מצוות השמחה בחגים מודגשת בתורה כמה פעמים, בשיעור זה נתחקה אחר יסודות חובת שמחה זו בחג השבועות, ונגלה כי השמחה בחג זה, חג הביכורים וזמן מתן תורה, משולשת היא בחובתה.
נפתח בתחילה בשמחה המחויבת בחג מעצם היותו יום טוב, המובאת בכתוב בהתייחסות מפורשת לחג השבועות (מקור) חובת שמחה זו היא בעיקרה הקרבת שלמי שמחה בבית המקדש, אולם חז"ל הוסיפו (מקור) בכלל זה גם חובת השמחה כפשוטה, וכלשון הגאון ר' יוסף אנגל זצ"ל בספרו גליוני הש"ס לפסחים שם "רק היא מצוות כלליית בנפש שתהא שמחה" (ע") וכן פסק הרמב"ם (הל' יו"ט ו, יז – יח).
באופן קיום מצווה נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בגמרא בפסחים (מקור). לר' אליעזר או כולו "לכם" או כולו "לה'" (פקודי ה' ישרים משמחי לב) ולר' יהושע חציו "לכם" וחציו "לה'", וכן פסק הרמב"ם (מקור) וכבר כתבו האחרונים שגם לדעת ר' אליעזר יש חובת אכילה מינימלית, גם אם רוצה לעשות את כולו "לה'".
הגמרא בפסחים (מקור) אומרת שהכל מודים שבעצרת בעינן "לכם" שהוא יום שנתנה בו תורה, וכפירוש רש"י שם להראות לכל שאנו שמחים בנתינתה. ובתוס' (שם ד"ה הכל) הוסיפו שחיוב זה נלמד מסברא (וע"ע בחי' רבנו דוד תלמיד הרמב"ן בפסחים שם) סוגיא זו הביאוה הרי"ף (ביצה ח, א מדפי הרי"ף) והרא"ש (ביצה פ"ב סי' ב') והעיר על כך מרן הרב קוק זצ"ל בהלכה ברורה בפסחים (מקור) שלכאורה הדבר מיותר, שהרי העיקר להלכה כר' יהושע, וממילא חייבים בעצרת ב"לכם" (וע"ע בקרבן נתנאל על הרא"ש בביצה שם אות ג' ובבירור הלכה לביצה שם) ונראה שגם לר' יהושע יש חידוש בחג שבועות, שהרי הלשון בגמרא הוא "הכל מודים בעצרת וכו'", ואם החידוש הוא רק לדעת ר' אליעזר היה צריך להיות כתוב "ומודה ר' אליעזר בעצרת", אלא שגם לר' יהושע יש חידוש בעצרת. ובפשטות, החידוש הוא שגם לר' יהושע אנו צריכים להראות ששמחים אנו בקבלת התורה, וצריכים לעשות דבר מיוחד לראות וזאת. לפיכך בחציו "לכם" אין הדבר ניכר שהרי זו חובה הקיימת בכל יו"ט, ועל כרחינו שביו"ט של שבועות יש להוסיף עוד ב"לכם" כדי לקיים את החובה. ואולי אפשר לומר שבחג שבועות שצריכים לאכול ג' סעודות, כמו בשבת, שגם בה נאמר (שם) "הכל מודים שבעינן לכם", ובשבת חייב אדם לאכול ג' סעודות. וממילא מובן היטב מה שטרחו הרי"ף והרא"ש לציין גם את הענין שכולם מודים שבעצרת בעינן לכם. (ואע"פ שכ' הטור או"ח תקכט, א שהרא"ש לא נהג לעשות ג' סעודות ביו"ט, י"ל מדובר בפסח ובסוכות).
וממילא יש טעם לשבח במנהגם של ישראל להוסיף סעודה ביו"ט של שבועות במאכלי חלב, שהוא זכר לתורה ומתן תורה כמבואר במשנה ברורה (מקור), וכפי שמבואר בפוסקים (עיין בבאר היטב שם ס"ק ח) נהגו לעשות זאת בשתי סעודות נפרדות ביום, מנהג זה הוא בכדי להראות ששמחים אנו בקבלת התורה, וע"כ מוסיפים אנו סעודה נוספת במאכלים מיוחדים המזכירים את מתן תורה.
עד כאן ראינו שתי חובות שמחה, חובת שמחה הרגילה בחגים, וחובה המיוחדת של חג השבועות כ"זמן מתן תורתנו". החובה השלישית של שמחה קשורה במצוות הביכורים, כי יום זה הוא היום הראשון שבו אפשר להביאם לבית המקדש.
את פרשת הביכורים (דברים כו, א-יא) מסיימת התורה בחובת שמחה על כל הטוב אשר ה' נותן לנו. (מקור) אם חובת השמחה ברגלים פירושה שחייב אדם להביא שלמי שמחה, מסתבר שגם בביכורים יהיה הדין כן. ואכן במשנה (ביכורים ב, ד) מפורש שהביכורים טעונים קרבן ובירושלמי (מקור) למדו זאת במחובת שמחת הרגל. ובתסופתא (ביכורים ב, ח) מפורש שהביכורים טעונים עולה ושלמים. ובאמת במשנה (מקור) נאמר שהגוזלות שע"ג הסלים היו עולות וכן נאמר במשנה (בכורים ג, ג) שחשוב היה הולך לפניהם, ובירושלמי (מקור) עפ"י גירסת הגר"א נראה שהיו מקריבים אותו, וכן פשיטא שמקריבים קרבן שלמים, אלא שנחלקו עם השור הזה היה השלמים או שמא היה קרב בקיץ המזבח ונוסף עליו היו מביאים שלמים, עיון בפני משה שם. וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רצא (המבאר כן את המשנה. ובתוספות חדשים (מקור) עוד רוצה לטעון מכח זה, שלכאורה כל אחד ואחד מעם ישראל חייב בקרבן זה כמו ברגלים, ונשאר בצ"ע אם אכן כך הדין.
במשנה (מקור) למדנו שהבכורים טעונים גם לינה בירושלים, ורק למחרת היו חוזרים לבתיהם ובירושלמי שם למדו זאת מחובת הלינה ברגל. (מקור) ע"פ ד' ר' יונה שחיוב זה האמור במשנה הוא כמביאים ביכורים בלא קרבן, שהרי מביא קרבן עמהם חייב ממילא בלינה מחמת הקרבן. דברי הירושלמי תמוהים היאך יתכן שמביא ביכורים בלא קרבן. הפני משה שם מפרש שאין הקרבן מעכב, וזה גופא קמ"ל שאינו אלא למצווה. והדבר צ"ב מהיכא תיתי לומר כן, ובאמת מפרשי הירושלמי האחרים בארו זאת באופנים אחרים. הר"ש סירילאו כתב שמדובר בכגון ששליח מביא את הביכורים שמביא ואינו קורא. (ולדבריו בכהאי גוונא פטור מקרבן וזה חידוש), ובביאור הגר"א שם (מהד' הרב קלמן כהנא "מסכת ביכורים חקר ועיון" עמ' קיז) פירש שאת הקרבן רשאי להביא קודם הביכורים, ואזי אעפ"כ טעון לינה מחמת הביכורים, ואע"פ שאין כאן קרבן.
ואמנם הרמב"ם (מקור) פסק שהקרבן אינו מעכב, ונושאי כליו שם כתבו שמקור דבריו הוא בירושלמי הנ"ל "האור שמח" (שם) מפנה לגמרא במנחות (מקור) המחלקת בין קרבנות שתי הלחם, שהם קשורים זה בזה מעצם הדין, לקרבן העולה של ביכורים (הגוזלות) שהם מנותקים זה מזה מעצם הדין, וברש"י (שם ד"ה לעטר בכורים אתו) מבואר שחובת קרבן הביכורים היא חובה סתמית שאינה קשורה לביכורים, גדר חובה זו צריכה ביאור:
הבאנו לעיל שהביכורים טעונים לינה, הראשונים דנו בגדר חיוב זה, ובתוספות בכמה מקומות (ר"ה ה, א ד"ה מה, סוכה מז, א ד"ה לינה; חגיגה יז, ב ד"ה דכתיב) דנו בדבר. במסכת בחגיגה (מקור) חידש רבנו אלחן שיש שני חיובי לינה, האחד מחמת קרבן והשני מחמת עצם היו"ט, ומביא כראיה את דברי ר' יונה בירושלמי הנ"ל. ונראה לכאורה שחיוב הלינה של הביכורים הוא לא חובה של הביכורים עצמם, אלא חובת היום, כי יום זה שאדם מביא ביכורים נהפך ליו"ט שלו, ומחמת היו"ט חייב בלינה. וכן משמע להדיא בריטב"א (מקור) הכורך ביכורים יחד עם לינה ביו"וט בפסח וסוכות, שחובתם משום כבוד היום, כמפורש בדבריו.
ומעתה י"ל שגם חובת הקרבן בביכורים אינה חובת הביכורים עצמם אלא חובת היום בלינה, שכיון שעם זה נהפך ליו"ט ממילא מחויב בשלמי שמחה. הדבר רמוז בדברי הרמב"ם (מקור) שמביא כמקור לדבריו, שהשמחה האמורה בבכורים היא בקרבן שלמים, את החגים שנאמר בהם ושמחת בחגך. ותמה על כך המנחת חינוך (מקור) מדוע לא הביא הרמב"ם את הכתוב בהר גריזים וזבחת שלמים וכו' שזה המקור לשלמי שמחה ברגל עצמו, שכוונת שמחה היא בשלמים, וכפי שכותב הרמב"ם בל' חגיגה, ונוסיף אנו שגם רש"י בסוכה (מז, ב ד"ה טעונים קרבן) מביא כמקור את הכתוב בהר גריזים. ולדברינו ניחא, הרמב"ם משמיענו שיום זה הוא כרגל, שאין כאן חובת קרבן גרידא, אלא שהיום עצמו נהפך לרגל, ומשום כך חייב בשלמי שמחה כמו החגים. לכן מובן שהקרבן אינו מעכב את הביכורים עצמם, שהרי הוא אינו שייך בעצם לביכורים אלא ליום שהוא יום חג. ומעתה מובן מהו היסוד לחובת הבאת הגוזלים כעולות, שלכאורה לא מצאנו לו מקור, אבל כעת הדבר מובן, שהם באות כעולת ראיה שהיא חובת הרגל (כן רש"י מגילה ה א ד"ה אפילו ביו"ט זזמן חגיגה הוא, ובכ"מ נוספים) ואכן כך כתב הר"ש סירילאו על משנה זו "אפשר הטעם משום ראיית פנים".
ונבין בזה גם את דברי רב שהשור ההולך לפני מביאי הביכורים היה קרב כעולה לקיץ המזבח, וחוץ מזה מביא שלמי שמחה. פירוש דבריו הוא שהשור הוא חלק מעצם הביכורים והוא ניתן להקדש כמתנה, אלא שעדיין חייב הוא בקרבנות היום ולכן מביא שלמי שמחה בנפרד.
וכעת אנו מבינים שקרבן זה אינו חובת כל אחד ואחד, אלא חובת מביא הביכורים שעבורו נחשב היום כיו"ט. ולדעתנו רמוז הדבר בפסוק עצמו. בביכורים כתוב "אתה והלוי והגר אשר בקרבך" ואילו הפסוק בחג השבועות מונה רשימה ארוכה "אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך וכו', ומדוע שינוי זה, ונראה שכאן למדנו חידוש זה עצמו, שחובת שלמי שמחה היא רק חובת מביא הביכורים עצמו והכתוב מונה מי חייב להביא "אתה", והגר והלוי שגם הם חייבים בביכורים ואפילו בקריאה, כשיטת הרמב"ם (ביכורים ד, ג) משא"כ בשמחה שחייבים לשמוח כולם, וכד' הגמרא בפסחים הנ"ל, חייב אדם לשמוח בניו ובני ביתו ברגל, וכן את הענים וכו' כמו שאמרו חז"ל ומביאם רש"י (דברים טז, יא) "אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך".
נפתח בתחילה בשמחה המחויבת בחג מעצם היותו יום טוב, המובאת בכתוב בהתייחסות מפורשת לחג השבועות (מקור) חובת שמחה זו היא בעיקרה הקרבת שלמי שמחה בבית המקדש, אולם חז"ל הוסיפו (מקור) בכלל זה גם חובת השמחה כפשוטה, וכלשון הגאון ר' יוסף אנגל זצ"ל בספרו גליוני הש"ס לפסחים שם "רק היא מצוות כלליית בנפש שתהא שמחה" (ע") וכן פסק הרמב"ם (הל' יו"ט ו, יז – יח).
באופן קיום מצווה נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בגמרא בפסחים (מקור). לר' אליעזר או כולו "לכם" או כולו "לה'" (פקודי ה' ישרים משמחי לב) ולר' יהושע חציו "לכם" וחציו "לה'", וכן פסק הרמב"ם (מקור) וכבר כתבו האחרונים שגם לדעת ר' אליעזר יש חובת אכילה מינימלית, גם אם רוצה לעשות את כולו "לה'".
הגמרא בפסחים (מקור) אומרת שהכל מודים שבעצרת בעינן "לכם" שהוא יום שנתנה בו תורה, וכפירוש רש"י שם להראות לכל שאנו שמחים בנתינתה. ובתוס' (שם ד"ה הכל) הוסיפו שחיוב זה נלמד מסברא (וע"ע בחי' רבנו דוד תלמיד הרמב"ן בפסחים שם) סוגיא זו הביאוה הרי"ף (ביצה ח, א מדפי הרי"ף) והרא"ש (ביצה פ"ב סי' ב') והעיר על כך מרן הרב קוק זצ"ל בהלכה ברורה בפסחים (מקור) שלכאורה הדבר מיותר, שהרי העיקר להלכה כר' יהושע, וממילא חייבים בעצרת ב"לכם" (וע"ע בקרבן נתנאל על הרא"ש בביצה שם אות ג' ובבירור הלכה לביצה שם) ונראה שגם לר' יהושע יש חידוש בחג שבועות, שהרי הלשון בגמרא הוא "הכל מודים בעצרת וכו'", ואם החידוש הוא רק לדעת ר' אליעזר היה צריך להיות כתוב "ומודה ר' אליעזר בעצרת", אלא שגם לר' יהושע יש חידוש בעצרת. ובפשטות, החידוש הוא שגם לר' יהושע אנו צריכים להראות ששמחים אנו בקבלת התורה, וצריכים לעשות דבר מיוחד לראות וזאת. לפיכך בחציו "לכם" אין הדבר ניכר שהרי זו חובה הקיימת בכל יו"ט, ועל כרחינו שביו"ט של שבועות יש להוסיף עוד ב"לכם" כדי לקיים את החובה. ואולי אפשר לומר שבחג שבועות שצריכים לאכול ג' סעודות, כמו בשבת, שגם בה נאמר (שם) "הכל מודים שבעינן לכם", ובשבת חייב אדם לאכול ג' סעודות. וממילא מובן היטב מה שטרחו הרי"ף והרא"ש לציין גם את הענין שכולם מודים שבעצרת בעינן לכם. (ואע"פ שכ' הטור או"ח תקכט, א שהרא"ש לא נהג לעשות ג' סעודות ביו"ט, י"ל מדובר בפסח ובסוכות).
וממילא יש טעם לשבח במנהגם של ישראל להוסיף סעודה ביו"ט של שבועות במאכלי חלב, שהוא זכר לתורה ומתן תורה כמבואר במשנה ברורה (מקור), וכפי שמבואר בפוסקים (עיין בבאר היטב שם ס"ק ח) נהגו לעשות זאת בשתי סעודות נפרדות ביום, מנהג זה הוא בכדי להראות ששמחים אנו בקבלת התורה, וע"כ מוסיפים אנו סעודה נוספת במאכלים מיוחדים המזכירים את מתן תורה.
עד כאן ראינו שתי חובות שמחה, חובת שמחה הרגילה בחגים, וחובה המיוחדת של חג השבועות כ"זמן מתן תורתנו". החובה השלישית של שמחה קשורה במצוות הביכורים, כי יום זה הוא היום הראשון שבו אפשר להביאם לבית המקדש.
את פרשת הביכורים (דברים כו, א-יא) מסיימת התורה בחובת שמחה על כל הטוב אשר ה' נותן לנו. (מקור) אם חובת השמחה ברגלים פירושה שחייב אדם להביא שלמי שמחה, מסתבר שגם בביכורים יהיה הדין כן. ואכן במשנה (ביכורים ב, ד) מפורש שהביכורים טעונים קרבן ובירושלמי (מקור) למדו זאת במחובת שמחת הרגל. ובתסופתא (ביכורים ב, ח) מפורש שהביכורים טעונים עולה ושלמים. ובאמת במשנה (מקור) נאמר שהגוזלות שע"ג הסלים היו עולות וכן נאמר במשנה (בכורים ג, ג) שחשוב היה הולך לפניהם, ובירושלמי (מקור) עפ"י גירסת הגר"א נראה שהיו מקריבים אותו, וכן פשיטא שמקריבים קרבן שלמים, אלא שנחלקו עם השור הזה היה השלמים או שמא היה קרב בקיץ המזבח ונוסף עליו היו מביאים שלמים, עיון בפני משה שם. וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רצא (המבאר כן את המשנה. ובתוספות חדשים (מקור) עוד רוצה לטעון מכח זה, שלכאורה כל אחד ואחד מעם ישראל חייב בקרבן זה כמו ברגלים, ונשאר בצ"ע אם אכן כך הדין.
במשנה (מקור) למדנו שהבכורים טעונים גם לינה בירושלים, ורק למחרת היו חוזרים לבתיהם ובירושלמי שם למדו זאת מחובת הלינה ברגל. (מקור) ע"פ ד' ר' יונה שחיוב זה האמור במשנה הוא כמביאים ביכורים בלא קרבן, שהרי מביא קרבן עמהם חייב ממילא בלינה מחמת הקרבן. דברי הירושלמי תמוהים היאך יתכן שמביא ביכורים בלא קרבן. הפני משה שם מפרש שאין הקרבן מעכב, וזה גופא קמ"ל שאינו אלא למצווה. והדבר צ"ב מהיכא תיתי לומר כן, ובאמת מפרשי הירושלמי האחרים בארו זאת באופנים אחרים. הר"ש סירילאו כתב שמדובר בכגון ששליח מביא את הביכורים שמביא ואינו קורא. (ולדבריו בכהאי גוונא פטור מקרבן וזה חידוש), ובביאור הגר"א שם (מהד' הרב קלמן כהנא "מסכת ביכורים חקר ועיון" עמ' קיז) פירש שאת הקרבן רשאי להביא קודם הביכורים, ואזי אעפ"כ טעון לינה מחמת הביכורים, ואע"פ שאין כאן קרבן.
ואמנם הרמב"ם (מקור) פסק שהקרבן אינו מעכב, ונושאי כליו שם כתבו שמקור דבריו הוא בירושלמי הנ"ל "האור שמח" (שם) מפנה לגמרא במנחות (מקור) המחלקת בין קרבנות שתי הלחם, שהם קשורים זה בזה מעצם הדין, לקרבן העולה של ביכורים (הגוזלות) שהם מנותקים זה מזה מעצם הדין, וברש"י (שם ד"ה לעטר בכורים אתו) מבואר שחובת קרבן הביכורים היא חובה סתמית שאינה קשורה לביכורים, גדר חובה זו צריכה ביאור:
הבאנו לעיל שהביכורים טעונים לינה, הראשונים דנו בגדר חיוב זה, ובתוספות בכמה מקומות (ר"ה ה, א ד"ה מה, סוכה מז, א ד"ה לינה; חגיגה יז, ב ד"ה דכתיב) דנו בדבר. במסכת בחגיגה (מקור) חידש רבנו אלחן שיש שני חיובי לינה, האחד מחמת קרבן והשני מחמת עצם היו"ט, ומביא כראיה את דברי ר' יונה בירושלמי הנ"ל. ונראה לכאורה שחיוב הלינה של הביכורים הוא לא חובה של הביכורים עצמם, אלא חובת היום, כי יום זה שאדם מביא ביכורים נהפך ליו"ט שלו, ומחמת היו"ט חייב בלינה. וכן משמע להדיא בריטב"א (מקור) הכורך ביכורים יחד עם לינה ביו"וט בפסח וסוכות, שחובתם משום כבוד היום, כמפורש בדבריו.
ומעתה י"ל שגם חובת הקרבן בביכורים אינה חובת הביכורים עצמם אלא חובת היום בלינה, שכיון שעם זה נהפך ליו"ט ממילא מחויב בשלמי שמחה. הדבר רמוז בדברי הרמב"ם (מקור) שמביא כמקור לדבריו, שהשמחה האמורה בבכורים היא בקרבן שלמים, את החגים שנאמר בהם ושמחת בחגך. ותמה על כך המנחת חינוך (מקור) מדוע לא הביא הרמב"ם את הכתוב בהר גריזים וזבחת שלמים וכו' שזה המקור לשלמי שמחה ברגל עצמו, שכוונת שמחה היא בשלמים, וכפי שכותב הרמב"ם בל' חגיגה, ונוסיף אנו שגם רש"י בסוכה (מז, ב ד"ה טעונים קרבן) מביא כמקור את הכתוב בהר גריזים. ולדברינו ניחא, הרמב"ם משמיענו שיום זה הוא כרגל, שאין כאן חובת קרבן גרידא, אלא שהיום עצמו נהפך לרגל, ומשום כך חייב בשלמי שמחה כמו החגים. לכן מובן שהקרבן אינו מעכב את הביכורים עצמם, שהרי הוא אינו שייך בעצם לביכורים אלא ליום שהוא יום חג. ומעתה מובן מהו היסוד לחובת הבאת הגוזלים כעולות, שלכאורה לא מצאנו לו מקור, אבל כעת הדבר מובן, שהם באות כעולת ראיה שהיא חובת הרגל (כן רש"י מגילה ה א ד"ה אפילו ביו"ט זזמן חגיגה הוא, ובכ"מ נוספים) ואכן כך כתב הר"ש סירילאו על משנה זו "אפשר הטעם משום ראיית פנים".
ונבין בזה גם את דברי רב שהשור ההולך לפני מביאי הביכורים היה קרב כעולה לקיץ המזבח, וחוץ מזה מביא שלמי שמחה. פירוש דבריו הוא שהשור הוא חלק מעצם הביכורים והוא ניתן להקדש כמתנה, אלא שעדיין חייב הוא בקרבנות היום ולכן מביא שלמי שמחה בנפרד.
וכעת אנו מבינים שקרבן זה אינו חובת כל אחד ואחד, אלא חובת מביא הביכורים שעבורו נחשב היום כיו"ט. ולדעתנו רמוז הדבר בפסוק עצמו. בביכורים כתוב "אתה והלוי והגר אשר בקרבך" ואילו הפסוק בחג השבועות מונה רשימה ארוכה "אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך וכו', ומדוע שינוי זה, ונראה שכאן למדנו חידוש זה עצמו, שחובת שלמי שמחה היא רק חובת מביא הביכורים עצמו והכתוב מונה מי חייב להביא "אתה", והגר והלוי שגם הם חייבים בביכורים ואפילו בקריאה, כשיטת הרמב"ם (ביכורים ד, ג) משא"כ בשמחה שחייבים לשמוח כולם, וכד' הגמרא בפסחים הנ"ל, חייב אדם לשמוח בניו ובני ביתו ברגל, וכן את הענים וכו' כמו שאמרו חז"ל ומביאם רש"י (דברים טז, יא) "אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך".