הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפרסם ביחסו החם והלבבי למתיישבי הארץ מכל המפלגות והזרמים. מפעם לפעם נפגש עם בני מושבים וקיבוצים לא דתיים וחזר תמיד מוקסם ונלהב ממפעלם החלוצי של צעירי ישראל בתנועת שיבת ציון החדשה.
פעם באה אל הרב קוק משלחת של רבנים ובקשה לקרא תיגר על כך, שהרב הראשי מתרועע אם "חלוצים מופקרים", שאינם שומרים תורה ומצוות.
היתכן, כבוד הרב - קרא אחד הרבנים האורחים - שארץ ישראל תיבנה ותיכונן על ידי צעירים וצעירות, המזלזלים בריש גלי במצוות התורה? כלום אין בכך משום חילול הקודש, פשוטו כמשמעו.
כלל וכלל לא - השיב הרב קוק בקולו הצלול והמלהיב. הגיעו נא בעצמכם! המקום הקדוש ביותר בארץ ישראל הוא בוודאי בית המקדש והחלק המקודש ביותר בבית המקדש הוא בלא ספק קודש הקודשים. והנה בשעה שעמד בית המקדש על תלו, אסור היה לאיש להכנס לקודש הקודשים; ורק הכהן הגדול היה נכנס לשם לצרכי עבודת הקודש פעם אחת בשנה ביום - הכיפורים - ואף זאת הותר לו אחרי הכנות מרובות ולבישת בגדים מיוחדים.
אולם כשבנו את בית המקדש, ודאי נכנסו לשם אומנים ובעלי מלאכה מכל שכבות העם; מהם אנשים פשוטים שלא הצטיינו במיוחד בתורה וביראת שמים. והמוני עם אלה באו למקום המקדש בכל עת ובכל שעה, עד שתמה מלאכת הקודש . . .