תובנות שלמדתי מפסח בקורונה

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

כל שנה מחדש אני קוראת את הפסוק הזה ומנסה לחשוב מה המצריים שלי, מה חוסם אותי, ממה אני צריכה להשתחרר.

השנה אני לא צריכה להתאמץ. לפני שנה הגיעה אלינו מציאות חדשה ומפחידה שאף אחד לא דמיין. פתאום הגבלות, סגר, עוצר, מילים ששמענו רק בסיפורים רחוקים. בבת אחת הכל נעצר, השגרה, ההרגלים, כל המציאות שהכרנו פשוט נעלמה. 

ההתחלה היתה קשה לכולם אבל היינו שם ביחד, במרפסות, בשירים, בכפיים, בתקווה. אבל ככל שעבר הזמן כל אחד לקח את ההתמודדות למקום אחר. הייתי בטוחה שזה ייגמר אחרי פסח, לקחנו הפסקה קטנה מהחיים וזהו חוזרים. לאט לאט הבנתי שזה לא יקרה כל כך מהר, הסניף היה סגור והשתגעתי מהחוסר עשייה וגם כשכבר חזרנו ההגבלות לא השאירו מקום כמעט לכלום.

אז היה הכי קל לברוח למקום המאשים, המיואש. לתלות בקורונה את כל מה שלא הולך, לא לתכנן כלום כי בטוח זה יתבטל בשנייה האחרונה. הכנסתי את עצמי לכלא, כלא של מקובעות, לנסות להיצמד בכוח לדברים שהיו אמורים לקרות ולא קרו, לא להסכים לשנות את דפוסי החשיבה. המגבלות החיצוניות כלאו גם את הרוח.

היום, בערב פסח כשמסביב דיבורים על חירות פנימית ויציאה ממצרים, אני יודעת שגם אני הצלחתי לצאת לחירות, שלמרות הסגרים, ההגבלות, המרחק וגם הכלא שיצרתי לעצמי בסוף הצלחתי להרים את הרוח, להאמין שיש פה משהו שהוא גדול מאיתנו, משהו ענק שהצליח לגעת לא רק בי אלא בכל אחד ואחד מאיתנו. 

זאת היתה שנה של תהליך, של להתכנס פנימה של ללמוד לעצור. היינו כל אחד כל כך לבד אבל כולנו ביחד.  כל שנה ושנה, אנחנו מנסים לדמיין את עצמינו יוצאים ממצריים, לבושים בשמלות של פעם בתפאורה של מדבר. השנה התפאורה היא של ימינו, ומה שעובר לי בראש זה תמונות מהשנה החולפת. רחובות ריקים, בתי חולים מלאים, אירועים מצומצמים, מסיכות, פחד, בידודים. הנשימה נעצרת רק מלחשוב על מה שהיה, ואז מגיעות תמונות מהתקופה האחרונה, רחובות שוב מלאים, החנויות פתוחות, אירועים גדולים, התרבות חוזרת.. שוב יש חיים. יצאנו לחירות.

כולנו לקחנו הפסקה מהמירוץ הבלתי פוסק, מהשיעבוד לעבודה, לחומר, להרגלים שכלאו אותנו ומצאנו קצת את הרוח, גם מהמקומות הכי נמוכים הצלחנו לקום ולעלות. למצוא את החירות האמיתית. לא כקלישאה, אלא כדרך חיים.

הכותבת היא קומונרית שנה שניה בתנועת אריאל, סניף אלון שבות.