שערי תשובה לא ננעלו. שערי תיקון פתוחים בפני המבקש לשוב מחטאו. ההלכה חייבה את החברה שלא להזכיר עוונות ראשונים. אולם, לכל זה יש תנאי בסיסי ויסודי, שבלעדיו אי אפשר לפתוח במהלך המחילה והשיבה. לשלב הזה קוראים ריצוי או בקשת מחילה.
המשנה קובעת כי גם מי ששילם ופיצה באופן מלא על פגיעה גופנית שפגע לא יצא ידי חובה: "אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ..." (בבא קמא, פ"ח,מ"ז). המשנה מטבעה אינה מגדירה את מרכיבי בקשת הריצוי, אך ניתן לעצב אותם לאור הבסיס הפשוט, שבקשה זו מבוססת על הכרה בעובדות, הכרה בחומרת העובדות, והכרה באחריות של הפוגע ואי-האשמת הנפגעים.
מתוך הכרה זו מתפתחת גם חובת נטילת האחריות על התוצאות החמורות של הפגיעה. את העיקרון הזה אנו למדים מפרשת השבוע, ומהחובה המוטלת על האונס: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". היא כמובן שאינה חייבת להינשא לו, אך אם היא בוחרת מבין האפשרויות הגרועות שעמדו בפניה בימי המקרא לחיות תחת חסותו – הוא חייב לעשות זאת, כחלק בלתי נפרד מאחריותו של הפושע. כל זה לא נעשה על ידי עזרא שיינברג כלפי הנשים הנפגעות ועל כן לא יהיה זה נכון לדבר על פתיחת שערים חדשים.
ניכוי שליש על התנהגות טובה משרת את מערכת ניהול הענישה, ומעודד את האסירים לנהוג כראוי, להשתתף בפעילות שיקום, ולפתוח בפניהם הזדמנויות חדשות. ברם, אסור להתעלם מהעובדה שמן העבר השני נמצאות הנפגעות, ששיבת הפושע לחיים הרגילים, כשהוא לא ריצה את מלוא עונשו אלא זכה בשחרור המוקדם מתוך התחשבות, מעוררת מחדש את הפגיעה הקשה, ואת העובדה שלמעשה הן נותרות בכאבן ועם הצלקות השונות שנחרטו בהן ורואות כיצד הוא מתהלך חופשי מכל אלה. אלו תהומות עמוקות שבנפש שלא ניתן להתעלם מהן.
כלל יסודי צריך להיות: לעולם קודמת טובת הנפגעות והנפגעים מטובת הפוגעים. הדבר נובע הן מהחובה כלפיהן, והן מיסוד נוסף המצוי בפרשת השבוע שלנו: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ". מערכת הענישה לא נועדה רק כדי לשלם לאיש כגמולו, אלא גם להוות בסיס להרתעה עתידית של פוגעים.
הקשר שבין חומרת הענישה ובין עשיית המעשים האסורים אינו חד כל כך. אולם ההלימה עליה מבוסס העונש החמור משדרת את המשקל שהחברה מייחסת לעבירות מסוגים אלו, ובוודאי ששחרור מוקדם משדר בדיוק את ההפך.
אם היה מדובר בבקשת סליחה ומחילה; אם היה מדובר בנטילת אחריות; אם היה מדובר בהכרה עמוקה התמסרות לתיקון העוול הנורא – טוב היה לממש את הנוהל של שחרור מוקדם, כדי לעודד את כל אלה. אולם במציאות הזו – חובה להתנגד לה, ולהעמיד את טובת הנפגעות ודמות החברה בראש מערכת השיקולים, ולא לאשר את השחרור הזה.
הרב יובל שרלו ראש מרכז האתיקה בארגון צהר