'אניית הקרב פוטיומקין' הוא סרט חובה לכל סטודנט לקולנוע. הסרט הרוסי משנת 1925, עדיין בתקופת הראינוע, מתאר מרד כללי שהתרחש בשנת 1905 כנגד הצאר הרוסי על סיפון האנייה באודסה. תוך כדי המרד, מתבצע טבח של תושבי העיר במדרגות הארוכות. סצנה זו הפכה לאחת המפורסמות בהיסטוריה מסיבות רבות. על אף הזמן הרב שעבר מיציאת הסרט, היא עדיין מצליחה לעורר רגש רב.
זוהי סצנת המדרגות המפורסמת. שימו לב במיוחד מה קורה בדקה התשיעית עם עגלת התינוק:
https://www.youtube.com/watch?v=laJ_1P-Py2k
העריכה בסרט, שבאה לידי ביטוי יפה בסצנה זו, הייתה חדשנית באותה תקופה. אמנות זו הייתה עדיין חדשה וצעירה, ויוצריה רק החלו ללמוד את רזיה והטכניקות שלה. במאי הסרט, סרגיי אייזנשטיין, סבר שבאמצעות העריכה אפשר להעביר טוב יותר את המסר והרגשות של הסרט לצופים. לדוגמא, העריכה הרוסית על פי אייזנשטיין, חיברה בין שני שוטים שאין להם קשר בהכרח, ויצרה אצל הצופה משמעות חדשה.
להסבר יפה על העריכה ולדוגמאות למכביר צפו בקטע הבא:
***
כאילו הוא לא סבל מספיק צרות ובעיות, עכשיו יש לו גם מרד על הראש. קבוצה של אנשים חשובים באים למשה ומכריזים עליו מרד של ממש. קרח והעדה שלו מנצלים את המצב הרגיש בו מצוי העם על מנת לערער על מנהיגותו של משה. הם מתארגנים כקבוצה גדולה- 250 איש. 'נשיאי עדה, קרואי מועד, אנשי שם'. לפני עידן הפייסבוק, דבר כזה לא היה פרויקט לא פשוט.
המשבר קשה. קרח ועדתו הם אנשים חשובים. וכאשר העם רואה את כל האנשים הללו שהוא כל כך סומך ומכבד, הוא נקרע. מצד אחד, אולי הם צודקים? ומצד שני, הרי משה ואהרון הביאו אותנו עד כאן? אבל... ראינו את כל הצרות האחרונות. אולי הגיע הזמן למנהיג חדש?
היום אפשר להניח שמרד כזה היה רץ ברשתות החברתיות, אולי היינו רואים עצומה שעליה חתומים מאות המכובדים הללו. קבוצות הווטסאפ היו מתפוצצות מרוב הודעות שרשור והצטרפות לקבוצה החדשה. מנהיגי המרד היו פותחים בקמפיין ובמסע יחסי ציבור עם לוגו, משפט מנצח כמו 'מחליפים את משה- מקרח המציאות', המנונים, ג'ינגלים וחוגי בית בכל הארץ.
אבל במדבר, אין לקרח שום כלי חוץ מלהגיע ולהשמיע את קולו. מחאת אוהלים.
לעומת המרגלים, בפרשה הקודמת, כאן אנחנו לא יודעים איך מגיב העם לכל הסיפור. העם פסיבי. אולי הוא בשוק, אולי הוא לא יודע איך להגיב?
מרד הוא פעולה דרמטית אשר באה לידי ביטוי פעמים רבות בסרטים. קל להזדהות עם המורד, כלוחם חופש הנאבק במסגרות הכובלות אותו. המורד הוא גיבור הרואי בכל התרבויות. מי לא מעריך את המכבים, את בר כוכבא, ואת מרדכי אנילביץ'. מי לא מעריך את ספרטקוס, גיבורי המהפכה הצרפתית שהבטיחו 'חירות, שוויון ואחווה' ואף את רוזה פארקס האפרו-אמריקאית, שסירבה לפנות את המושב שלה לאדם לבן ומרדה במוסכמות של אותה תקופה.
לכן סרטי מרידות, מכל סוג שהוא, הם נושא קבוע ונפוץ בסרטים. הבמאים של סרטים אלו, מעוניינים בדרך כלל ליצור הזדהות עם המורד. מי מאתנו לא נפעם מהאומץ למרוד במוסכמות ובמסגרות הלוחצות אותו?
הסרט הקלאסי ספרטקוס, בכיכובו של קירק דאגלס, הוא דוגמא לגיבור מורד-הרואי. צפו באחת הסצנות המפורסמות בסרט:
הסרט חומות של תקווה מתמקד במרד אישי של אסיר (טים רובינס), שטוען לחפותו, ומנסה לעשות מה שאף אחד עוד לא עשה- לברוח מהכלא השמור ביותר אל החופש.
זאת הסצנה המפורסמת (ספויילר, אם מישהו עוד לא ראה):
סרטי כלא הם דוגמא מצוינת לתמה של בעיטה במסגרת הכי 'מסגרתית' שאפשר לבקש. באחת הסצנות בסרט, הגיבור שלנו מורד בצורה מקורית:
אך מרד אין פירושו דווקא מעשה הרואי של שחרור עם או אומה מכבלי אויב אכזר. הוא גם סיפור של אדם פשוט שמורד במוסכמות של החברה שלו. מי מורד יותר מבני הנוער? למשל, הסרט 'מרד הנעורים' בכיכובו של ג'יימס דין, עוסק בנוער מורד. הסרט ניבא כמעט במדויק את גלי המרידה בשנות ה60 של דור הפרחים.
צפו באחת הסצנות המפורסמות בסרט:
וזאת הסצנה המפורסמת בפלאנטריום שקיבלה ביטוי הולם גם בסרט לה לה לנד.
כוכב הסרט ג'יימס דין, נהרג בגיל 24 בתאונת דרכים, ולא זכה לראות את הצלחת הסרט. אין ספק שמותו השפיע על מעמדו של הסרט- דין הפך לסמל תרבות והסרט זכה לתהודה רבה.
כשעוסקים במרד על נגזרותיו, אי אפשר שלא להזכיר את ההתקוממויות בשואה. היהודי בשואה בדרך כלל לא מוצג כמורד ההרואי. אמנם היו כאלה לא מעט, אך הוליווד ממקדת בדרך כלל את הזרקורים על סיפורים אחרים.
את 'הבריחה מסוביבור' כולם ראו. ומה עם הסרט 'התנגדות'? דניאל קרייג, ג'יימס בונד, מככב בתור משה רבנו מודרני המוביל קבוצה של יהודים מעבדות לחירות. צפו בסצנה חריגה בנוף ההוליוודי, שבה היהודי לשם שינוי נוקם בצורריו (טוב נו, זה ג'יימס בונד):
אז התנגדויות ומרידות יש לרוב. והסיפורים ההוליוודים רוויים באותו אומץ ועז של שבירת המוסכמות.
אך האם כל מרידה היא טובה? האמנם כל מרידה היא צודקת?
באופן טבעי יש לצופים, וגם למאזינים וקוראים, רגש סנטימנטלי כלפי האנדרדוג, הצד החלש והמדוכא. אבל כמובן שאין זו אמת. ישנן מרידות שאינן מוצדקות. לא כל מהפכה היא צודקת ולא כל שינוי הוא נכון.
קרח ועדתו למשל, אולי ביקשו להיות אותם גיבורים הרואים שההיסטוריה חוקקת בדפיה. קרח היה אולי רוצה להיות משה- הגיבור שמורד באימפריה, מנהיג מהפך ומתפרסם כלוחם חופש. אבל מתברר, שמניעיהם של קרח והעדה, אינם טהורים. אין כאן כלל צורך לשחרור. אף אחד לא מדוכא. מרד כאן הוא עניין מיותר לחלוטין ואדרבה, הוא פסול מהשורש שלו.
הוליווד בדרך כלל בצד של המורדים, וכך גם אנחנו. אבל בחיים האמתיים, יש לזכור, לא תמיד מרידה ובעיטה במוסכמות הם דברים חיוביים. הנה, תלמדו מקרח- הוא רצה להיות אייקון תרבותי, מין ג'יימס דין כזה שתמונתו תיחקק בפוסטרים של בני נוער ודמותו תיהפך להשראה לדורות, ובמקום זאת הוא פשוט נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה.
רשימת הסרטים:
אניית הקרב פוטיומקין, 1925, סרגיי אייזנשטיין
מרד הנעורים, 1955, ניקולס ריי
ספרטקוס, 1960, סטנלי קובריק
חומות של תקווה, 1994, פרנק דרבונט
התנגדות, 2008, אדוארד זוויק
הכותב מרכז מגמת קולנוע ותקשורת בתיכון, מרצה לקולנוע ואיש חינוך.
לתגובות: giladperi123@gmail.com