(ו) וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:
(פרק כא)
עונשם של ישראל על שדיברו "בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה" היה שה' שילח בהם את "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים". הרש"ר הירש מעיר שלא כתוב שה' שָׁלַח (בבנין קל) נחשים שרפים, אלא שה' שילח (בבנין פיעל) את הנחשים השרפים (הידועים). 'שלח' משמעותו "לשגר, להניע דבר לקראת מטרה"; ואילו 'שילח' "על פי רוב" הוא "לפטור דבר ולשחרר אותו, לא לעכב אותו ולא לעצור בעדו, להניח לו ללכת בדרכו הטבעית ולתת לו לנוע כרצונו".
משמעותם של הדברים היא, שאין הכוונה שה' שיגר נחשים כדי להעניש את העם, "אלא: הוא שיחרר את הנחשים ולא עיכב בעדם". לכן הנחשים השרפים מיודעים; "הם היו במדבר מאז ומתמיד, אך עד כה ה' עיכב אותם בכוחו. עתה ה' הרפה מהם והנחשים של המדבר הלכו בדרכם הטבעית – וינשכו את העם".
העובדה שהנחשים הם חלק טבעי של המדבר מתוארת בדברי משה בספר דברים (ח, טו), כחלק מההשגחה האלוקית הניסית על ישראל במדבר: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם". כשם שצימאון הוא חלק טבעי של המדבר, אך הקב"ה הוא "הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ", כפי שנאמר בהמשך הפסוק שם, כך בדיוק נחשים שרפים ועקרבים הם חלק טבעי של המדבר, אך הקב"ה מנע מהם להזיק לישראל.
הבעיה התעוררה בעקבות השיגרה. בני ישראל התלוננו "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר". הם היו זקוקים לתזכורת על מהותו הטבעית של המדבר, שהקב"ה בחסדו מציל אותם ממנה. לשם כך הפסיק הקב"ה למנוע מהנחשים השרפים את הליכתם הטבעית במדבר, והם פגעו בישראל; כותב הרש"ר הירש:
"נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת: הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה, והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן".
אכן היתה זו תזכורת כואבת לסכנות המדבר שנמנעו עד כה מישראל. תפילתו של משה בעד העם הועילה להמציא רפואה לנשוכים – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". הרש"ר הירש מבאר שראיית השרף שעל הנס יש בה כדי להועיל ולרפא את שכחת חסדי ה' שהצריכה לתת לעם תזכורת כואבת; כך הוא כותב:
"כל הנשוך יקבע בלבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים. כך ירגיש תמיד "בקיומן" של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להן; ונמצא שכל נשימה של חיינו תהיה מתנה חדשה של כח ה' וטובו, ונהיה בכל עת בבחינת ניצולים".
יש לשים לב שהרש"ר הירש בקטע זה מרחיב את הדברים מהצלה מן הנחשים שבמדבר לכל הסכנות שהקב"ה מגן מפניהם, ומדור המדבר אלינו! בתחילה הוא אמנם דיבר ש"חסד ה' ירחיק את הנחשים"; אך הוא ממשיך ל"סכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להן... "
וממשיך הרש"ר הירש בדברו אלינו:
"והנה אדם עשוי להתפייס עם כל גורל – גם עם השיגרה המביאה אותו לידי קוצר רוח משום שלא "זכה בפייס" של מתנה אלוהית מיוחדת – אם רק יראה את עצמו בכל עת כמי שניצל מן הסכנה בחסד ה' וחייו ניתנו לו במתנה. הוא ירגיש כך אם יראה את המשעול הצר שכל חייו מתנהלים בו, אם ידע שהוא מתהלך על פני תהום פעורה שהאל הטוב והמטיב מעלים אותה מעיניו לבל יהא ראשו סחרחר, ובכנפי נשרים של עוזו וטובו הוא מעביר אותו על פניה. הוא יברך את ה', שגמלו כל טוב, אם רק יראה את "הנחשים השרפים" האורבים בדרכו כשהם נעלמים מן העין, ורק הגנת ה' הכל-יכולה הופכת אותם מחוסרי אונים".
אדם שמצפה למתנות שיפלו אליו משמיים וודאי צפוי לחיות בקוצר רוח, "משום שלא 'זכה בפייס' של מתנה אלוהית מיוחדת". אולם הרש"ר הירש מלמד שאין זה אופן ההסתכלות הראוי. אדם צריך לראות "את עצמו בכל עת כמי שניצל מן הסכנה בחסד ה' וחייו ניתנו לו במתנה". אדם שזהו אופן ההסתכלות שלו על המציאות "עשוי להתפייס עם כל גורל", והוא יברך את ה' על ניסיו שבכל יום ועל נפלאותיו וטובותיו שבכל עת.
ישראל שכחו זאת ולכן היו זקוקים לתזכורת – "ולפיכך זה היה עונשם של אותם 'כפויי טובה' - כפי שחז"ל (עבודה זרה ה ע"א) כינו את החוטאים האלה: ה' הסיר את המגן ואת המסך שהקהה עד כה את שיני הנחשים והעלים אותם מן העין".
והרפואה, כאמור, היתה מעין תזכורת תמידית – "וזו היתה אפוא רפואת הנשוך: יקבע בלבו את דמות הנחש וישווה אותו לנגדו תמיד – והיה כל הנשוך וראה אותו וחי!".
נמצא שהן העונש והן הרפואה ממנו מטרה יש להם, והיא אחת: להכיר בחסדו ובטובתו של הקב"ה.