נכנסתי אחרי יום ארוך וראיתי את הבית הפוך, הילדים במסכים ובן זוגי עסוק בענייניו. המילה, שלא לומר הנהמה הראשונה שיצאה לי מהפה ליושבי הבית השונים הייתה: למה? במטחי יריות לכל עבר ומשפטים זועמים עם סימני קריאה, לא הפסקתי לתקוף: למה הבית הפוך, למה את במסך עכשיו?
ההמשך היה צפוי וברור: האווירה שנוצרה בבית הייתה אווירה של מלחמה. הילדים חיפשו מחסה מפני, ובן זוגי, המצוי תחת המתקפה שלי, נחלץ מיד להתגונן ותקף בחזרה. ואני, המסכנה, בסך הכל הגעתי הביתה עייפה ורעבה. מה כבר ביקשתי?
נשמע מוכר?
אני רוצה להציע דרך אחרת להתמודדות, שאותה מלמדת שיטת "תקשורת מקרבת", מודל לתקשורת ולמערכות יחסים, להפחתת קונפליקטים וליצירת קרבה והבנה עמוקה בכל מישורי החיים. גישה זו פותחה על ידי ד"ר מרשל רוזנברג, פסיכולוג יהודי אמריקאי, והחידוש שלה הוא הצבת הצרכים במוקד ההבנה האנושית, בשונה מהגישה המוכרת, שבה החיפוש הוא אחר מי אשם, או לא בסדר, ומה מגיע לו.
כפועל יוצא מיישום השיטה, אנו מפתחים התבוננות חומלת כלפי עצמינו וכלפי זולתנו, ומתפתח שיח ואקלים שבו לוקחים בחשבון את כולם. כך, אותה סיטואציה של זעם כלפי כל העולם בעודי חוזרת מותשת אחרי יום עבודה יכולה הייתה להיראות אחרת. נבחן את ההתרחשות בהאטת קצב ובשינוי התסריט:
- אני נכנסת הביתה, רואה מה שרואה, ובאותו רגע, שניה לפני שאני יורה חיצים לכל עבר, מבחינה ברגש הזעם שעולה בתוכי, ומקבל ביטוי פיזי ממש בקצב הלב ובזרימת הדם לפנים. אני שומעת את המחשבות שרצות לי בראש: איזה פרזיטים, איזו הפקרות, לא סופרים אותי.
- אני ערה לזעם ולשיפוטים שעולים בתוכי, ומקשיבה לסיפור שהם מספרים לי: צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה כרגע.
- אני בוחרת להשתהות עם התגובה האוטומטית שלי. ברור לי שכל מילה שתצא מפי כעת, אתחרט עליה מאוחר יותר. אני הולכת למקום שקט, להיות עם עצמי.
- אני ערה לרגשות נוספים שעולים בי: תסכול, אכזבה, צער, ובודקת עם עצמי איזה מבין הצרכים שלי לא מקבל מענה: סדר, בהירות, התחשבות, אכפתיות, מנוחה. במהלך הזה, אני נותנת לעצמי אמפתיה, מתחברת למה שחשוב לי. אני עדיין לא מוותרת על הצרכים שלי, ובהחלט אחפש דרך למלא אותם. אבל דבר ראשון, אני מתחברת לעצמי פנימה, מוצאת דרכים להרגיע את עצמי.
- לאחר שהתקררתי, וכאשר אני פנויה לשיחה ברוח תקשורת מקרבת עם בן זוגי (יתכן שזה יקח זמן, בינתיים אפרוק מטענים באמצעות כתיבה או שיחה עם חברה), אנהל אתו שיח שיכיל גם ביטוי עצמי כן בדרך שמעודדת הקשבה אלי, וכוללת גם הקשבה שלי לצרכים ולרגשות שלו, ולבסוף, בקשות וחיפוש פתרונות במשותף.
נשמע אוטופי? אל חשש, אבל זה מעשי מאוד.
כחובבת התנצחויות ומאבקים בעברי, אני יכולה להעיד ששפת התקשורת המקרבת חוללה בי שינוי עצום. התפתחה בי רכות, חמלה ואמפתיה לעצמי ולאחרים, שלא הכרתי קודם.
וכן, אין קיצורי דרך. על מנת להיות מסוגלים לנהוג בדרך זו, וכמו כל הרגל חדש, צריך לתרגל עוד ועוד, עד שזה הוא הופך לברירת המחדל, המחליפה את התגובות האוטומטיות המרחיקות.
אתם מוזמנים לנסות.
שירה לב-ציון היא מגשרת ועו"ד, מלווה ומנחת קבוצות ויחידים בתקשורת מקרבת (NVC).
חברה במרכזי גישור בקהילה בירושלים ופעילה חברתית, נשואה ואמא לשלושה.