(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': (פרק ו)
לדעת רבי יצחק עראמה בעל העקדה (שער עג), לאורך פרשת נשא התורה מקנה לאדם כלים להתמודדות במלחמתו עם היצר הרע. אנו נעיין בדבריו בנוגע לנדר הנזיר.
לאחר שהתורה עסקה בגוזל ונשבע על שקר (ה, ה-י), ולאחר מכן בעניין הסוטה (שם, יא- לא), "הנה אחרי כן גלתה אזן אנשיה והודיעם כי הסבה אשר אליה נפלו אלו והדומים להם חללים במלחמה הזאת היתה כאשר לא ידעו ללכת אל עיר הניצוח אשר זכרנו ראשונה ולא למדו מלאכת הפרישות להלחם עם השונא להפילו לפניהם". הדרך הטובה ביותר להתמודדות היא לא לחכות עד הנפילה ואז לקום, אלא להקדים ולהלחם.
כך כתב בעל העקדה:
"כי מהידוע שהגדולה שבתחבולות אשר בהם ינצחו את האויב היא ללחוץ אותו בהתר לו דברי חמודותיו, ולהפיל לו כל עץ טוב ולהכאיב כל חלקה טובה (מליצה על פי מלכים-ב ג, יט), ולמעֵט סיפוק מזונותיו... וזה הענין בעצמו הוא צורך הצומות והפרישות מהדברים המענגים, וההנזר מהמאכלים והמשקים המותריים, כמו שנהגו בזה החסידים אנשי השם,
ואשר אמרו עליו כל היושב בתענית נקרא קדוש (תענית יא, א), אשר להורות עליו סמך הנה פרשת הנזיר ואמר "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מיין ושכר יזיר וגו'" – לימדה התורה דרך הניצוח במלחמה הזאת ונתנה בידנו חרב וחנית וכידון להרוג את האויב או להחליש כחו ולהתישו כדי שלא יקום במשפט אשר אמרנו ראשונה, ולא יעמוד על דעתו, אלא שישמע אל עצת השכל ומשפטו, אשר על ידי כן תוושע העיר. והוא ענין מציאות הנדרים ותועלתם כמו שאמרו: נדרים סייג לפרישות (אבות ג, יג). וזה, כי כמו שהאיש הפיקח הרואה בזמן הקציר התבואה בזול יכין אז לחמו ומאכלו לצורך הזמן אשר יפוחד שלא ימצא בו כמו שכתוב "אוגר בקיץ בן משכיל" (משלי י, ה), ומי שאינו עושה כן הוא פחות בטבעו מהנמלה – כן האיש הנלבב חוייב לשׂוּם עיניו על דרכיו וכשירגיש בעצמו שאז לבבו שלם עמו ודעתו קרובה אל א-להיו והוא מכיר במעשיו שאינם נאותים לפניו והוא עומד ומתכוין על תקונם, אל יבטח בעצמו כי כן יהיה לו תמיד אבל יחשד בעיניו שמא למחר ישנה טעמו ולבבו לא כן עמו וכמו שאמר האל יתברך: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים" (דברים ה, כו) ויתאבל על עצמו להביאו בכפל רסן נדר או שבועת האלהים להתנהג על פי הסדר אשר יראה אליו חיובו בעת ובעונה ההיא שהיא שעת הכושר אליו, והוא עצמו מה שהיישירתנו התורה הא-להית באומרה: "אשר יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'", אשר על ההישרה הזאת אמר דוד: "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (תהלים קיט, קה-קו)".
הדרך הטובה ביותר לנצח את יצר הרע היא למעֵט בתענוגי העולם הזה באמצעות נדרים – "נדרים סייג לפרישות". אכן דרך זו היא יעילה כאשר האדם "לבבו שלם עמו ודעתו קרובה אל א-להיו" והוא עוסק בתיקון מעשיו; דווקא אז כאשר הוא מרגיש בטוח בעצמו מלמדת התורה את חשיבות הנדרים. הרגשת הביטחון של האדם במצבו הרוחני עלולה לגרום לו לחשוב שבדרגה זו שהוא נמצא בה עתה הוא גם יישאר בעתיד. אבל לא זו הדרך הנכונה, אלא "אל יבטח בעצמו כי כן יהיה לו תמיד אבל יחשד בעיניו שמא למחר ישנה טעמו ולבבו לא כן עמו". אסור לאדם להתרכז אך בהווה אלא עליו להתכונן גם לעתיד. מעלה רוחנית גבוהה שאדם נמצא בה צריכה לשמש לו שעת כושר לקבל על עצמו קבלות ונדרים לעתיד.
בעל העקדה מבין שזו היא כוונת מאמר חז"ל (סוטה ב, א): "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה קלקולה יזיר עצמו מן היין"; וכפי שהוא ממשיך ומבאר:
"וזה, שאי אפשר לרואה סוטה בקלקולה שלא יפחד ולא ירך לבבו על חטאתיו הנסתרות והצפונות עם לבבו ויאמר אוי מי יחיה משומו אֵל עין השקפתו עלי להפרע ממני בסתר או בגלוי כמו שעשה באשה הזאת אשר נתפרסם נוולה לעיני השמש הזאת, ואינו מזרע אנשים מי שלא יהיה אז בשעת הכושר. ולזה היתה העצה היעוצה שלא יעבור העת ההיא מבלי שיכין בה הצורך ההכרחי אליו לתקון נפשו, אבל שמיד יפרוש עצמו מן היין, כי אחר שראה הנזק ההוא בא מתגבורת כחות התאוה וסייעתם, הנה ראוי לשית אל לבו ולקחת מוסר להזיר עצמו מן היין ודוגמתו, ולהתרחק מכל הדברים המותריים, להעמיד עצמו על הכרחי כדי להתיש ולהחליש כח הצורר שלא יקום במשפטו ולא ירשיע בהשפטו, כי הפורש עצמו מן היין ההווה יזכה אל היין המשומר בענביו בסעודת לויתן".
החוויה שחווה הרואה סוטה בקלקולה בוודאי משפיעה עליו ועל מחשבותיו, והוא דואג מחטאיו. סמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה מלמדת, שעל האדם הרואה זאת לנצל את החוויה שחווה ואת ההרגשה שהרגיש, כדי לקבל על עצמו קבלה שתועיל לו לתיקון נפשו גם בעתיד.