שתי האחיות אלה ודפנה אליקים שבו ארצה אחרי 51 יום בשבי חמאס. לאחר שאביהן, נעם, נרצח יחד עם בת זוגו דקלה ובנה הצעיר תומר ערבה בן ה-17. בחיים החדשים שלהן, דפנה ואלה גרות עם אמא, מעיין צין, בבניין רב קומות בעיר. "הבאתי את התיק מנחל עוז, יש עליו את הדם של אבא שלי. זה היה התיק של תומר ועכשיו הוא איתי. אני הולכת איתו לכל מקום", כך מספרת דפנה בראיון למיכל פעילן בחדשות 12.
בני המשפחה נחטפו מביתם שבקיבוץ ניר עוז בבוקר השבת השחורה. תומר אולץ תחת איומי רובה ללכת עם המחבלים ולדפוק על דלתות השכנים, לאחר מכן הוא נרצח. הבנות הוכנסו לרכב עם אביהן ובת זוגו, אולם דקלה נרצחה ביריות מחוליית מחבלים אחרת, והבנות הועברו לרכב אחר. "אני חושבת על אבא שלי ועל תומר ועל דקלה כל הזמן, ומה היה קורה אם אני הייתי יושבת איפה שדקלה ישבה? אם אני הייתי שומרת על הדלת? אם הייתי יכולה לעצור את זה שהם ימותו".
הסיפור של דפנה אליקים
אי אפשר לדעת מתי יתנו לנו להתקלח שוב
גם בשבי האחיות לא נפרדו, ודפנה מספרת על האוכל, שכלל פיתות לארוחת בוקר. "דבר ראשון נתתי לאלה לאכול, כדי לראות שהיא שבעה ושהיא אכלה ואז אני אכלתי. היא פחדה באיזשהו שלב כי היא ראתה רובה וחשבה שהם מתכננים להרוג אותנו, אז היא ממש התחילה לבכות שם. בימים שהציעו לנו להתקלח, אז הייתי צריכה להתווכח איתה, כי אי אפשר לדעת מתי ייתנו לנו להתקלח שוב. כל הזמן דאגתי שהיא תעשה הכול לפניי. כל הזמן היינו אחת עם השנייה, ואם היא הייתה בוכה, אז הייתי איתה. וכשאני בכיתי, היא הייתה איתי".
המחבלים גם הפעילו עליהן טרור פסיכולוגי, וסיפרו לבנות הצעירות שאף אחד לא מחפש אותן. "חשבתי שלאף אחד לא אכפת בכלל שנחזור, שזה לא מעניין את האנשים פה. זה מה שהם אמרו לנו כל הזמן, שמעדיפים שנישאר בעזה ושנחזור בתור גופות". זמן קצר לפני השחרור הילדות שהו במנהרות יחד עם חמש חטופות נוספות, לירי אלבג, נעמה לוי, רומי גונן, אגם ברגר ואמילי דמארי. הצעירות העבירו דרכן מסרים אוהבים לבני משפחתן.