ההבדל שבין שירת סולו של יחיד לשירה משותפת של קבוצת אנשים יכול ללמד הרבה על אחת העבודות והנקודות החשובות לקראת הימים הנוראים. כשאדם שר סולו- אם הוא מזייף, אי אפשר לפספס, אבל כששרים כולם יחד- הזיופים "נבלעים" וקשה להבחין בהם.
כשיחיד שר, ישנם רגעים זעירים של שקט, שכן הוא מוכרח כל כמה שניות להפסיק מלשיר כדי לשאוף אויר פנימה, אך בשירת רבים, כל אחד "מחפה" על חברו ונושם בזמן אחר, וכך השירה רציפה וערבה ללא שום הפסקה. ובכלל, שירת אדם יחיד נעימה וערבה רק אם יש לו קול מיוחד ויוצא דופן, אך שירת רבים תמיד נעימה, שכן השילוב של כל הקולות יחדיו מוביל להרמוניה, גם אם קולו של כל אחד מהם הוא לא מרהיב ומיוחד.
השירה היא משל לחיים שלנו
השירה עליה דיברנו, היא בעצם משל לחיים שלנו, ובעיקר לימי הדין אליהם אנו נכנסים. אם נשאל מה הצעד הנכון ביותר לעשות בימים אלו, נשיב ללא ספק, כמה שיותר להתחבר ולהתכלל עם הרבים, עם הציבור. כוח הציבור נותן לאדם היחיד את הגב והעמידה, גם כשהוא קצת מזייף וגם כשנגמר לו האוויר לנשימה.
כך מתחילה גם פרשת נצבים, הנקראת בסמיכות לראש השנה, ומדגישה את חשיבות ה"יחד" ואת החיבור לכלל. "אתם נצבים היום כולכם", אומרת התורה, ומיד לאחר מכן מפרטת בעלי מעמדות שונים שבציבוריות הישראלית- מראשי העם ועד חוטבי העצים, אך בסוף היא שבה ומדגישה - "כל איש ישראל", שכן לפני הקב"ה אין מעמדות, הבדלים ופערים.
היחיד, גדול ככל שיהיה צריך את כוח הכלל
וכך גם כל אחד מאיתנו, עם כל גדולתו וכשרונו, צריך את כוח הכלל שיחפה על זיופיו הקטנים והגדולים, ושיבוא למלא את השתיקות ברגעים בו הוא עוצר לקחת אויר לנשימה. שכן הציבור לעולם לא שותק או מזייף, ודווקא מתוך החיבור אליו נזכה לעמוד איתנים וחזקים בימי הדין הבאים עלינו לטובה.
הרב אסף הר-נוי, רב קהילת "אדרת אליהו", וראש בימ"ד מבקש פניך, גילה ירושלים