דעה מי שהצביע לאיתמר בן גביר, שלא יתפלא מהמצב אליו הגענו

גם לפני שלוש שנים ראש הממשלה היה בנימין נתניהו, גם לפני שלוש שנים היתה ממשלת ימין, גם לפני שלוש שנים היה קריימינסיטר, וגם הקרן החדשה ממשלות זרות ועוד שלל ארגוני שמאל עשירים ומאורגנים. אז מה השתנה? איך קרה שהפעם המחאות מול בית ראש הממשלה הצליחו לגרור עשרות אלפי אנשים מבתיהם? איך קרה שמכתב הטייסים הצליח לסחוף אחריו גם את אנשי הסייבר, את חברות ההייטק ואת הכלכלנים הכי בכירים? מה השתנה?

לא, זו לא התקשורת המגויסת שמפמפמת את המסר של האנרכיסטים, גם היא היתה פה תמיד. עמית סגל היה שופר ימני בודד גם לפני שלוש שנים. אם כבר, אולי להפך, הפעם בניגוד לשלוש שנים קודם, יש ערוץ שפותח מיקרופון לכל איש ימין. 

מה שעורר את הפחד בקרב השמאלני המנומנם, ואיש המרכז שלרוב לא ממש מוטרד ממעשיה של הממשלה, היא השפה אותה בחרו הפוליטיקאים מימין, אחריהם נגררו גם אלו משמאל, ומשם הדרך לתהום קצרה.

שלא יהיה ספק, הגענו לעשות פה סדר

אחרי שנה באופוזיציה בה התחרו בניהן מפלגות הימין מי יותר נאמן לערכיו, מי יהיה זה שיגיע לעשות סדר במדינה, עומדים בראש המפלגות הפוליטיקאים שרק חיכו להדליק את הלהבות, יותר משרצו לקדם את הפתרון למשבר הדיור, או לתחרות במשק, רצו להראות לכולם שהנה הגיע המלך החדש והוא הולך לעשות פה סדר. 

מי שבחר באיתמר בן גביר, לא צריך להתפלא שהוא "הגיע לעשות סדר" ולא פחות לעשות בלאגן. לבן גביר אין זמן לשינויים ארוכי טווח ולמעשי "קמעה קמעה" הוא הגיע כדי להגיד לעולם להתיישר ומהר.  ומי שמתמודד מולו על הנהגת הציבור הדתי לאומי, לא יכול לאכזב וגם הוא ממהר להבהיר לכולם כי "שתי גדות לירדן זו שלנו וזו גם כן". לא משנה אם זה המקום או הזמן, זה החוב שהוא חייב לפרוע לבוחרים שלו, שמא מחר בן גביר יעקוף אותו בסיבוב. 

וכאשר זו המדיניות, להראות מי יתקע אצבע גדולה יותר בעין של הציבור השני, מי יהיה זה שיכריז לא על חוק מינוי שופטים חדש, אלא על רפורמה כללית במערכת המשפט. לא על תיקון המשטרה, אלא על עריפת ראשים מיידית, מה הפלא שהצד השני חושש לגורלנו? 

זה לא החוק למינוי שופטים, וזו גם לא הרפורמה. החרדה של השמאל היא הרבה מעבר לתיקוני חקיקה, זו בהלה, התקף חרדה. לכן אין טעם לנסות להסביר בכלים רציונליים שהכל בסדר וישראל לא תהיה דיקטטורה גם לא בעוד חמישים שנה. כל הניסיונות האלו יפלו על אוזניים ערלות, אף אחד לא בשל לשמוע נימוקים כאשר בכל יום דוחפים לו אצבע אחרת בעין. 

גם כשהיתה פה ממשלת בנט-לפיד, לא זאת האווירה ששלטה בשיח. אנשי הימין לא חששו שמא יפונו מבתיהם, בעלי העסקים הקפיטליסטים לא חששו שהולכים להלאים להם את החברות במסגרת מדיניות הרווחה של מירב מיכאלי. ואפילו החרד"לים לא חששו שהולכים להפריט את הרבנות הראשית, גם אם למתן כהנא היה את הרוב לעשות את זה בתוך חודשיים. זה לא שלא היו חששות ודברים שהיינו רוצים לראות אחרת, אבל עדיין התחושה ברחוב לא היתה שהנה הגיעו השמאלנים והם הולכים לרסק את מפעל ההתיישבות.

כששרים בכירים רצים להראות שהם בעלי הבית

האשמות כלפי השובתים, הסרבנים והמפגינים כאילו הם אלו שהתחילו לערער את המצב, כאילו לתחושות שלהם אין שום ביסוס במציאות, הן היתממות. כששרים בכירים רצים להתראיין ברדיו ולהראות לכולם שהם בעלי הבית, הם המחזיקים הבלעדיים בכח, אי אפשר לתהות למה בצד השני חרדים.

לא יודע מה הפתרון ואם יש כזה שלא יגרום לאנשי הימין לחשוב שקולם נזרק לפח, או שירגיע את אנשי השמאל שהמצב טוב משהיה. אבל מה שבטוח, מי שהצביע לאנשים שלא רואים בעיניים, שלא יתפלא מהמצב אליו הגענו. כמו בחיים התחושה ש"אני אראה להם מה זה" אף פעם לא גורמת לצד השני להגיד "אה טוב הנה הוא הראה לי מה זה, עדיף שאני אקפל את הזנב ואשב בשקט". תמיד תבוא התגובה שכנגד.