"חייך וחיי קשורים בחבל בל-יינתק": ארי שנער כותב לדוד שלא הכיר

אריה היקר,

אתה אולי אינך מכיר אותי, אך שמי ארי - ואני אחד משני האחיינים שעל שמך קרויים. למעשה, חייך וחיי קשורים בחבל בל-יינתק, שכן גדלתי על הסיפורים על דודי הנערץ, השקט מטבעו, המקסים.

אנחנו "נפגשים" כבר כמעט 45 שנים. אני מגיע מגיל קטן, ופניי ללא היכר משתנים; זיפי זקן יצאו ובצבצו, שיבה זרקה בשערי - ואילו פניך נותרו ונותרים כפי שהיו - פני השיש של המצבה הצה"לית. 

תמיד שמעתי טובות עלייך ממשפחתנו - המדריך בתנועה, המ"כ המסור שמעולם לא הפקיר את חייליו, אוהב הבריות והחייכן, הספורטאי המצטיין שתמיד היה מוקף בחברים. ולראשונה, אני מוצא עצמי מספר לך על ההווה - כאן, אל מול נייר המכתבים.

אני בטוח כי מאז שאמי, אחותך, הצטרפה אליך השמיימה - אתה מעודכן לפרטי פרטים; על המשפחה שגדלה והתפתחה, על ההישגים אליהם הגענו, על השינויים בקיבוץ (שמעניין אם היית מקבל ומסכים), וכן - גם על הטוב היחסי בו אנו שרויים (טפו טפו, כמובן שבפולנית). ואולם, אני לא בטוח שהיא שיתפה אותך במיזם בו אני מעורב - מיזם בו אני מרגיש אותך יותר ויותר בגבי ולצידי.

אריה, כשם שנדבך ההדרכה והחינוך היה מרכזי בחייך - גם אני, לאחר שירותי בדרכך בחטיבת הצנחנים, מצאתי עצמי בפוזיציה הזאת, עובד עם עולים חדשים. הם מגיעים לכאן מכל קצוות העולם - אל המסגרת הקיבוצית שכה אהבת, ומפיחים בה עליזות משובבת נפש, ובעיקר - חיים. הם עוברים הכנה ולומדים את העברית, קמים השכם בבוקר לעבוד בענפי המשק - מלאכה בה הצטיינת, לומדים את המשמעות של הקבוצה והתרומה לחברה ולקהילה. הם לומדים על הצבא, מכירים את המורשת, ובסוף אף מתגייסים ליחידות המובחרות ביותר; הולכים גם הם בדרכך שלך.

לא הרבה יודעים, אבל להליך העלייה על מדים ישנם חבלי לידה קשים - לפני, במהלך ולעיתים גם לאחר השירות. לא פשוט לעזוב הורים ולהתחיל פרק חדש במדינה זרה ואחרת. ובכל פעם שאני מסייע לעולה חדש, חייל בודד - בין אם זה במציאת מקום לינה, בקניית בגדים לחג, או באוזן קשבת שמפיגה מעט את הבדידות והבלבול - אני נזכר בך, ושואב מכך כוח.

במהלך העבודה, נפגשתי רבות עם בן כיתתך וחברך צביקה לוי, זכרו לברכה - "האבא של החיילים הבודדים". צביקה תמיד דיבר בשבחך; תמיד התגאה בך, תמיד הזכיר כי היה האחרון מבני המשק לראותך באותו הקרב - אותו מרדף בבקעה לפני 52 שנים, ממנו לא שבת לחיק המשפחה.

כשפנו אליי לרכז את תכנית "חמסה" של קק"ל והסוכנות היהודית שנקראה על שמו - לא היה לי ספק כי זוהי סגירת מעגל, וכי אין זו יד המקרה. היה לי ברור כי בעבודתי זו, אמשיך לקדש את שמך ואת שמו של צביקה; עמודי התווך שלי, בין אם במודע ובין אם לאו - מודלים לחיקוי והשראה.

יום הזיכרון הוא הזדמנות לבקר את שניכם, לספר לבתי איזבלה על דוד אריה הגיבור ועל צביקה האדם, השותף והחבר. אני מספר לה כיצד גלגל מסתובב; איך אתה התחלת עם צביקה את החיים בקיבוץ יפעת, ואיך אני הייתי חלק מחייו בסופם. שתנוח רוחכם - יש מי שאת דרככם ממשיכים, ועדיין מאמינים בה. 

אני מתגעגע מאוד לשניכם - לצביקה שאותו הכרתי, וגם אליך, אריה. אני חושב שיש בזה משהו מאוד יפה - להתגעגע למישהו שאינך מכיר - ובדרך זו אתה משמר את הזיכרון של אותו האדם מנקודת מבטך, ומחייה אותו, גם אם זה רק בדמיון ובמוחך.

יהי זכרכם ברוך,

בהערכה והוקרה -

ארי.

הכותב, ארי שנער מקיבוץ יגור, הינו רכז תכנית "חמסה" של הבונים דרור מבית התנועה הקיבוצית, קק"ל והסוכנות היהודית. אחיינו של סמל אריה אגסי ז"ל, אשר נפל ביוני 1969 בעת מרדף אחר חוליית מחבלים בבקעת הירדן. בן 22 בנופלו.