ט"ו באב הוא בראש ובראשונה חג האהבה שבין השבטים השונים בעם ישראל. טוב כתמיד שתהיה בו גם אהבה שבין איש לאישה, אך אין הדבר מאפשר לסלף את המודעות העמוקה שיום זה מחולל בנו.
ט"ו באב היה יום שבירת השבועה הנוראה והחמורה כלפי שבט בנימין – בצדק מוחלט.
'הגבעה' נהגה כ'עיר הנדחת'; שבטי ישראל התקבצו למלחמה נגדה; בסופו של דבר הוכתרה המלחמה בניצחון מוחלט; כמו הרבה מלחמות על רקע אמוני והלכתי. צודקות לחלוטין אבל מביאות אסון בכנפיהן: "וינחמו בני ישראל אל בנימן אחיו ויאמרו נגדע היום שבט אחד מישראל" (שופטים כ"א, ו').
מחיר השבועה - יקר. מחיר ההדרה - נורא. מחיית שבט בישראל – היא אסון.
ומכאן עקיפתו בהערמה. כמו בנושאים רבים ומגוונים בהלכה.
זהו השיעור העיקרי מיום זה. מרוב מאבקים – עלול להתחולל האסון הקשה ביותר.
חלק מאתנו נוהגים היום ב'שבועה' שמוציאה מכלל ישראל שבטים שאינם מוצאים חן בעיניהם. בשנאה, בעוינות, בהכנסה למגירות אוטומטיות. בשלילה מוחלטת. בכינויי גנאי מכוערים. בהכרעה כי השבט האחר אינו לגיטימי.
וביום זה אנחנו נקראים מחדש להתיר לשבטים לבוא זה בזה.
עצה לציון יום מיוחד זה: יבחר לו כל אחד את השבט שלדעתו יצא החוצה - ויכניס אותו בחזרה. באמירת טוב. במציאת האמת שנמצאת גם בצד השני. בחיבור מחודש. בנכונות להערים מעט על השבועה האידיאולוגית שנשבע. כמו במשמעות המקורית של ט"ו באב.