בני ישראל רק יצאו לדרך והבעיות מתחילות.
"ויֻגד למלך מצרים כי ברח העם ויֵהָפֵך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שִלַּחנו את ישראל מעָבְדנו. ויאסר את רכבו ואת עַמו לקח עִמו. ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושָלִשִם על כֻּלו... וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חֹנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירֹת לפני בעל צפֹן. ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נֹסֵעַ אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד, ה-י)".
אמרו חז"ל (שיר השירים רבה פרשה ב):
"תני דבי ר' ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע, ומצאה שם הנחש מקנן; ונכנסה לפנים, ולא הייתה יכולה להיכנס שעדיין הנחש מקנן; תחזור לאחורה לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומְטַפַּחַת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים: לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים, לחזור לאחוריהם לא היו יכולין, שכבר פרעה הקריב; מה עשו? 'וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', מיד - 'ויושע ה' ביום ההוא'".
תשועת ישראל בקריעת הים, והטְבָּעַת פרעה וחילו בים, הגבירה את אמונתם בה' ובמשה עבדו; וכיון שנתגברה אמונתם פתחו ואמרו שירה.
שירת הים יש בה הודאה על נסי העבר - "אשירה לה' כי גאֹה גאה סוס ורכבו רמה בים. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה א-לי ואנוהו א-להי אבי וארֹממנהו. ה' איש מלחמה ה' שמו. מרכבֹת פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טֻבְּעוּ בים סוף (טו, א-ד)".
אך השירה אינה עוסקת רק בעבר אלא מייחלת לעתיד. העתיד נאמר למשה כבר במעמד הסנה בתחילת שליחותו: "ויאמר ה' ראֹה ראיתי את עֳני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נֹגשיו כי ידעתי את מכאֹביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההִוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש (ג, ז-ח)".
גם בהמשך שליחותו בתחילת פרשת וארא נאמר למשה:
"לכן אמֹר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים והצלתי אתכם מעבֹדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדֹלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה' (ו, ו-ח)".
העתיד כבר גלוי וידוע מראש; אך נחלת ה' אינה נקנית אלא לראויים לישב בה, ולשם כך זקוקים ישראל להכנה. בטרם יקויים בישראל דבר ה' "והבאתי אתכם אל הארץ" יקויים בהם "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם". קריעת ים סוף שימשה לא רק להצלת ישראל מיד צר אלא גם כקֵרוב ישראל לעבודת ה'. כך ביאר הרלב"ג את הפסוק בשירה "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך" (טו, יג):
"הנה זה תכלית הפלא, כי בחסדך - והוא הטוב השופע ממך - נחית עם זו גאלת אותם מיד המצרים; ובעוזך וידך החזקה - והם המכות הגדולות שהבאת על המצרים - הגיע לישראל מן הטוב יותר ממה שהגיע להם בחסדך; וזה, כי בו נהלת אותם אל נוה קדשך, וקרבת אותם לעבודתך, כי בזה הכירו וידעו כי אתה ה', לעוצם הנפלאות ההם; עד שזאת האמונה שקנו מזה, היתה כלי להנחילם הארץ, בעבור מה שנתישרו בו לעבודת ה' יתעלה.
ובהיות העניין כן, הנה הגיע להם מחסדך טוב גופיי, ומעוזך הגיע להם טוב נפשיי, אשר הוא יותר נפלא לאין קץ מהטוב הגופיי; עם שממנו גם כן תִּשְׁלַם להם ירושת הארץ, שהיא טוב גופיי, והוא גם כן טוב נפשיי באופן-מה, לרוב הכנתה אל שידבק בה השפע הא-להי (עמ' 254-253)".
הטוב הנפשי - קִרְבַת ה' - שיצמח לישראל מקריעת ים סוף יועיל גם כהכנה לירושת הארץ. אמנם גם בירושת הארץ עצמה יש נוסף על הטוב הגשמי (=גופיי) גם טוב נפשי "לרוב הכנתה אל שידבק בה השפע הא-להי". נמצא שישנו יחס כפול בין הארץ לעם היושב עליה: כדי לרשת את הארץ צריך העם להיות קרוב אל ה' א-להיו, ולאחר שכבר העם יושב בארצו מגבירה הארץ את קרבת ה' של העם.
גם בהמשך השירה מובעת חשיבות הארץ הטובה מצד השפע הא-להי שבה: "תבִאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך (טו, יז)". וכתב הרלב"ג (עמ' 255-254):
"ותביא אותם ותטעם בהר נחלתך - והוא הר המוריה, שהיה בו בית המקדש - והוא מכון אשר פעלת לשבתך, רוצה לומר שבו תִּמָּצֵא תכלית ההכנה אל שידבק בו השפע הא-להי, והוא המקדש אשר כוננו ידיך להשרות שכינתך בו. והנה זכר הר המוריה לבד מבין ארץ ישראל, כי הוא המקום הנבחר שבארץ ישראל, כאילו אליו היתה הכוונה בירושת הארץ".
והוסיף וכתב (עמ' 257):
"התועלת השמיני הוא להודיע שלא היה עיקר הכונה במה שיעד ה' יתעלה מירושת הארץ לישראל בעבור ריבוי הפירות הנמצאים שם, אבל היתה הכונה בזה בעבור הִמָּצֵא שם השפע הא-להי יותר ממה שיִמָּצֵא בשאר המקומות. ולזה לא זכר מענין ירושת הארץ בזאת השירה כי אם הר המוריה; אמר: 'תבאמו ותטעמו בהר נחלתך וגו'', והתבאר מדבריו שהוא המקום שהיה שם בית המקדש; ותארוֹ ב'נחלה', כי כן יִקָּרֵא בתורה, באומרו: 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' (דברים יב, ט), כמו שנתבאר באחרון מזבחים (קיט, א); וביאר שהוא מקום ידבק בו השפע הא-להי; ואילו היתה הכונה הראשונה בירושת הארץ ריבוי הפירות היה זוכר גם כן שאר המקומות, לא הר המוריה לבד. אלא שעם כל זה תמצא שכבר היה ריבוי הפירות נמצא בארץ ישראל, כמו שזכרה התורה אחר זה במקומות רבים. והנה היה זה התועלת מגיע מירושת הארץ על הכונה השנית; עם שהוא עוזר להמשיך ליושבים בה השפע הא-להי, כי לא יתכן שישתדל האדם בהשלמת נפשו בַּשָּלֵם שבַּפָּנִים עם היותו חסר לחם ושמלה ושאר הענינים ההכרחיים לעמידת גופו".
היות נחלת ה' ארץ זבת חלב ודבש מסייעת לעם ה' לממש את הכוונה העיקרית בירושת הארץ ובישיבה בה - דבקות בה' יתעלה.