ב"ה זוכים אנו להפגש שוב עם שבת הארץ שנת השמיטה, וכבר שנינו בסוף מסכת מגילה שמשה תיקן להם ישראל שיהיו שונים הלכות חג בחג, ומוסיפים אנו ממילא גם הל' שמיטה בשמיטה. כבר בחודש אלול מתנוצצים אורות השמיטה, כפי שמצינו בשבת ויו"ט שישנה תוספת שבת ותוספת יו"ט אף בשביעית כן, ובענין זה נעסוק הפעם.
במסכת ראש השנה (מקור) מוצאים אנו מחלוקת תנאים בפירוש הפסוק (שמות לד, כא) "בחריש ובקציר תשבות" ולר' עקיבא מפסוק זה נלמדת תוספת שביעית. (המחלוקת מופיעה כבר במשנה שביעית א, ד ובמכילתא על הפסוק הנ"ל) ומפשטות הגמרא נראה שזהו המקור לכל הדין של תוספת שבת ויו"ט. ר' ישמעאל לומד את דין התוספת מהפסוק האמור ביום הכפורים "ועיניתם את נפשותיכם וכו'", וממנו נלמד גם דין שביעית כמובאר בתוס' (מקור).
מאידך במסכת מועד קטן (מקור), ששם מובאת ג"כ מחלוקת זו, מבואר דלר' ישמעאל תוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני וכבר התקשו בזה בתוספות בר"ה (מקור) ולשני תירוצי התוספות עולה שאכן תוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני, ולתי' השני בתוספות אין ללמוד תוספת שבת ויו"ט מתוספת שביעית. דעה נוספת בענין היא דעת רבן גמליאל המובאת במו"ק (שם), שאין כלל תוספת שבת ולא תוספת שביעית, ורק בזמן שבית המקדש קיים היה דין מיוחד של תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני (אמנם מהתוס' בר"ה ד"ה ורבי נראה שאפשר שלמסקנת הגמרא במ"ק אף רבן גמליאל מודה באופן עקרוני בדין תוספת).
הרז"ה בעל המאור והרשב"א בחידושיו (מקור) מיישבים באופן אחר את הסתירה בדעת ר' ישמעאל. לדעתם הלימוד בר"ה לתוספת שביעית הוא אסכמתא, והעיקר הוא מהלכה למשה מסיני ומהלך הסוגיא הוא לפני שנתבררה הסוגיה במו"ק. ומוסיף שגם לר' עקיבא עיקר הלימוד לתוספת שבת ויו"ט הוא מהפסוק ביוהכ"פ, ואין למדים משביעית כלל. הריטב"א אינו מקבל הסבר זה "מדלא אקשינן עלה הכא כלל מההיא דהתם", כלומר מאחר שאין אזכור לסוגית מו"ק בסוגית ר"ה כלל אין להניח שהסוגיות בנויות אחר ע"ג השניה.
הפני יהושע והטורי אבן (מקור) מקשים על פשטות דברי הגמרא שלפי ר' עקיבא תוספת שבת ויו"ט נלמדת מתוספת שביעית, הרי תוספת שביעית גדרה שלא יעשה מלאכות שיש בהם תועלת לשביעית עצמה, ובפשטות אין לזה זמן קצוב, ואילו בתוספת שבת ויו"ט הדין הפוך, סתם מלאכות שיש בהם תועלת לשבת אין בהם כל איסור מיוחד, דאל"כ לא יטע לעולם שהרי כל האילנות גדלים בשבת, ומאידך מה שאסור - כל המלאכות הוא בזמן קצוב לפני השבת. ובפשטות י"ל שזו סברת הרשב"א
מדוע ר' עקיבא מודה שעיקר הלימוד לתוספת שבת ויו"ט אינו משביעית.
עוד הקשה רעק"א בגליון הש"ס בר"ה שם ב' קושיות: א. משביעית אפשר ללמוד רק תוספת איסור מלאכה, והיאך למדים תוספת עינוי ביוהכ"פ. ב. שיטת התוס' (מקור) שנטיעה אינה אסורה מדאורייתא בתוספת א"כ כיצד למדים לתוספת שבת ויו"ט שיהיו אסורים בהם כל המלאכות, ועיין למרן הרב זצ"ל בטוב ראיה משכ"ב.
נברר תחילה מה נאסר בתוספת שביעית ומהו זמן התוספת.
מהברייתא בר"ה (מקור) מתברר שנטיעה מותרת עד ל' יום לפני ר"ה של שביעית, והגמרא (מקור) מבררת מי בעל מימרא זו, ומביאה שיש בזה מחלוקת תנאים לדעת ר' אליעזר יש חובה להקדים ל' יום את הנטיעות בנוסף על הזמן שצריך להקדים כדי שהנטיעה תקלט בקרקע לפני ר"ה, ולר' מאיר יום אחד. רש"י (שם) מפרש את כל הענין ביחס לתוספת שביעית. עולה מדברי רש"י שגם נטיעה אסורה בתוספת שביעית.
התוס' (מקור) ממאנים בזה, לדעתם ענין מחלוקת ר' אליעזר ור' מאיר הוא בדין ערלה, ובתוספת שביעית נאסרה מדאורייתא רק חרישה. מלשון הברייתא נראה שלכתחילה גם נטיעה אסורה, ונראה שזו גזירה דרבנן מדין תוספת, וכ"כ הריטב"א אלא שלדעתו הגזרה מדרבנן אינה משום דין תוספת אלא כדי שלא יחשדוהו שנטע בשביעית עצמה. אמנם בתוס' הרא"ש (מקור) משיג על כך שמסתבר שתוספת שביעית שייכת בכל דיני שביעית, וכפי הנראה זו סברת רש"י (וע"ע בר"ש שביעית א, א).
בגמרא במו"ק (ג, ב) יש הווא אמינא שילקה על תוספת שביעית ודוחה זאת מפסוק. התוס' (מקור) מסבירים הווא אמינא זאת שתוספת שביעית הינה כשביעית עצמה, וכשם שלוקים בשביעית כן יש ללקות בתוספת שביעית וכ"כ בתוס' הרא"ש שם. הריטב"א שם מביא מפי' רש"י במהדו"ק המפרש שהכוונה למכת מרדות מדרבנן, אבל ברש"י שלפנינו הדבר אינו נמצא וגם מסקנת הריטב"א כתוספות. נראה מכך שענין התוספת הוא שזמן חלות חיובי שביעית מתחיל עוד בשנה שישית.
והנה דנו האחרונים האם מצוות שביעית חלה על הקרקע, דהיינו שהקרקע תשבות מעבודה או על האדם שישבות ממלאכה בקרקע, והאריכו בזה מרן הרב זצ"ל (קונטרס אחרון לשבת הארץ פרק א) ומרן הרב צבי יהודה זצ"ל (עוללות שביעית בסוף שבת הארץ מהדו' מכון התורה והארץ, ובניצני ארץ בטאון ישיבת מרכז הרב חוב' ו) ובפשטות זהו יסוד מחלוקת רש"י והתוס'. לשי' התוס' האיסור מתייחס לשביתת הקרקע מעבודתה ופעולותיה, לכן רק מה שמועיל לעבודת הקרקע נאסר בתוספת, ועל כן חרישה אסורה ונטיעה מותרת, שהרי אין הנטיעה בתוספת שביעית מועילה לעבודת הקרקע בשביעית עצמה. ובאמת האחרונים הנ"ל הביאו מדברי מהרש"ל (בבא מציעא צ, א בתוד"ה יכול) הסובר שכן הוא גדר המצווה, ועל כן מגיה שם בתוס' שאין איסור עבודת הנכרי בקרקע משום אמירה לנכרי שבות, אלא שעצם העבודה אסורה, וכן מפורש בריטב"א עבודה זרה (מקור) דהמוכר שדהו לחשוד על השביעית עובר בשני איסורים לפני עיוור לא תתן מכשול ואיסור העבודה בשדה עצמו שהוא מצווה על שביתתה. אבל תוס' הרי"ד בע"ז שם חולק וסובר שמצוות שביעית חלה על האדם, שישבות מעבודת הקרקע, ולפיכך לדעתו עובר המוכר רק על לאו של לפני עוור בלבד וי"ל שכן היא סברת רש"י, וע"כ, כיון שבשביעית נטיעה אסורה ממילא אסור זה שחל על האדם חל הוא גם בזמן התוספת.
הסבר זה מבהיר לנו מחלוקת נוספת בין רש"י ותוס' ביחס לזמן התוספת לפי רבי עקיבא, מדברי רש"י במו"ק (מקור) מבואר שהזמן הוא ל' יום מדאורייתא, וכן עולה מפשט דבריו בסוגיא בר"ה (ט, ב הנ"ל). אבל התוס' במו"ק (מקור) כתבו של' יום הוא אומד חכמים ואינו מפורש בכתוב (ע"ש במהרש"א) ומפרש בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קל) שהכוונה שאמדו מתי הוא הזמן המועיל, וע"ש בתוס' הרא"ש שלא הביאו דברים אלו בכלל. לפי הסברנו לעיל מובן לשי' התוס' שכל מה שמועיל לקרקע נכלל בגדר האיסור, לכן מדאוריתא אין הקצבת זמן לזה, וחכמים קצבו לפי דעתם שהתועלת היא בל' יום. אבל רש"י סובר שהתוספת היא תוספת זמן שחלה על האדם, לפיכך יש לקבוע זמן מדאורייתא והוא זמן של ל' יום, כדעת ר' אליעזר בר"ה (י, ב) שהמרכיב הבסיסי של שנה הוא חודש לפיכך תוספת לשנה היא תוספת של חודש. (ומה שכ' רש"י בר"ה ט, א שחרישה אסורה בתוספת היינו שמועילה לשביעית עיין באגרות משה שם שכתב סברא יפה ליישב ד' רש"י).
מעתה מיישבים אנו את קושית הטורי אבן ורעק"א כיצד ניתן ללמוד תוספת שבת ויו"ט ויוהכ"פ מתוספת שביעית, תוספת שביעית אין פירושה שהוסיפו איסורים מסוימים לפני שביעית, אלא שכל חיובי שביעית חלים גם בשישית כמו שהוכחנו מדברי התוס', וממילא אפשר לומר שכן גם בתוספת שבת יו"ט ויוהכ"פ שכלל חיוביהם חלים עוד קודם לכן כולל חיוב הענוי, ובזה מובנים דברי ר' עקיבא לשיטת התוס' והריטב"א שאכן תוספת שבת ויו"ט נלמדים מתוספת שביעית. אמנם לר' ישמעאל תוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני, ועל כן אין למדים הימנה לשבת ויו"ט כיוון שאין למדים מהלכה.
להלכה פסק הרמב"ם כרבן גמליאל (מקור) שכשאין בית מקדש אין דין תוספת כלל בעבודות הקרקע, וידועה שיטתו כפי שהביאוה האחרונים, (עיין בפני יהושע, מרומי שדה בר"ה ובביאור הגר"א או"חי ס' רסא) שאין כלל דין תוספת בשבת ויו"ט, מלבד דין תוספת עינוי ביום הכיפורים שנדרשה בגמרא ביחוד בפרק שמיני של יומא וה"ז כפשט דברי הגמרא שם במו"ק שאין דין תוספת ואכמ"ל. אבל ביחס לנטיעת עצים פוסק הרמב"ם (שם הל' יא) שאין נוטעים אילנות אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהא אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ח של שביעית וסתם קליטה שבועיים, וזהו אסור דרבנן משום מראית עין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו.
במסכת ראש השנה (מקור) מוצאים אנו מחלוקת תנאים בפירוש הפסוק (שמות לד, כא) "בחריש ובקציר תשבות" ולר' עקיבא מפסוק זה נלמדת תוספת שביעית. (המחלוקת מופיעה כבר במשנה שביעית א, ד ובמכילתא על הפסוק הנ"ל) ומפשטות הגמרא נראה שזהו המקור לכל הדין של תוספת שבת ויו"ט. ר' ישמעאל לומד את דין התוספת מהפסוק האמור ביום הכפורים "ועיניתם את נפשותיכם וכו'", וממנו נלמד גם דין שביעית כמובאר בתוס' (מקור).
מאידך במסכת מועד קטן (מקור), ששם מובאת ג"כ מחלוקת זו, מבואר דלר' ישמעאל תוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני וכבר התקשו בזה בתוספות בר"ה (מקור) ולשני תירוצי התוספות עולה שאכן תוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני, ולתי' השני בתוספות אין ללמוד תוספת שבת ויו"ט מתוספת שביעית. דעה נוספת בענין היא דעת רבן גמליאל המובאת במו"ק (שם), שאין כלל תוספת שבת ולא תוספת שביעית, ורק בזמן שבית המקדש קיים היה דין מיוחד של תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני (אמנם מהתוס' בר"ה ד"ה ורבי נראה שאפשר שלמסקנת הגמרא במ"ק אף רבן גמליאל מודה באופן עקרוני בדין תוספת).
הרז"ה בעל המאור והרשב"א בחידושיו (מקור) מיישבים באופן אחר את הסתירה בדעת ר' ישמעאל. לדעתם הלימוד בר"ה לתוספת שביעית הוא אסכמתא, והעיקר הוא מהלכה למשה מסיני ומהלך הסוגיא הוא לפני שנתבררה הסוגיה במו"ק. ומוסיף שגם לר' עקיבא עיקר הלימוד לתוספת שבת ויו"ט הוא מהפסוק ביוהכ"פ, ואין למדים משביעית כלל. הריטב"א אינו מקבל הסבר זה "מדלא אקשינן עלה הכא כלל מההיא דהתם", כלומר מאחר שאין אזכור לסוגית מו"ק בסוגית ר"ה כלל אין להניח שהסוגיות בנויות אחר ע"ג השניה.
הפני יהושע והטורי אבן (מקור) מקשים על פשטות דברי הגמרא שלפי ר' עקיבא תוספת שבת ויו"ט נלמדת מתוספת שביעית, הרי תוספת שביעית גדרה שלא יעשה מלאכות שיש בהם תועלת לשביעית עצמה, ובפשטות אין לזה זמן קצוב, ואילו בתוספת שבת ויו"ט הדין הפוך, סתם מלאכות שיש בהם תועלת לשבת אין בהם כל איסור מיוחד, דאל"כ לא יטע לעולם שהרי כל האילנות גדלים בשבת, ומאידך מה שאסור - כל המלאכות הוא בזמן קצוב לפני השבת. ובפשטות י"ל שזו סברת הרשב"א
מדוע ר' עקיבא מודה שעיקר הלימוד לתוספת שבת ויו"ט אינו משביעית.
עוד הקשה רעק"א בגליון הש"ס בר"ה שם ב' קושיות: א. משביעית אפשר ללמוד רק תוספת איסור מלאכה, והיאך למדים תוספת עינוי ביוהכ"פ. ב. שיטת התוס' (מקור) שנטיעה אינה אסורה מדאורייתא בתוספת א"כ כיצד למדים לתוספת שבת ויו"ט שיהיו אסורים בהם כל המלאכות, ועיין למרן הרב זצ"ל בטוב ראיה משכ"ב.
נברר תחילה מה נאסר בתוספת שביעית ומהו זמן התוספת.
מהברייתא בר"ה (מקור) מתברר שנטיעה מותרת עד ל' יום לפני ר"ה של שביעית, והגמרא (מקור) מבררת מי בעל מימרא זו, ומביאה שיש בזה מחלוקת תנאים לדעת ר' אליעזר יש חובה להקדים ל' יום את הנטיעות בנוסף על הזמן שצריך להקדים כדי שהנטיעה תקלט בקרקע לפני ר"ה, ולר' מאיר יום אחד. רש"י (שם) מפרש את כל הענין ביחס לתוספת שביעית. עולה מדברי רש"י שגם נטיעה אסורה בתוספת שביעית.
התוס' (מקור) ממאנים בזה, לדעתם ענין מחלוקת ר' אליעזר ור' מאיר הוא בדין ערלה, ובתוספת שביעית נאסרה מדאורייתא רק חרישה. מלשון הברייתא נראה שלכתחילה גם נטיעה אסורה, ונראה שזו גזירה דרבנן מדין תוספת, וכ"כ הריטב"א אלא שלדעתו הגזרה מדרבנן אינה משום דין תוספת אלא כדי שלא יחשדוהו שנטע בשביעית עצמה. אמנם בתוס' הרא"ש (מקור) משיג על כך שמסתבר שתוספת שביעית שייכת בכל דיני שביעית, וכפי הנראה זו סברת רש"י (וע"ע בר"ש שביעית א, א).
בגמרא במו"ק (ג, ב) יש הווא אמינא שילקה על תוספת שביעית ודוחה זאת מפסוק. התוס' (מקור) מסבירים הווא אמינא זאת שתוספת שביעית הינה כשביעית עצמה, וכשם שלוקים בשביעית כן יש ללקות בתוספת שביעית וכ"כ בתוס' הרא"ש שם. הריטב"א שם מביא מפי' רש"י במהדו"ק המפרש שהכוונה למכת מרדות מדרבנן, אבל ברש"י שלפנינו הדבר אינו נמצא וגם מסקנת הריטב"א כתוספות. נראה מכך שענין התוספת הוא שזמן חלות חיובי שביעית מתחיל עוד בשנה שישית.
והנה דנו האחרונים האם מצוות שביעית חלה על הקרקע, דהיינו שהקרקע תשבות מעבודה או על האדם שישבות ממלאכה בקרקע, והאריכו בזה מרן הרב זצ"ל (קונטרס אחרון לשבת הארץ פרק א) ומרן הרב צבי יהודה זצ"ל (עוללות שביעית בסוף שבת הארץ מהדו' מכון התורה והארץ, ובניצני ארץ בטאון ישיבת מרכז הרב חוב' ו) ובפשטות זהו יסוד מחלוקת רש"י והתוס'. לשי' התוס' האיסור מתייחס לשביתת הקרקע מעבודתה ופעולותיה, לכן רק מה שמועיל לעבודת הקרקע נאסר בתוספת, ועל כן חרישה אסורה ונטיעה מותרת, שהרי אין הנטיעה בתוספת שביעית מועילה לעבודת הקרקע בשביעית עצמה. ובאמת האחרונים הנ"ל הביאו מדברי מהרש"ל (בבא מציעא צ, א בתוד"ה יכול) הסובר שכן הוא גדר המצווה, ועל כן מגיה שם בתוס' שאין איסור עבודת הנכרי בקרקע משום אמירה לנכרי שבות, אלא שעצם העבודה אסורה, וכן מפורש בריטב"א עבודה זרה (מקור) דהמוכר שדהו לחשוד על השביעית עובר בשני איסורים לפני עיוור לא תתן מכשול ואיסור העבודה בשדה עצמו שהוא מצווה על שביתתה. אבל תוס' הרי"ד בע"ז שם חולק וסובר שמצוות שביעית חלה על האדם, שישבות מעבודת הקרקע, ולפיכך לדעתו עובר המוכר רק על לאו של לפני עוור בלבד וי"ל שכן היא סברת רש"י, וע"כ, כיון שבשביעית נטיעה אסורה ממילא אסור זה שחל על האדם חל הוא גם בזמן התוספת.
הסבר זה מבהיר לנו מחלוקת נוספת בין רש"י ותוס' ביחס לזמן התוספת לפי רבי עקיבא, מדברי רש"י במו"ק (מקור) מבואר שהזמן הוא ל' יום מדאורייתא, וכן עולה מפשט דבריו בסוגיא בר"ה (ט, ב הנ"ל). אבל התוס' במו"ק (מקור) כתבו של' יום הוא אומד חכמים ואינו מפורש בכתוב (ע"ש במהרש"א) ומפרש בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קל) שהכוונה שאמדו מתי הוא הזמן המועיל, וע"ש בתוס' הרא"ש שלא הביאו דברים אלו בכלל. לפי הסברנו לעיל מובן לשי' התוס' שכל מה שמועיל לקרקע נכלל בגדר האיסור, לכן מדאוריתא אין הקצבת זמן לזה, וחכמים קצבו לפי דעתם שהתועלת היא בל' יום. אבל רש"י סובר שהתוספת היא תוספת זמן שחלה על האדם, לפיכך יש לקבוע זמן מדאורייתא והוא זמן של ל' יום, כדעת ר' אליעזר בר"ה (י, ב) שהמרכיב הבסיסי של שנה הוא חודש לפיכך תוספת לשנה היא תוספת של חודש. (ומה שכ' רש"י בר"ה ט, א שחרישה אסורה בתוספת היינו שמועילה לשביעית עיין באגרות משה שם שכתב סברא יפה ליישב ד' רש"י).
מעתה מיישבים אנו את קושית הטורי אבן ורעק"א כיצד ניתן ללמוד תוספת שבת ויו"ט ויוהכ"פ מתוספת שביעית, תוספת שביעית אין פירושה שהוסיפו איסורים מסוימים לפני שביעית, אלא שכל חיובי שביעית חלים גם בשישית כמו שהוכחנו מדברי התוס', וממילא אפשר לומר שכן גם בתוספת שבת יו"ט ויוהכ"פ שכלל חיוביהם חלים עוד קודם לכן כולל חיוב הענוי, ובזה מובנים דברי ר' עקיבא לשיטת התוס' והריטב"א שאכן תוספת שבת ויו"ט נלמדים מתוספת שביעית. אמנם לר' ישמעאל תוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני, ועל כן אין למדים הימנה לשבת ויו"ט כיוון שאין למדים מהלכה.
להלכה פסק הרמב"ם כרבן גמליאל (מקור) שכשאין בית מקדש אין דין תוספת כלל בעבודות הקרקע, וידועה שיטתו כפי שהביאוה האחרונים, (עיין בפני יהושע, מרומי שדה בר"ה ובביאור הגר"א או"חי ס' רסא) שאין כלל דין תוספת בשבת ויו"ט, מלבד דין תוספת עינוי ביום הכיפורים שנדרשה בגמרא ביחוד בפרק שמיני של יומא וה"ז כפשט דברי הגמרא שם במו"ק שאין דין תוספת ואכמ"ל. אבל ביחס לנטיעת עצים פוסק הרמב"ם (שם הל' יא) שאין נוטעים אילנות אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהא אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ח של שביעית וסתם קליטה שבועיים, וזהו אסור דרבנן משום מראית עין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו.