את הגמרא כתבו גברים. זו עובדה היסטורית שאינה טעונה ויכוח. לכאורה, עלולה לנבוע ממנה מסקנה זהה למסקנה מן העיון בעולם הקולנוע בגברי לעיל, דהיינו - דמותה של האישה בספרות המדרשית תוצג בצורה חלקית ומעוותת, כפועל יוצא לנקודת המבט הגברית המאפיינת את התלמוד. ולא היא.
יחסם של חז"ל אל האשה שונה בכמה נקודות מן הסטריאוטיפ הנשי קולנועי.
ראשית, יש לומר כי על אף הדומיננטיות הגברית הברורה בספרות חז"ל לא נעלם מקומן של הנשים ממתעדי התקופה. סיפורים רבים נכתבו על נשותיהם של חכמים, שהבולטות שבניהן הן ילתא, אשתו של רב נחמן, וברוריה, אשתו של רבי מאיר.
"תפקידה" של ברוריה בסיפורי הגמרא עליה רחוק מלהשאר התחום הבית או בתחום התפקיד הנשי אשר הטיל עליה העולם הגברי. ברוריה אף מתגלה כבקיאה בתחומים
הלכתיים מובהקים הנוגעים ואינם נוגעים לנשים (מסכת עירובין, נג). דמותה של ברוריה היא דוגמא מובהקת לנשים אשר על אף מוסכמות העולם הגברי שבו חיו, פרצו לעצמן דרכים ונתיבים וסרבו לתפקד במסגרת החוקית והחברתית שנכפתה עליהן. יחסה האוהד של הגמרא לברוריה מבהיר כי הגמרא לא ראתה בדמות נשית זו חריג פסול, אלא דמות מופתית שתרמה רבות לעולם הדתי.
בניגוד למקובל או למוסכם לא נרתעו חז"ל מן ההתבוננות ביופי הנשי. חז"ל הכירו במושג היופי ולא ביטלו את ערכו :
"תנו רבנן : ארבע נשים יפיפיות היו בעולם. שרה ואביגיל ורחב ואסתר … תנו רבנן : רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בת שאול בראייתה (מגילה ט"ו, ע"א).
הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה הפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם (בבא בתרא נח, עא).
בניגוד לתפיסת יופיה של האישה כאוביקט להתבוננות, כמושא לב אירוטי כפי שהוצגה לעיל נקודת ההתבוננות הקולנועית, הרי שבעיני חז"ל היופי אינו ערך כשלעצמו. הוא אינו תכלית, הוא אמצעי. ניתן לעשות בו שחמוש למטרות נלוזות למסחר, ולהוזיל את ערכו, כבמקרה של אביגיל ורחב. הוא יכול לשמש כתכונה אחת מני רבות השמורה לקרבה הנוצרת בין בעל לאישתו, כבמקרה של אברהם ושרה, ויכול להיות כלי רב ערך לקידום מטרות נעלות, כבמקרה של אסתר. האסתטיקה היא כלי והיא עשויה לשרת הן מטרות בעלות ערך והן מטרות פסולות. נשים לב גם כי היופי הנשי מוזכר במסכת בבא בתרא רק כאחד מסוגים שונים של יופי, בצד יופי גברי ויופיה של השכינה. סוגים אלה מושווים זה לזה. היופי בדרגתו הגבוהה ביותר הוא אלוהי ויופיה של שרה, בצד יופיים של אדם וחווה, נובע ממקור אלוהי.
חז"ל מזהירים את הגבר מלראות באשה כלי לצרכיו ותו לא. התבוננות פונקציונלית באשה אסורה העיקר בשל העוול שנגרם לאשה מראיה כזאת. כל אדם הינו עולם שלם ותפיסת הזולת ככלי - אסורה. חלוקה בין גברים לנשים בעניין זה, לא מתקיימת :
רב רחומי למד אצל רבא במחוזא. הוא היה רגיל לבוא לביתו כל ערב יום כיפור. יום אחד נמשך אחר לימודו. היתה אשתו מחכה : עכשיו הוא בא !, עכשיו הוא בא ! ולא בא. התעצבה וירדה דמעה מעינה. נשבר הגג מתחת רב רחומי ומת (כתובות סב, עב).
אין הבעל ראשי לזלזל בצרכיה של אשתו ואין היא בגדר שותף זוטר בחיי הנישואין. אין הגבר בגדר סמכות הראשית להתעלם מן האשה. התעלמות כזו שומטת את הקרקע מתחת לשותפות והיא פגיעה אנושה באשה ומחירה מוות. בסיפור זה, שהינו אחד מסדרת סיפורים המופעים בסוגיה בכתובות והמזהירים מפני התעלמות וחוסר הבנה לרגישות האשה, ניתן לזהות רגש עמוק של אמפטיה שחשים חז"ל ביחס לתפקידה כפוי הטובה של האשה ואת כעסם על הבעל המגלה חוסר רגישות וניכור כלפיה.
לעומת עולם שמוסכמותיו החברתיות העניקו לאשה תפקיד שולי ומקום פחות, אנו מוצאים בחז"ל את ניציה של תפיסה הרואה באשה אדם עצמאי שדמותו תלויה בנקודת המבט הגברית.
מתוך עתון "מראות" מגזין ארצי
לבת השרות הלאומי ולצעירה הדתית
יחסם של חז"ל אל האשה שונה בכמה נקודות מן הסטריאוטיפ הנשי קולנועי.
ראשית, יש לומר כי על אף הדומיננטיות הגברית הברורה בספרות חז"ל לא נעלם מקומן של הנשים ממתעדי התקופה. סיפורים רבים נכתבו על נשותיהם של חכמים, שהבולטות שבניהן הן ילתא, אשתו של רב נחמן, וברוריה, אשתו של רבי מאיר.
"תפקידה" של ברוריה בסיפורי הגמרא עליה רחוק מלהשאר התחום הבית או בתחום התפקיד הנשי אשר הטיל עליה העולם הגברי. ברוריה אף מתגלה כבקיאה בתחומים
הלכתיים מובהקים הנוגעים ואינם נוגעים לנשים (מסכת עירובין, נג). דמותה של ברוריה היא דוגמא מובהקת לנשים אשר על אף מוסכמות העולם הגברי שבו חיו, פרצו לעצמן דרכים ונתיבים וסרבו לתפקד במסגרת החוקית והחברתית שנכפתה עליהן. יחסה האוהד של הגמרא לברוריה מבהיר כי הגמרא לא ראתה בדמות נשית זו חריג פסול, אלא דמות מופתית שתרמה רבות לעולם הדתי.
בניגוד למקובל או למוסכם לא נרתעו חז"ל מן ההתבוננות ביופי הנשי. חז"ל הכירו במושג היופי ולא ביטלו את ערכו :
"תנו רבנן : ארבע נשים יפיפיות היו בעולם. שרה ואביגיל ורחב ואסתר … תנו רבנן : רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בת שאול בראייתה (מגילה ט"ו, ע"א).
הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה הפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם (בבא בתרא נח, עא).
בניגוד לתפיסת יופיה של האישה כאוביקט להתבוננות, כמושא לב אירוטי כפי שהוצגה לעיל נקודת ההתבוננות הקולנועית, הרי שבעיני חז"ל היופי אינו ערך כשלעצמו. הוא אינו תכלית, הוא אמצעי. ניתן לעשות בו שחמוש למטרות נלוזות למסחר, ולהוזיל את ערכו, כבמקרה של אביגיל ורחב. הוא יכול לשמש כתכונה אחת מני רבות השמורה לקרבה הנוצרת בין בעל לאישתו, כבמקרה של אברהם ושרה, ויכול להיות כלי רב ערך לקידום מטרות נעלות, כבמקרה של אסתר. האסתטיקה היא כלי והיא עשויה לשרת הן מטרות בעלות ערך והן מטרות פסולות. נשים לב גם כי היופי הנשי מוזכר במסכת בבא בתרא רק כאחד מסוגים שונים של יופי, בצד יופי גברי ויופיה של השכינה. סוגים אלה מושווים זה לזה. היופי בדרגתו הגבוהה ביותר הוא אלוהי ויופיה של שרה, בצד יופיים של אדם וחווה, נובע ממקור אלוהי.
חז"ל מזהירים את הגבר מלראות באשה כלי לצרכיו ותו לא. התבוננות פונקציונלית באשה אסורה העיקר בשל העוול שנגרם לאשה מראיה כזאת. כל אדם הינו עולם שלם ותפיסת הזולת ככלי - אסורה. חלוקה בין גברים לנשים בעניין זה, לא מתקיימת :
רב רחומי למד אצל רבא במחוזא. הוא היה רגיל לבוא לביתו כל ערב יום כיפור. יום אחד נמשך אחר לימודו. היתה אשתו מחכה : עכשיו הוא בא !, עכשיו הוא בא ! ולא בא. התעצבה וירדה דמעה מעינה. נשבר הגג מתחת רב רחומי ומת (כתובות סב, עב).
אין הבעל ראשי לזלזל בצרכיה של אשתו ואין היא בגדר שותף זוטר בחיי הנישואין. אין הגבר בגדר סמכות הראשית להתעלם מן האשה. התעלמות כזו שומטת את הקרקע מתחת לשותפות והיא פגיעה אנושה באשה ומחירה מוות. בסיפור זה, שהינו אחד מסדרת סיפורים המופעים בסוגיה בכתובות והמזהירים מפני התעלמות וחוסר הבנה לרגישות האשה, ניתן לזהות רגש עמוק של אמפטיה שחשים חז"ל ביחס לתפקידה כפוי הטובה של האשה ואת כעסם על הבעל המגלה חוסר רגישות וניכור כלפיה.
לעומת עולם שמוסכמותיו החברתיות העניקו לאשה תפקיד שולי ומקום פחות, אנו מוצאים בחז"ל את ניציה של תפיסה הרואה באשה אדם עצמאי שדמותו תלויה בנקודת המבט הגברית.
מתוך עתון "מראות" מגזין ארצי
לבת השרות הלאומי ולצעירה הדתית