(א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (פרק כז)
בני ישראל מצווים להקים את האבנים הגדולות שכתובה עליהן התורה בהר עיבל. מדוע דווקא בהר עיבל שהוא הר הקללה? רבי יוסף בכור שור (צרפת, המאה הי"ב) כותב: "לפי שהיתה הקללה כנגד הר עיבל, צוה שתהא נכתבת שם לפניהם כשיקבלו עליהם הקללה אם לא יקיימוה".
כלומר, יש חשיבות לאומית שתהיה התורה לצד הקללה שבהר עיבל כדי שידעו ישראל שאי קיום התורה יגרום לקללה. אבל בהמשך מציע ר"י בכור שור הצעה אחרת לגמרי לכך שהאבנים הן בהר עיבל. כך כתב: "ועוד, להיות נחמה לאותן שעומדין על הקללה בהר עיבל, שהתורה אצלם".
בהמשך הפרק (פסוקים יב-יג) מתואר שבמעמד הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל ייחלקו השבטים לשתי קבוצות: קבוצה אחת בת ששה שבטים (שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין) על הר גריזים, הר הברכה; וקבוצה שנייה בת ששה שבטים (ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי) על הר עיבל, הר הקללה. התורה אינה מתארת מה הייתה הרגשתם של ששת השבטים שעתידים לעמוד על הר הקללה, אבל יש להניח שלא שמחו על כך. לכן, אומר ר"י בכור שור, תוקמנה האבנים הגדולות שעליהן כתובה התורה דווקא בהר עיבל כדי לנחם את ששת השבטים שיעמדו שם. לא רק חשיבות לאומית יש בהקמת האבנים בהר עיבל אלא גם רגישות אנושית.
אכן לא רק האבנים שכתובה עליהן התורה יוקמו בהר עיבל אלא גם מזבח ייבנה שם – "וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ". כותב ר"י בכור שור:
"ובנית שם מזבח לה' – לפי שלא יקשה בעיניהם, לאותם שעומדין בהר עיבל, ציווה לעשות המזבח בהר עיבל, ולזבוח עליו זבח שלמים ולשמוח שם, שיהא להם סעד, שהם עומדים אצל המזבח ומקום השמחה, דכתיב: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", כי שם תהא שכינה שורה עמהם".
גם המזבח ייבנה דווקא בהר עיבל כדי לתמוך מבחינה רגשית בששת השבטים שעל הר הקללה. הקמת האבנים, בניית המזבח, זביחת השלמים, האכילה והשמחה בהר 'שלהם', הר עיבל, בוודאי יישמח אותם וילמד אותם "כי שם תהא שכינה שורה עמהם".