"עלייך להיכנס לבידוד", אמרה לי אחת המורות ביובש, והמשיכה למדוד מטפחת לחג מתוך המכירה שנפרשה לה בחדר המורים.
"מה"???? אמרתי.
"כן, כן, את מלמדת בכתה יא? אם כן, תלמידה בכיתתך חולה...היא בסדר ב"ה, אך את, לכי הביתה..."
הידיעה הכתה בי. לא ידעתי את נפשי.. איך יכול להיות.. כל כך נזהרתי.. כל כך הקפדתי....
"מה קרה? " היא אמרה לי .. "בואי תבחרי לפחות מטפחת שתהיי יפה לחג" קרצה לי.
ואני - המומה.
כבר כמה שבועות אני אחוזת דאגה.. מה יהיו סידורי התפילה.. האם נתפלל בבית הכנסת או שמא נגלה החוצה? האם יהיו מקומות לנשים? או שמא יוותרו עלינו הפעם.. האם התפילה תהיה ברוב עם?
בכל מתווה שמוצג בתקשורת אני מנסה לספור את מספר הכניסות והקפסולות.. להכפיל ולהגיע לכמות המתפללים המותרת. והפיוטים.. כיצד נשיר אותם עם מסכות חוצצות? תהיתי.. האם השירה תהיה עוצמתית.. הכול נעשה דחוס.. מידת הדין מרחפת...
ואני כבר כמה שבועות עסוקה בספקולציות, מנסה לשמור על אופטימיות. אנא ה' ,אני מתפללת מקירות ליבי, זכה אותנו להתפלל כימי עולם וכשנים קדמוניות.. כקהילה אחת מגובשת, כל כך הרבה חודשים אנחנו מנודים משולחנך..
התפילות שאני כל כך אוהבת, הניגונים המרעידים את הלב. הנוסחים השונים המתערבבים יחד, קולו הנשנק של החזן, הדמעות שזולגות חרש ועושות לי בלבלה בלב.. ממש אתחול מחדש לנשמה..
איך אשאר בבית? בחדר? כיצד אצור לעצמי תפילה משמעותית?
כבר שלושה ימים בבידוד, בתחושה קשה. אני מנסה לסדר את המחשבות.. לחדד.. לדייק..
על מה הצער וממה החשש..
פתאום הבנתי שאת התפילה השנה אצטרך לחצוב בעצמי. לא אוכל לסמוך על החזן שיכניס לאווירה וגם לא על זעקות המתפללים המעוררים לתשובה.
אין הדבר תלוי אלא בי! הפעם אני יוביל, אני אתחזן, אני אשיר ואבקש ואתחנן ואפציר.. ממש כמו חנה. לבד. מקירות הלב. הפעם אמליך את ה' בעצמי.
בפרשת תרומה, בני ישראל מתבקשים לבנות משכן לה'. במפתיע, משכן שעשוי מחומרי גלם:
"זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. ו שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ז אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. "
משכן חומרי, אך מיד לאחר מכן, אומר ה':
"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם."
אל תתבלבלו, אומר ה' , אני לא מתכוון לשכון בזהב ובכסף ,גם לא בתוך העורות המואדמים והאבנים. אני מתכוון לשכון בתוככם! הסיפור הוא סיפור של לב.
הרב יצחק הוטנר כתב (על יסוד כתביו של ר' אלעזר אזכרי)
בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.
השנה נדרש לדבר האמתי. רק אני וה' יחד בחדר.
בבחינת "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו " ממש שיא הקרבה. שיא האינטימיות. "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"
כותב השולחן ערוך בהלכות הנהגת אדם בבוקר : אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג).
השנה, בתוך חדרי החדרים, ישבו מבודדים ומבודדות ויתפללו מקירות ליבם. "אנא ה' מנע מגיפה מנחלתך" , " כתבנו בספר פרנסה וכלכלה", שלח רפואה שלימה לחולי עמך" ועוד ועוד.
אתם, שזכיתם להתפלל בבית הכנסת הוסיפו את התפילות שלנו ויחד העלו אותם לכיסא הכבוד.
וכשם שאנו רוצים לזכות להתפלל בבית הכנסת כן נזכה ל-
"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ ..מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיך" (שמות ט"ו).
אמן.