כשרוצים לתאר מישהו דתי מאוד ולהגדיר את הרמה התורנית שלו, משתמשים לרוב בביטוי "דוס" - "הוא ממש דוס", "הוא לא כזה דוס", "הוא דתי, אבל לא דוס מדי". אך מאיפה הגיעה המילה המשונה הזאת? האקדמיה ללשון העברית החליטה להקדיש פוסט מיוחד לפיתרון הסוגייה, עם איור של גדליה מ"שבאבניקים" - דוס מצוי.
דוס: ההגייה ביידיש של "דתי"
"שאלתם את עצמכם פעם מה זה בכלל 'דוס'?", נכתב בפוסט של האקדמיה, "אנחנו מציעים שתקשיבו למה שיש לעוקב גדליה לומר: רבים משתמשים בכינוי 'דוס' ובנגזרותיו - אבל רק מעטים יודעים מהו מקורה של המילה. טוב לדעת: הכינוי 'דוס' קשור אל ההגייה ביידיש של 'דת' או 'דתי'".
באקדמיה הסבירו כי בהגייה האשכנזית של העברית אין הבדל בין תי"ו לא-דגושה לסמ"ך ולכן המילה "דת" יכולה להישמע כמו "דוס", מה שגרם לביטוי להשתרש ולהפוך למוכר. מילים נוספות כאלו הן "תכל'ס", המבוססת על המילה "תכלית" וגם "שאבעס" מהמילה "שבת".