מחלוקת ידועה היא בדברי חז"ל האם התפלות נקנו כנגד תמידים או כנגד האבות.
הגמרא (מקור) דנה בשאלה זו ומסכמת: "אבות תקנום ואסמכניהו דרבנן אקירבנות מלשון זה משמע בפשטות שיסוד התקנה הם האבות וא"ב חצורך מהם הסמיכו חכמים את הענין לקורבנות?
הראשונים הסבירו שהבעיה היא סמכותם של האבות לתקן תקנות, שהרי אין לאבות סמכות הלכתית ועל כן באו חז"ל והסמיכו את הענין לקורבנות (מקור) אולם ישנם חסרונות בשני ההסברים. אם נאמר שהאבות תקנום לכאורה אין הבדל בין ערבית לשחרית ומנחה ומדוע ערבית רשות? כך שואל המדרש (מקור) ועל כן מסביר שתקנת התפילות היא כנגד תמידים וערבית היא כנגד אברים וסדרים שאינם חלק ממשי מהקרבן אלו הקרבת שיירי הקרבן ועל כן היא תפלת רשות. בדרך זו יש להסביר גם את דברי הרמב"ם שמצד אחד אומר שהתפלות הם כנגד תמידין (מקור) ומצד שני אומר שהאבות הם שתקנו את התפלה (מקור) וכן הסביר זאת הלח"מ. כפי שניתן לדייק בלשונו של הרמב"ם שזמני התפילות המדוייקים נלמדים מקרבנות ולא עצם התפילה שהיא תקנת האבות. ואכן, גם מן המדרש (מקור) ניתן לדייק שאין כאן מחלוקת שהרי ריב"ל המופיע בגמרתינו, כמי שסובר שתפלת הם כנגד תמידים הוא זה שאומר במדרש שתפלת אבות תקנום, וכן גם משמע בירושלמי בגרסא זו.
אולם יש להבין מה הוא הרעיון העומד ביסוד הקרבת הקרבנות בשחרית ובמנחה דוקא? המדרש (מקור) נותן תשובה לענין. ואומר שיש להתפלל דוקא כעת חילופי הזמנים מלילה ליום ומיום ללילה. ואלו בתפלה מנחה שאדם מתפלל על כך שמהלכו של היום יעבור בשלום.
ספר הזוהר (מקור) מסביר כי עיקר התפלה היא שחרית ומנחה וכפי שנלמד הדבר מקורבנות תמיד אולם גם אם נלמד זאת מהאבות, הרי שהעיקר הוא שחרית ומנחה, כי יעקב הוא המאחד את האבות ומכיון שתפילת ערבית אינה מחדשת ענין חדש, אלא מחברת את שני הענינים שיש בתפלת שחרית ומנחה, ברור מדוע היא תפלת רשות.
בכוון זה הולך גם המבי"ט (מקור) ומסביר שתפלת שחרית היא הודאה על כך עצם החיים ואלו בסוף היום בתפילת מנחה אנו מתפללים על הצלחת עסקי היום. ועל כן תפילת ערבית, רשות היא. ועפ"ד הזוהר נאמר, שתפילת ערבית מאחדת את שתי ההודאות, הן את ההודאה על חיותו של האדם והן את ההודאה, על עבודתו וקנינו.
המהר"ל (מקור) מסביר שכל אחד מהאבות תיקן את התפילה המתאימה לו. אברהם שהוא תחילת האבות תיקן תפלת שחרית שהיא בבחינת יציאת האדם לעולם. ויצחק תקן תפלת "השלמת העולם" דבר זה מתאים לדברי המבי"ט. אולם מוסיף המהר"ל ומסביר על ענינה המיוחד של תפילת ערבית, שהיא בזמן שהאדם מפקיד נשמתו ורוחו אל השי"ת ודוקא יעקב שהוא "איש תם" יכול לתקן תפלה זו. ואולי גם הדברים אלו מכוונים אל דברי הזוהר שיעקב הוא המחבר בין האבות וזהו "איש תם" איש שלם המחבר בין הניגודים ובאופן דומה מסביר המהר"ל גם ענין ענין הקורבנות. הראי"ה קוק (מקור) מוסיף על הסוברים אלו ומיחס גם את המונחים: עמידה, שיחה ופגיעה בהתאמה לכל תפילה ותפלה.
הגמרא (מקור) דנה בשאלה זו ומסכמת: "אבות תקנום ואסמכניהו דרבנן אקירבנות מלשון זה משמע בפשטות שיסוד התקנה הם האבות וא"ב חצורך מהם הסמיכו חכמים את הענין לקורבנות?
הראשונים הסבירו שהבעיה היא סמכותם של האבות לתקן תקנות, שהרי אין לאבות סמכות הלכתית ועל כן באו חז"ל והסמיכו את הענין לקורבנות (מקור) אולם ישנם חסרונות בשני ההסברים. אם נאמר שהאבות תקנום לכאורה אין הבדל בין ערבית לשחרית ומנחה ומדוע ערבית רשות? כך שואל המדרש (מקור) ועל כן מסביר שתקנת התפילות היא כנגד תמידים וערבית היא כנגד אברים וסדרים שאינם חלק ממשי מהקרבן אלו הקרבת שיירי הקרבן ועל כן היא תפלת רשות. בדרך זו יש להסביר גם את דברי הרמב"ם שמצד אחד אומר שהתפלות הם כנגד תמידין (מקור) ומצד שני אומר שהאבות הם שתקנו את התפלה (מקור) וכן הסביר זאת הלח"מ. כפי שניתן לדייק בלשונו של הרמב"ם שזמני התפילות המדוייקים נלמדים מקרבנות ולא עצם התפילה שהיא תקנת האבות. ואכן, גם מן המדרש (מקור) ניתן לדייק שאין כאן מחלוקת שהרי ריב"ל המופיע בגמרתינו, כמי שסובר שתפלת הם כנגד תמידים הוא זה שאומר במדרש שתפלת אבות תקנום, וכן גם משמע בירושלמי בגרסא זו.
אולם יש להבין מה הוא הרעיון העומד ביסוד הקרבת הקרבנות בשחרית ובמנחה דוקא? המדרש (מקור) נותן תשובה לענין. ואומר שיש להתפלל דוקא כעת חילופי הזמנים מלילה ליום ומיום ללילה. ואלו בתפלה מנחה שאדם מתפלל על כך שמהלכו של היום יעבור בשלום.
ספר הזוהר (מקור) מסביר כי עיקר התפלה היא שחרית ומנחה וכפי שנלמד הדבר מקורבנות תמיד אולם גם אם נלמד זאת מהאבות, הרי שהעיקר הוא שחרית ומנחה, כי יעקב הוא המאחד את האבות ומכיון שתפילת ערבית אינה מחדשת ענין חדש, אלא מחברת את שני הענינים שיש בתפלת שחרית ומנחה, ברור מדוע היא תפלת רשות.
בכוון זה הולך גם המבי"ט (מקור) ומסביר שתפלת שחרית היא הודאה על כך עצם החיים ואלו בסוף היום בתפילת מנחה אנו מתפללים על הצלחת עסקי היום. ועל כן תפילת ערבית, רשות היא. ועפ"ד הזוהר נאמר, שתפילת ערבית מאחדת את שתי ההודאות, הן את ההודאה על חיותו של האדם והן את ההודאה, על עבודתו וקנינו.
המהר"ל (מקור) מסביר שכל אחד מהאבות תיקן את התפילה המתאימה לו. אברהם שהוא תחילת האבות תיקן תפלת שחרית שהיא בבחינת יציאת האדם לעולם. ויצחק תקן תפלת "השלמת העולם" דבר זה מתאים לדברי המבי"ט. אולם מוסיף המהר"ל ומסביר על ענינה המיוחד של תפילת ערבית, שהיא בזמן שהאדם מפקיד נשמתו ורוחו אל השי"ת ודוקא יעקב שהוא "איש תם" יכול לתקן תפלה זו. ואולי גם הדברים אלו מכוונים אל דברי הזוהר שיעקב הוא המחבר בין האבות וזהו "איש תם" איש שלם המחבר בין הניגודים ובאופן דומה מסביר המהר"ל גם ענין ענין הקורבנות. הראי"ה קוק (מקור) מוסיף על הסוברים אלו ומיחס גם את המונחים: עמידה, שיחה ופגיעה בהתאמה לכל תפילה ותפלה.