"אמר רבי יוסי ברבי חנינא: תפילות אבות תקנום. ריב"ל אמר: תפילות כנגד תמידים תקנום. תניא כותיבה דר' יוסי בר' חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' '. ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: 'ויעמד פנחס ויפלל… ותעצר המגפה'. יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב' ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'. יעקב תקן תפילת ערבית, שנאמר: 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש' ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: 'ואל תשא בעדם רנה ותפלה אל תפגע בי' (ברכות כ"ו, ב')".
א. שאל המהר"ל: "כי למה האבות תקנו התפילה, וכי לא התפלל אדם ונח גם שאר צדיקים?" (נתיבות עולם, נתיב התורה פרק ג').
ב. שואלים הראשונים: הרי אומרים חז"ל שאברהם גם הוא התפלל תפילת מנחה (תוספות ברכות כ"ו, ב', ד"ה יצחק) וכיצד תיקן אותה יצחק?
ספר "המכתם" לרבנו דוד מנרבונה עונה על השאלה השנייה: "אפשר דאיהו (אברהם) הוה מצלי לה, אבל לא עשאה קבע לאחרים" (על אתר).
תשובה זו עונה גם על שאלתו של המהר"ל אכן היו מי שהתפללו גם לפני האבות, וגם אברהם התפלל מנחה לפני תפלתו של יצחק, אלא שכל אחד מהאבות תקן תפילה המיוחדת לו ומבטאת את אישיות.
וכפי שמנסח זאת המהרש"א: "אלא דמכל אחד מהאבות למדנו לפי מה שמצינו בו שהתפלל, וכן כתב בספר יוחסין. וכתב עוד, אולי כל אחד מהם היה יותר זריז כפי מדתו?".
הדבר בא גם לידי ביטוי במושגים המופעים בכל אחד מהפסוקים מהן נלמדת תקנת האבות: עמידה, שיחה פגיעה. כפי שמסביר הראי"ה קוק זצ"ל (מובא בפתיחה לסדורו "עולת ראיה").
א. עמידה: "…שקודם שיפנה האדם לעסקי החיים ורגשי תאוות הגוף המוכרחים יכין לעצמו מעמד מוסרי חזק ונכון, שיתקיים בניסיונות ההתנגדות של גלי הזמן", אברהם אבינו הוא המתאים ביותר לתקן תפילה זו, מאחר והוא הראשון למאמינים ועמד מול כל מתנגדיו והצליח. כך גם כל אדם צריך להתחיל את יומו בתפילה המעמידה אותו ביחסו הנכון לעמל היום.
ב. שיחה: "תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על הפרחת הנפש בכוחות חדשים… זה ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו את הטרדות". ההרגשה הטבעית בסוף יומו של האדם מבטיחה את מידת הדין, שהרי מידת הדין היא המידה הקרובה ביותר לישרות האדם ומתאימה היא ליצחק שמדתו היא מדת הדין, כפי שנאמר: "ופחד יצחק היה לי".
ג. אמנם יש בתפילה גם תכלית מיוחדת ל"רמי המעלה והערך, קדושי עליון הנגישים אל ה', שע"י התפילה ירומו וינשאו למעלת הנבואה או קרוב לה, כדברי טושו"ע או"ח סי צ"ח, שהם פוגעים מעמדים יותר גדולים מהליכות הטבע," ולכן מתאים הדבר למתואר בדברי חז"ל לגבי "פגיעתו" של יעקב שאמר: "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי", וקפצה הדרך והתפלל. הרי שתפילה זו היתה מתוך מעלתו המיוחדת של יעקב, ולא מתוך צורך קיומי של האדם. "ונראה שמזה הטעם קייל תפלת ערבית רשות… כיוון שהוא עצמו לא התפלל אותה התפילה, אלא דרך נדבה" (פנ"י, ברכות, שם, ד"ה מיהו).
המשותף לכל שלושת הלימודים הוא, שיסודה של התפילה הוא בצורך הנפשי של האדם להתפלל. צורך נפשי זה בא לידי ביטוי בצורות שונות, המתאימות, הן למידות שנברכו בהם האבות והן בתחושות המשתנות של האדם במשך שעות היום.
א. שאל המהר"ל: "כי למה האבות תקנו התפילה, וכי לא התפלל אדם ונח גם שאר צדיקים?" (נתיבות עולם, נתיב התורה פרק ג').
ב. שואלים הראשונים: הרי אומרים חז"ל שאברהם גם הוא התפלל תפילת מנחה (תוספות ברכות כ"ו, ב', ד"ה יצחק) וכיצד תיקן אותה יצחק?
ספר "המכתם" לרבנו דוד מנרבונה עונה על השאלה השנייה: "אפשר דאיהו (אברהם) הוה מצלי לה, אבל לא עשאה קבע לאחרים" (על אתר).
תשובה זו עונה גם על שאלתו של המהר"ל אכן היו מי שהתפללו גם לפני האבות, וגם אברהם התפלל מנחה לפני תפלתו של יצחק, אלא שכל אחד מהאבות תקן תפילה המיוחדת לו ומבטאת את אישיות.
וכפי שמנסח זאת המהרש"א: "אלא דמכל אחד מהאבות למדנו לפי מה שמצינו בו שהתפלל, וכן כתב בספר יוחסין. וכתב עוד, אולי כל אחד מהם היה יותר זריז כפי מדתו?".
הדבר בא גם לידי ביטוי במושגים המופעים בכל אחד מהפסוקים מהן נלמדת תקנת האבות: עמידה, שיחה פגיעה. כפי שמסביר הראי"ה קוק זצ"ל (מובא בפתיחה לסדורו "עולת ראיה").
א. עמידה: "…שקודם שיפנה האדם לעסקי החיים ורגשי תאוות הגוף המוכרחים יכין לעצמו מעמד מוסרי חזק ונכון, שיתקיים בניסיונות ההתנגדות של גלי הזמן", אברהם אבינו הוא המתאים ביותר לתקן תפילה זו, מאחר והוא הראשון למאמינים ועמד מול כל מתנגדיו והצליח. כך גם כל אדם צריך להתחיל את יומו בתפילה המעמידה אותו ביחסו הנכון לעמל היום.
ב. שיחה: "תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על הפרחת הנפש בכוחות חדשים… זה ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו את הטרדות". ההרגשה הטבעית בסוף יומו של האדם מבטיחה את מידת הדין, שהרי מידת הדין היא המידה הקרובה ביותר לישרות האדם ומתאימה היא ליצחק שמדתו היא מדת הדין, כפי שנאמר: "ופחד יצחק היה לי".
ג. אמנם יש בתפילה גם תכלית מיוחדת ל"רמי המעלה והערך, קדושי עליון הנגישים אל ה', שע"י התפילה ירומו וינשאו למעלת הנבואה או קרוב לה, כדברי טושו"ע או"ח סי צ"ח, שהם פוגעים מעמדים יותר גדולים מהליכות הטבע," ולכן מתאים הדבר למתואר בדברי חז"ל לגבי "פגיעתו" של יעקב שאמר: "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי", וקפצה הדרך והתפלל. הרי שתפילה זו היתה מתוך מעלתו המיוחדת של יעקב, ולא מתוך צורך קיומי של האדם. "ונראה שמזה הטעם קייל תפלת ערבית רשות… כיוון שהוא עצמו לא התפלל אותה התפילה, אלא דרך נדבה" (פנ"י, ברכות, שם, ד"ה מיהו).
המשותף לכל שלושת הלימודים הוא, שיסודה של התפילה הוא בצורך הנפשי של האדם להתפלל. צורך נפשי זה בא לידי ביטוי בצורות שונות, המתאימות, הן למידות שנברכו בהם האבות והן בתחושות המשתנות של האדם במשך שעות היום.