מפניני צרור המור (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:
(פרק לז)
פסוק לו החותם את פרק לז נראה ממוקם במקום לא מתאים. הפרק הבא פרק לח מספר על ירידת יהודה מאת אחיו, ולאחריו פותח פרק לט בפסוק "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה".
פסוק לו בפרק לז העוסק במכירת יוסף לפוטיפר היה צריך להיות סמוך לפסוק א בפרק לט. יתכן גם שהיה אפשר לוותר לגמרי על פסוק לו בפרקנו, ולכאורה לא היינו חסרים דבר.
רבי אברהם סבע בעל "צרור המור" נדרש לעניין זה והציע טעם למיקומו של פסוק לו במקומו. כך כתב:
"ואמר "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" להורות כי שערי דמעה לא ננעלו, ובכיית יעקב הועיל שלא הוליכוהו לאיי הים, אלא שקנה אותו פוטיפר ושָׂמוֹ אדון לביתו. שאם לא כן, זה הפסוק היה לו לסמוך אצל "ויוסף הורד מצרימה" (לט, א), או לא היה צריך לכותבו כלל כי הוא מיותר. אלא כדי לסומכו אצל "ויבך אותו אביו" (פסוק לה) כמו שכתבתי".
הפסוק "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" הוא תוצאה של הפסוק שלפניו הנֶחְתם בביטוי "וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". בכיית יעקב על יוסף בנו היא שגרמה לכך שהמדנים מכרו אותו דווקא אל מצרים. המדנים היו יכולים לקחת את יוסף עמהם "לאיי הים", אך הם לא עשו כן אלא מכרו אותו לפוטיפר שמינה את יוסף אדון לביתו. בכיית יעקב היא שהועילה שכך יתגלגלו הדברים.
סמיכות פסוקים לה-לו הסומכים בכיית יעקב למכירה למצרים מלמדת אותנו "כי שערי דמעה לא ננעלו" (ראו ברכות לב ע"ב). בכייתו של יעקב השפיעה להטבת מצבו של יוסף.