבינה. מבחינה הלכתית, מבחינה מעשית, מבחינה רגשית וכו'. למה לא? אמרו שאם יהיו כל שירי האהבה שנכתבו בכף מאזניים אחת, ו"אשת חיל מי ימצא" מצד שני, יכריע "אשת חיל" את כולם. גם אם נתייחס לשיר-השירים, שבעצם מתייחס לאהבת השם, זה השיר הכי גדול מכל השירים. הנה, אפילו יש לי פה שיר אהבה בין איש לאשתו: "כמים הפנים לפנים / כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו / אם הוא שוחק הם שוחקות / ואם הוא עוקם הם עקומות / כן לב האדם לאדם האחר / אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו / ואם הוא שונא את זה גם הוא שונאו" (רש"י מסכת יבמות דף קיז). לא שיר אהבה? אני אתן את השיר הזה מתנה למישהו. אמנם זה טוב גם בין אדם לחבירו, אבל הגאון מווילנא משייך את השיר הזה ליחס בין איש לאשתו.
אם כן, ממה בכל זאת יש הסתייגות?
ממה שמעורר יצרים שפלים. אין צריך לעורר יצרים שפלים, הם כבר מספיק מעוררים מעצמם, בלי שנצטרך להשקיע מאמצים.
האם הסופרים היום מנוכרים למה שקורה במציאות?
כנראה, שיש כאלה ויש כאלה.
איך סופר צריך להשפיע בכתיבתו על מצב הרוח באומה?
לכתוב דברים שמעוררים רגשות טובים ומחשבות טובות. זה תפקידו.
אתה מעריך שהסופרים בימינו יכולים לעשות זאת?
למה לא?
כי הם אולי יותר חומריים ופרגמטיים מהסופרים בעבר
זאת הבעיה. הרב קוק אומר שהסופרים צריכים להיות אנשי קודש. סופר אומר את מה שיש בו.
אם הסופרים יתחילו לכתוב ספרים בנושאים לאומיים, קשה יהיה להפריד בין הספר לדעות פוליטיות. אולי עדיף, שאמירות חברתיות תבואנה דווקא מתוך כתיבה ברמת הפרט, שממילא תשפיע על הכלל?
צריך לכתוב על כל הנושאים. ההוויה הציבורית אינה הוויה מנותקת. חלק מחייו של היחיד נמסכים בהוויה הציבורית. אי אפשר להתעלם מזה כאילו זה לא קיים.