"למען תזכור את יום צאתך" (דברים ט"ז ג') - ההדגשה היא על יום היציאה. להחיות ולחיות עם אותה חויה שנולדה רק אז, ושנולדה על רקע מה שקדם לה.
הנה כבר קם דור שלא נתנסה באימי מה שקדם למדינה, אשר לא ידע עול הקלגס הנכרי, אבל לא הרגיש גם אותה חדות איתנים אשר הקיפה את בית ישראל באותה שעה.
"יום צאתך" - לא יום צאתכם. הזכירות שהתורה מחייבת אותנו בהן כולן נאמרות בלשון יחיד. תוקפם ועיצומם של ימים אלה בכח המאחד את בית ישראל כולו לחטיבה אחת, אשר רצון אחד פועם אצל כולם, ואשר מטרה אחת מלכדתם יחד, ואף רגש השמחה אחד הוא.
הקלגס הנכרי לא הבחין בין יהודי ליהודי, בין מפלגה זו לאחרת, בין בעל השקפת עולם זו לאחרת, ואשר על כן קמה גם חומת האחדות של האומה.
יום היציאה מאחד בתוכו את הרגע שלפני ואת הרגע שאחרי, תחושת מה שקדם עשוי להקנות לנו הערכת אמת של מה שיש, כשהכל נדמה לנו כפשוט ומובן מאליו; והכרת העולם הלא יהודי.
באותה שעה גורלית לא עמדו לנו ידידים להגן עלינו, עם פליטי חרב אשר נלחם מלחמה נואשת על קיומו. לולא ה' שהיה לנו, יאמר נא ישראל, על גבינו חרשו. אלה אשר השתתפו בפועל ואלה אשר עמדו על הדם. והרגשה זו מלכדת את כל בית ישראל יחד, באחדות הגורל אשר ממנו אין לברוח.
מאידך, חווית היציאה, שחורגת ופורצת גבולות הפרט, משכיחה יגוניו ושאיפותיו האישיות גם יחד. אותם מעגלים של מרקדים אשר לא שמחתם והישגם הפרטי ענין אותם, הללו אשר היו מוכנים לשלם בכל היקר להם עבור ההישג הזה, הם הם שצריכים לשמש לנו כחומר דלק בימים האפורים, ימי המעשה שלנו.
אז, ביום היציאה, לא היו קיימות אשליות בנוגע להסתמכות על חסד עמים, נתגלו הללו בכל נוולותם. לא הושטה יד עוזרת ותומכת כשם שעמדו על הדם בימי השואה. אז, לא היו קיימות גם אשליות בנוגע לכח ועוצם היד, היתה הרגשה של יד טמירה של מלכו של עולם הדוחפת אותנו, הממריצה אותנו, לעמוד יחידים עם נשק דל מול צבאות חמושים. אז, כשעלה והתמר העשן העולה מעיי החורבות של כפר עציון השקטה, התעצמה ההכרה בנצח ישראל, שהוא קשור בהכרח עם משהו למעלה מאתנו, אשר ציוה לנו את החיים, אשר מחזיר אותנו לארץ הזאת ומקומם אותנו לעם אחד. אז, התעצמה ההכרה ב'צור ישראל', אבן הסלע האיתן אשר הרבה גלים התנשאו עליו ולא יכלו לו. עם שרידי חרב, עם פליטי מידניק ואושויץ וטרבלינקה אשר מחדש נעוריו כחול, זה העוף האגדי אשר אש יוצאה מקנו והוא מתוך האפר קם ומתנער, קם ומתחדש, קם וחי.
אז ביום היציאה, עדיין לא הובס האויב, הוא עמד בשערי הארץ והמתין לאות הזינוק.
ומזכירה זאת לזכירה השניה - "יום אשר עמדת לפני ה' בחורב" (דברים ד' י'). גשר בל ימוט מקשר בין שני אלה. הזוכר יפה את יום היציאה, החש לאור הלהבות העולות כי ההוא טמיר ונעלם שומר עלינו, כשם שגם מבדיל אותנו - "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ' כ"ו), הוא גם דוחף אותנו להמשך של "להיות לי".
יש ומתקלקל הגשר-קשר, ואז נהפכים הימים הללו לימי צער ואבל. אולם, בהפסיקנו לרגע קט את מעטה האבלות החופף על ימים אלה, אנו מזכירים לעצמנו את הצורה הנורמלית של ימים אלה.
הנה כבר קם דור שלא נתנסה באימי מה שקדם למדינה, אשר לא ידע עול הקלגס הנכרי, אבל לא הרגיש גם אותה חדות איתנים אשר הקיפה את בית ישראל באותה שעה.
"יום צאתך" - לא יום צאתכם. הזכירות שהתורה מחייבת אותנו בהן כולן נאמרות בלשון יחיד. תוקפם ועיצומם של ימים אלה בכח המאחד את בית ישראל כולו לחטיבה אחת, אשר רצון אחד פועם אצל כולם, ואשר מטרה אחת מלכדתם יחד, ואף רגש השמחה אחד הוא.
הקלגס הנכרי לא הבחין בין יהודי ליהודי, בין מפלגה זו לאחרת, בין בעל השקפת עולם זו לאחרת, ואשר על כן קמה גם חומת האחדות של האומה.
יום היציאה מאחד בתוכו את הרגע שלפני ואת הרגע שאחרי, תחושת מה שקדם עשוי להקנות לנו הערכת אמת של מה שיש, כשהכל נדמה לנו כפשוט ומובן מאליו; והכרת העולם הלא יהודי.
באותה שעה גורלית לא עמדו לנו ידידים להגן עלינו, עם פליטי חרב אשר נלחם מלחמה נואשת על קיומו. לולא ה' שהיה לנו, יאמר נא ישראל, על גבינו חרשו. אלה אשר השתתפו בפועל ואלה אשר עמדו על הדם. והרגשה זו מלכדת את כל בית ישראל יחד, באחדות הגורל אשר ממנו אין לברוח.
מאידך, חווית היציאה, שחורגת ופורצת גבולות הפרט, משכיחה יגוניו ושאיפותיו האישיות גם יחד. אותם מעגלים של מרקדים אשר לא שמחתם והישגם הפרטי ענין אותם, הללו אשר היו מוכנים לשלם בכל היקר להם עבור ההישג הזה, הם הם שצריכים לשמש לנו כחומר דלק בימים האפורים, ימי המעשה שלנו.
אז, ביום היציאה, לא היו קיימות אשליות בנוגע להסתמכות על חסד עמים, נתגלו הללו בכל נוולותם. לא הושטה יד עוזרת ותומכת כשם שעמדו על הדם בימי השואה. אז, לא היו קיימות גם אשליות בנוגע לכח ועוצם היד, היתה הרגשה של יד טמירה של מלכו של עולם הדוחפת אותנו, הממריצה אותנו, לעמוד יחידים עם נשק דל מול צבאות חמושים. אז, כשעלה והתמר העשן העולה מעיי החורבות של כפר עציון השקטה, התעצמה ההכרה בנצח ישראל, שהוא קשור בהכרח עם משהו למעלה מאתנו, אשר ציוה לנו את החיים, אשר מחזיר אותנו לארץ הזאת ומקומם אותנו לעם אחד. אז, התעצמה ההכרה ב'צור ישראל', אבן הסלע האיתן אשר הרבה גלים התנשאו עליו ולא יכלו לו. עם שרידי חרב, עם פליטי מידניק ואושויץ וטרבלינקה אשר מחדש נעוריו כחול, זה העוף האגדי אשר אש יוצאה מקנו והוא מתוך האפר קם ומתנער, קם ומתחדש, קם וחי.
אז ביום היציאה, עדיין לא הובס האויב, הוא עמד בשערי הארץ והמתין לאות הזינוק.
ומזכירה זאת לזכירה השניה - "יום אשר עמדת לפני ה' בחורב" (דברים ד' י'). גשר בל ימוט מקשר בין שני אלה. הזוכר יפה את יום היציאה, החש לאור הלהבות העולות כי ההוא טמיר ונעלם שומר עלינו, כשם שגם מבדיל אותנו - "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ' כ"ו), הוא גם דוחף אותנו להמשך של "להיות לי".
יש ומתקלקל הגשר-קשר, ואז נהפכים הימים הללו לימי צער ואבל. אולם, בהפסיקנו לרגע קט את מעטה האבלות החופף על ימים אלה, אנו מזכירים לעצמנו את הצורה הנורמלית של ימים אלה.