חדשות כיפה

סרטי מעלה יוצאים לדרך

טקס הסיום של בוגרי בי"ס מעלה התקיים השבוע בירושלים. היו ברכות, בוגרים, פרסים והכי חשוב שני הסרטים הזוכים. אז אלו סרטים נראה השנה?

טקס הסיום של בוגרי מחזורים י"ב וי"ג של בית הספר לקולנוע מעלה התקיים השבוע, ביחד עם חגיגות ח"י למעלה. ערב שלם הסתכלתי עליהם, מסיימים שנים של עבודה קשה בערב מרשים בהפקתו. התרגשתי איתם מקבלים את פרסי ההצטיינות, נהניתי מלהציץ לרגע לחייו ולסרטו של כל אחד מהם בקטע קצר כשנקראו לקבל תעודות, שמחתי (כמו תמיד) לשמוע את אהוד בנאי, אפילו לשלושה שירים קצרים ולא מספקים.


והסרטים, אתם בטח שואלים, איך הם היו?

שניים מהסרטים הזוכים הוצגו. קודם כל, לעניות דעתי ולמיטב זכרוני רמת הסרטים בהחלט עלתה. הן מבחינת הצילום והן מבחינת נושאי ההתעסקות הלא פשוטים, אפילו בסרטים העלילתיים (אולי בהם אפילו יותר). גם הסרטים שלא הוצגו במלואם נראו מעניינים ובהחלט משכו לבוא לאחד מערבי ההקרנה הקרובים.


הסרט שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר היה סרטה התיעודי של יעל קניאל- "לוז".

הסרט מספר על התמודדותה של לוז עם המציאות של הורים מאמצים תוך מסע התבגרות. ההתמודדות מגיעה לשיאה לקראת לידתה של ילדה נוספת במשפחה לאחר שנות עקרות ארוכות.


הנקודה שהפריעה לי לאורך כל הסרט היתה הפער בין מה שלוז משדרת- התלהבות נעורים, הרבה צחוק ובסך הכל יחסים נורמאליים בין אם לבת, לבין הערות הביניים בכתב, לדוגמה- לוז לא הגיעה למסיבת ההודיה. התחושה היא שישנם שני רבדים לסיפור- והסרט לא מצליח לגמרי להציג בין השורות את החלקים הקשים. אפילו האמירות הקשות של לוז נאמרות בחצי הומור שלא ברור עד כמה הוא בעייתי (לוז ואימה ממלאות טופס בקשה לפתיחת תיק האימוץ, האם מכתיבה "אומצה על ידי..." לוז משלימה- "שני מפגרים" ושתיהן צוחקות). הסרט נאלץ להציג קצת בכוח את החלקים הפחות קלילים של הסיפור ע"י הערות בכתב. זו נקודה שעולה בסופו של דבר גם בין לוז למראיינת, ולוז מסבירה שהיא לא מסוגלת להראות חלשה ולחלוק את הקשיים. הסבר הגיוני אם כי לא מחפה על החיסרון בסרט, בעיני.

מעניין, למרות זאת, לראות במהלך הסרט מעט יותר לעומק, את ההתבגרות בין הצילומים השונים. ממתבגרת בפוזה אופיינית לבחורה בוגרת ומנתחת.


הסרט בהחלט מעניין, אם כי לא השאיר אותי בתחושה חזקה, דבר שאכזב אותי מעט וגרם לי לראות אותו כפחות משמעותי.


הסרט שזכה בפרס לסרט העלילתי הטוב ביותר היה סרטו של חיים אלבום- "ואהבת".

הסרט מספר על בחור הלומד בישיבת הסדר ונאלץ להתמודד עם היותו הומוסקסואל. הוא יוצר קשר עם עמותה שעוזרת לבחורים במצב דומה ועושה ככל יכולתו לגרום לזה להעלם- טבילות, 40 יום תיקון הכללי, תזכורת תמידית בצורת גומיה לוחצת על אמת היד. אולם ברגע שמגיע לישיבה החברותא שלו, לחופשה מהצבא- כל ההתמודדות מתחילה מבראשית.


התחלתי לראות את הסרט, מודה ומתוודה- עם סוג של ריחוק מכוון, מין חוסר רצון להתמודד עם הנושא בידיעה שכל הנקודות כבר הובאו לדיון והמצב ההלכתי יישאר כמות שהיה, עם או בלי הסרט הזה. לא עזרה לזה הידיעה שהבמאי, שהיה גם מנחה הערב, יצר למעשה את סיפורו האישי.

ולמרות הכל- נדהמתי.


הסרט לא קרא תיגר, לא הציע פתרונות, לא טען לדרך הטובה להתמודדות של הומוסקסואלים בחברה הדתית או של החברה הדתית עם המצאותם. הוא פשוט הציג את המצוקה, את הקריעה בין הרצון להיות שותף מלא בחיי התורה והישיבה מול נטיה מינית שעצם הידיעה עליה גורמת לנידוי. היו רגעים שהרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד מול הקושי, מול הבלתי אפשרי וחוסר הפתרון. והידיעה שגם לטבול אלף פעמים לא יעזור כנראה להתמודד עם הפער הזה.


אלבום סיפר כי לאורך ההפקה עלו קשיים רבים כל כך, עד שפזית המפיקה שאלה אותו לא פעם- אולי הקב"ה לא רוצה שנעשה את הסרט הזה? אולי האמירה שבו לא צריכה לצאת עדיין לעולם? והנה, הוא אמר, הסרט יצא לאור, כנראה שה רצה אותו כבר. ואחרי שראיתי את הסרט נאלצתי להסכים עם זה. אף אחד לא אילץ אותי לקבל שום טענה שאני לא מסכימה לה. כל מה שקרה הוא שאני אולי מבינה טיפ טיפה יותר כמה גדול הניסיון.


אני מרגישה שהסרט הזה הצליח לממש את מטרת ביה"ס. לפרוץ מבית המדרש לאומנות ולחזור עם האומנות לבית המדרש. אני בהחלט חושבת שצפיה בסרט תאפשר ותנחה דיון רגיש בהרבה בכל הנושא, גם אם הפתרונות (אם ישנם כאלה) לא ישתנו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

משה נוסבאום צילום: פלאש 90. משה שי

צפו: משה נוסבאום מסולק מבית בשידור חי

קרא עוד