(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: (יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ: (יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: (טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':
(פרק כג)
לאור הסמיכות בין מצות השמיטה למצות עליה לרגל שלוש פעמים בשנה, מובא במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דכספא פרשה כ):
"וחג הקציר בכורי מעשיך. נאמר שלש רגלים בשביעית, שלא יסתרסו שלשה רגלים ממקומן".
האיזכור של שלוש הרגלים לאחר מצות שמיטה, מתייחס למעשה לשלוש הרגלים שבשנת השמיטה; ומטרתו של איזכור זה הוא לחדש שגם בשנת השמיטה יש לקיים את מצות העליה לרגל שלוש פעמים בשנה.
אולם ההוה אמינא של המדרש אינה ברורה. מדוע יש צורך לחדש לנו שמצות הרגלים נוהגת גם בשנת השמיטה? מדוע שנחשוב שיתבטלו הרגלים בשנת השמיטה?
כותב רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בפירושו "משך חכמה":
"הענין, דהמועדים נאמרו כאן על האביב קציר ואסיף, והוה אמינא שלא ישכחו כי לה' הארץ, מצוה להראות שלש פעמים בשנה לדעת כי הוא מה' וכמו שהאריס צריך לבוא אל האדון. אבל בשביעית שכבר ידעו כי לה' הארץ, ואינם חורשים וקוצרים, לא בעי שלש רגלים, לכן קא משמע לן דלא יעקרו רגלים ממקומן".
ההיבט המודגש באיזכור שלוש הרגלים בפרשתנו הוא ההיבט החקלאי, אביב קציר ואסיף. לאור זאת היה ניתן לחשוב שמטרת העליה לרגל בשלוש הרגלים היא להזכיר שהארץ שייכת לה'; וכמעשה האריס המתייצב אצל אדונו, כך ישראל חייבים להתייצב אצל אדון הארץ שלוש פעמים בשנה, בעת האביב בעת הקציר ובעת האסיף.
אמנם לאור הבנה זו בהחלט היה ניתן לחשוב שבשנת השמיטה אין צורך בתזכורת שהארץ שייכת לה', שהרי בכל ימי שנת השמיטה אסור לעבוד את האדמה, ונמצא שכל יום ויום משנת השמיטה מהווה תזכורת כי לה' הארץ, ואין צורך בעליה לרגל לשם כך. לכן היתה התורה צריכה לחדש שגם בשנת השמיטה יש מצות עליה לרגל שלוש פעמים בשנה.
אלא שכעת – לאחר שהסתבר שתזכורת שהארץ שייכת לה' אינה יכולה להיות הטעם (לפחות לא הטעם היחיד) למצות העליה לרגל – יש להסביר מה טעמה של מצות העליה לרגל. נעיין בהמשך הדברים במכילתא:
"שלש פעמים בשנה יראה. 'את פני האדון ה' אלהי ישראל', למה נאמר, והלא כבר נאמר 'אל פני האדון ה'', ומה תלמוד לומר 'אלהי ישראל'? אלא על ישראל ייחד שמו ביותר".
הפסוק בפרשתנו "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" חוזר באופן דומה בפרשת כי תשא (שמות לד, כג): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". מטרת התוספת "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" בפרשת כי תשא, לדעת המדרש, היא לומר שה' הוא אכן אדון העולם אך הוא במיוחד אלהי ישראל – "על ישראל ייחד שמו ביותר".
לאור דברים אלו כותב המשך חכמה:
"מפני שה' יתברך דבוק אל נפשות האומה הישראלית והמה כחלק מן הכלל, וזה 'חלקי ה' אמרה נפשי' (איכה ג, כד) ומפני שאין בכח האדם להיות דבוק תמיד לה' יתברך, דכתיב 'ואספת דגנך' (דברים יא, יד. עיין ברכות לה, ב), לכן אמרה תורה שיעלו לרגל לראות פנים ויתדבקו אל הכלל, ולכשילכו למלאכתם בבית ובשדה יהיו כאבר המדולדל, שאם יכול לחזור ולחיות אינו מטמא באבר מן החי (ראה חולין קכז, ב), כן יתדבקו אל הכלל ויתקדשו בקדושת יושב הכרובים להיותם ראויים שיקרא 'אלקי ישראל'".
מטרת העליה לרגל היא להדבק בה' על ידי הדבקות בכלל ישראל. דבקות זו אינה יכולה להיות תמידית, שהרי אדם עסוק במלאכתו בבית ובשדה רוב ימות השנה. לכן הדבקות מצטמצמת לשלוש הרגלים שבהם אדם מישראל נראה את פני ה'. אלא שלעובדה שאדם נראה את פני ה' שלוש פעמים בשנה יש השפעה על כל ימות השנה. דוגמה לדבר נוטל המשך חכמה מהלכות טרפות, שם מוגדר שאבר ואפילו הוא מדולדל נחשב כחלק מהגוף החי אם הוא יכול לחזור ולחיות. על פי זה מבאר המשך חכמה שהדבקות בכלל ישראל ברגלים היא המספקת חיים רוחניים לעולי הרגלים לכל ימות השנה; ולכן גם בעת שהם מדולדלים, דהיינו בעת שהם עסוקים במלאכתם בשאר ימות השנה, גם אז "יתדבקו אל הכלל ויתקדשו בקדושת יושב הכרובים להיותם ראויים שיקרא 'אלקי ישראל'" – אז הוא המצב הראוי ש"על ישראל ייחד שמו ביותר".