סגור

פרק מספר: קשה יש רק בלחם

פרק מספרו החדש של הרב נתנאל אלישיב: על דתיים וחילוניים, על פוליטיקה ועל דילמות מוסריות

הרב נתנאל אלישיב
כא באדר התשעה
,
12 במרץ, 2015 11:30
באדיבות ספרי נוגה

באדיבות ספרי נוגהצילום: באדיבות ספרי נוגה

ריקנות

ככל שבגרנו היו לנו יותר ביטחון עצמי ויותר יכולות. מי שלא הפנה את כוחותיו לאפיקים חיוביים, מצא את עצמו מפנה אותם לאפיקים שליליים, וכך התחלתי לשים לב שחלק מהחבר'ה במחזור מתחילים להידרדר. דילמות מוסריות החלו להופיע, וכל אחד מחברי המחזור היה צריך להחליט היכן הוא עומד ביחס אליהן. לא אחת מצאתי את עצמי נבוך ומבולבל, וכשהרגשתי שבחרתי לא טוב, התלווה לכך רגש שלא הכרתי קודם לכן בשנות ילדותי - תחושת ריקנות גדולה, שטרדה את מנוחתי ופגעה בשמחת החיים שלי.

***

(צילום: באדיבות ספרי נוגה)

אחד הדברים שהשתנו בחטיבת הביניים הוא שהילדים, ואולי כבר לא היינו ממש ילדים, התחילו להקדיש יותר תשומת לב לבגדים שלבשו ולמוצרים אחרים שבהם השתמשו. הם התחילו לשים לב לתווית של המוצרים ולתדמית שלהם. מי שהוריו נסעו לחו"ל נחשב לבר מזל, כי שם המוצרים הנחשקים היו הרבה יותר זולים מאשר בארץ, אבל גם מי שלא היה לו אף אחד בחו"ל לא ויתר על המותגים, אלא פשוט עבד יותר או שהפעיל יותר לחץ על הוריו, עד שיכול היה לרכוש את המוצרים הללו במחיר מופקע כאן בארץ.

ארבעה סוגי מוצרים היו מבוקשים במיוחד על ידי בני כיתתנו:

  1. מכנסי ג'ינס של חברת 'ליווייס' מדגם 501 (רצוי עם כפתורים במקום ריץ'-רץ', עדיפות לכחול כהה, אבל גם שחור הולך, ואפילו קצת קשוח ומגניב). המהדרים נהגו להצטייד גם בז'קט ג'ינס תואם.

  2. משקפי שמש מתוצרת חברת 'ריי-באן'.

  3. שעון יד מתוצרת חברת 'סווטש' השוויצרית.

  4. חולצה מקורית של חברת 'אוֹ-פִּי' (שזה קיצור של "אושן פסיפיק"), אפשר גם מכנסי ברמודה, והמדקדקים נהגו ללבוש מכנסיים וגם חולצה של או-פי (גם אם הצבעים לא תואמים ואפילו מתנגשים).

החושקים במותגים הללו טענו שזה בגלל שאלה פשוט המוצרים הטובים ביותר שיש, אבל היה ברור שהם האמינו שבזכות המותגים האלה הם יהיו יותר מקובלים בחברה. אלעד היה אחד הלהוטים ביותר.

"תגיד אלעד, מה זה משנה אם יש לך ג'ינס של ליווייס או של חברה אחרת?" שאלתי אותו.

"רואים שאתה לא מבין כלום בג'ינס. ליווייס יודעים לייצר את הג'ינס יותר טוב מכל החברות האחרות. נכון שזה יותר יקר, אבל זה שווה, כי הג'ינס שלהם מחזיקים מעמד הרבה יותר זמן. חוץ מזה, יהודי בשם לוי שטראוס המציא את הג'ינס האלה, ויהודים צריכים לעזור ליהודים."

טוב, מי רוצה לשלם על ג'ינס שייהרסו אחרי זמן קצר? ובאמת, האם לא ראוי שהיהודים יעזרו זה לזה?

"אבל למה משקפי השמש מוכרחים להיות דווקא של ריי-באן? הם עולים פי כמה מכל האחרים!" המשכתי להקשות.

"רואים שאתה לא מבין כלום במשקפי שמש," ענה אלעד, "העדשות במשקפיים של ריי-באן מלוטשות, כך שהן מונעות קרינה. אולי מי שהולך עם משקפי שמש אחרים מרגיש שיש לו משקפי שמש, אבל למעשה הוא הורס את העיניים שלו."

טוב, מי רוצה להרוס את העיניים שלו? חוץ מזה, אני אישית ממילא לא יכולתי להרכיב משקפי שמש כי היו לי משקפיים רגילים.

"אבל אלעד, אני לא מבין מדוע אתה חייב שיהיה לך שעון דווקא מתוצרת סווטש. העיקר לדעת מה השעה, לא?"

אלעד הביט בי ברחמים, והואיל בטובו להאיר את עיני גם בסוגיה זו: "רואים שאתה לא מבין כלום בשעונים. רק שעונים של סווטש מדויקים באמת, בכל השעונים האחרים יש סטייה קלה, כך שכעבור שנה-שנתיים מאז שכיוונת אותם נוצרת סטייה של שתי דקות שלמות! חוץ מזה, הִפילו שעון סווטש מגובה של 5,000 מטר ולא קרה לו כלום, כל השעונים האחרים התפרקו כבר באוויר."

אין ספק שזה לא טוב לאחר בשתי דקות, מה גם שאני ממילא הייתי מאחר בדרך כלל בעשר דקות, במקרה הטוב, וחישבתי שאם יהיה לי שעון רגיל, אז אחרי שנה או שנתיים כבר אתחיל לאחר בשתים-עשרה דקות, וזה כבר יותר מדי. ומה אעשה אם אני והשעון שלי ניפול מגובה של 5,000 מטר? איך אדע מה השעה כשאגיע למטה?

"שמע אלעד," המשכתי ואמרתי לו, "הכול טוב ויפה, אבל תסביר לי למה אתה חייב דווקא בגדים של או-פי? בתור אמריקאי אני אומר לך שהבגדים האלה בכלל נועדו לגולשים, ואתה הרי בקושי יודע לשחות."

אלעד כבר היה מיואש ממני לגמרי.

"רואים שאתה לא מבין כלום בבגדים. לא סתם כולם רוצים את הבגדים של או-פי, רק הבדים שלהם נושמים, כך שאפילו ביום קיץ חם יש לך תחושה כאילו שאתה על חוף הים."

"אבל אלעד," אמרתי לו, "עכשיו תחילת החורף!"

"זה בדיוק מה שמדהים כל כך בבגדים של או-פי, הם מקררים אותך בקיץ ומחממים אותך בחורף, כי יש בהם אטימות מיוחדת וסיבים מיוחדים שמאפשרים לך ללכת בחורף עם חולצה קצרה ולהרגיש שאתה לובש חולצת פלנל ארוכה."

טוב, אמרתי בלבי, כנראה שאני באמת לא מבין.

***

בישיבת רעננה למדנו הרבה יותר תורה ממה שלמדנו לפני כן, והמחנכים שלנו היו בוגרי ישיבות גבוהות וישיבות הסדר. עם זאת, עדיין התייחסנו אל לימוד התורה בעיקר כאל חומר לימודי שצריך לדעת אותו כדי לקבל ציון טוב בתעודה.

לפעמים אחד החברים היה מגלה סימני התחזקות, אבל לא תמיד התחזקות זו האריכה ימים. כך היה, לדוגמה, במקרה של רותם. רותם לא בלט כבעל רמה דתית גבוהה במיוחד, ועל כן הופתענו לראותו משנן במרץ פרקי תהלים, כשפניו חמורות סבר.

"מה קרה רותם, נהיית דוס?" שאלנו אותו.

"אתם יכולים לצחוק עלי כמה שאתה רוצים," הוא השיב, "אבל שמעתי שהמשיח עומד להגיע, והוא יבוא דרך שער הרחמים בירושלים, עד הלילה בחצות."

מידע זה היה מפתיע מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא היה ידוע רק לרותם. בירור קצר העלה שאחיו, אשר היה תלמיד בישיבה חרדית, שמע מפי רבו שהמשיח עומד להגיע, ושרק מי שיחזור בתשובה יינצל, וכל השאר יישרפו, או משהו כזה. אני לא יודע אם זה באמת מה שהרב של אחיו אמר, אבל זה מה שרותם הבין.

אני אישית לא האמנתי לסיפור הזה, כלומר האמנתי בביאת המשיח, רק לא האמנתי שמישהו יודע מתי בדיוק הוא יבוא. גם לא הבנתי מדוע כל אלה שבטוחים שהמשיח עומד להגיע חושבים שהוא בא לעשות לאנשים רע. אילו אני הייתי המשיח, אני מניח שהייתי מנסה לעזור לאנשים, לא לשרוף אותם. אבל הרבה מהחבר'ה האחרים בכיתה לקחו את האזהרה של רותם ברצינות רבה וגם הם קראו תהלים והרבו להתפלל. בלילה הם נשארו ערים עד לחצות, וכשראו שהמשיח לא בא, נשמו לרווחה ושבו למנהגיהם הקודמים.

גם אלי הנושא הדתי לא ממש דיבר. באופן כללי האמנתי בכך שהתורה היא אמת, אבל לא הרגשתי שזה באמת מחייב אותי לשנות את דרכי. כשהמדריך שלנו בבני עקיבא הוציא את ציציותיו מחוץ למכנסיים, שאלתי אותו אם אינו חושב שיש בכך משום התנשאות והתרברבות. לא היתה לו תשובה טובה לכך, אבל הוא אמר שישאל את הרב שלו. תמיד כשדתיים לא יודעים משהו, הם אומרים שישאלו את הרב שלהם. כעבור כמה ימים הוא חזר אלי עם התשובה הבאה: "אילו היית מקבל מתנה ממלך, לא היית מתפאר בה?"

אותי זה לא שכנע.

אחי איל בדיוק התחיל את לימודיו בישיבה הגבוהה שנוסדה בידי הרב קוק, ישיבת "מרכז הרב". צעד זה לא הפתיע אף אחד במשפחה, אבל להורים שלי בכל זאת לא היה קל עם זה. שניהם היו אקדמאים, וקיוו שילדיהם ילכו בעקבותיהם. היו גם הנשמות הטובות מן הקהילה, שדאגו לזרות להם מלח על הפצעים, כמו אחד החברים שאמר להם בזעזוע: "כל כך הצטערתי לשמוע על בנכם. כך נופלים טובי בחורינו."

אני לא ראיתי בכך אסון, מצדי, שיעשה מה שהוא רוצה, חשבתי לעצמי, אבל לא אהבתי את העובדה שהוא ניסה להשפיע גם עלי. באופן כללי שנאתי כשהיו מטיפים לי מוסר, ואיל היה מרבה לעשות זאת. הדפתי - בחוסר נימוס בולט - את ניסיונותיו לדבר על לבי כדי שאשפר את דרכי, אבל הוא התעקש, מתוך שכנוע פנימי שגם אם כעת אני מגלה התנגדות, בסופו של דבר משהו מן המסרים שלו יחלחל אלי. בדיעבד, כנראה שהוא צדק.

***

אמנם הנושא הדתי לא כל כך דיבר אלי, אבל כן היה אכפת לי מאוד מהמדינה ומעתידה. ידעתי שבמשך אלפיים שנים לא היתה ליהודים מדינה, ובזכות אבי, שהיה היסטוריון, ידעתי יותר מילדים אחרים על הצרות שנגרמו לעם ישראל בשל כך.

בכלל, אבא עקב ברצינות רבה אחר החדשות, וגם אני הושפעתי מכך. בכל בוקר היינו קוראים את עיתון מעריב, ובערב מהדורת "מבט לחדשות" בשעה תשע היתה בבחינת קודש קודשים, ואסור היה לבני הבית להוציא הגה מתחילתה ועד סופה.

כשאבא צפה בטלוויזיה באנשים שמצדיקים את המאבק של הערבים בישראל, הוא היה מתקומם. בתור היסטוריון הוא ידע שארץ ישראל שייכת לנו, והיה ממש מתרגז וצועק על אלה שאמרו אחרת בטלוויזיה. ניסינו להסביר לו שהוא יכול להירגע, כי הם ממילא לא שומעים אותו, אבל ללא הועיל.

ביום שישי אחד נסעתי עם אמא ועברנו ליד צומת רעננה. ראיתי בצומת קבוצה של כמה נשים לבושות בבגדים שחורים. הן נשאו שלטים גדולים ונראו די כעוסות. התבוננתי בהן ושמעתי איך נהגים מקללים אותן וחלקם אפילו יורקים לעברן. "אמא," שאלתי, "מי הנשים האלו? ולמה כל כך שונאים אותן?" אמא הסבירה לי שזאת קבוצת נשים שנקראת "נשים בשחור", ושבכל יום שישי הן עומדות בצומת רעננה ומפגינות בעד הקמת מדינה לערבים ביהודה ושומרון.

"מה, הן לא יהודיות?" שאלתי.

"הן כן יהודיות."

"אז למה הן בעד הערבים?" הוספתי להקשות.

"אני לא יודעת. אולי בגלל זה הרבה אנשים כועסים עליהן."

התופעה הזאת היתה מוזרה מאוד בעיני. מדוע שיהודיות יתמכו בערבים? ומדוע הן חושבות שלקחנו את השטחים הללו שלא בצדק, הרי הם חלק מהארץ שלנו? עם זאת, גם ריחמתי עליהן, כי הקללות שהן חטפו היו ממש לא נעימות. גם הערכתי אותן בשל העובדה שהן מוכנות לעמוד שם בכל שבוע ולספוג את כל זה למען אמונתן.

בתקופה זו התחלתי להקדיש יותר תשומת לב לוויכוח הגדול שניטש בין הימין והשמאל. האינתיפאדה החלה, והרוחות במדינה הלכו והתלהטו. בשלב מסוים הכריז אש"ף על "ספינת השיבה", ספינה שיעלו עליה כל מיני מחבלים שישראל גירשה מהארץ, וינסו להגיע באמצעותה לחופי ישראל. לא הבנתי איך ישראלים, ביניהם זמר וזמרת מפורסמים, מתכוונים לעלות על ספינה כזאת, כאות הזדהות. הרי המחבלים הללו רוצים לרצוח גם אותם. בסופו של דבר הספינה לא הצליחה להגיע, כי התרחשה איזו תקלה מסתורית כשהיא עגנה בקפריסין, אבל נשארתי עם השאלות שלי.

התחלתי לשים לב יותר למילים של השירים שאני שומע. למשל בשיר "ארץ חדשה", שבו שלמה ארצי שואל: "יש לנו ארץ - למה עוד אחת?"

הבנתי שמבחינתו יהודה, שומרון וחבל עזה הם ארץ אחרת.

היה גם שיר של נורית גלרון, "אחרינו המבול", על התל אביבים שלא מתעניינים מספיק בסבלם של הילדים הפלסטינים ב"שטחים":

"לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה...

לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את ביתה..."

לא שמחתי כשילדים ערבים סובלים, אבל לא הבנתי מדוע היא מתעלמת מכל היהודים שסובלים. חוץ מזה, אם הערבים לא היו מנסים להרוג את היהודים, אף אחד לא היה פוגע בהם.

משהו בגישה של ישראלים רבים נראה לי לא נכון בבסיסו, וזה התקשר אצלי לכל האנשים שהתפלאו על כך שעלינו ארצה, לכל המעריצים את ארצות הברית ולריקנות שהרגשתי ביום העצמאות.

***

בעקבות המחשבות הללו, החלטתי להצטרף למפלגת התחיה. חשבתי שזאת מפלגה רצינית, שתשמור על ארץ ישראל כמו שצריך. גם אהבתי את העובדה שזאת מפלגה שבה פועלים דתיים וחילונים יחד.

לא הבנתי מדוע חברי לספסל הלימודים אינם מתעניינים בפוליטיקה. ניסיתי לספר להם על יושב ראש המפלגה שלנו, הפרופסור יובל נאמן, ועל גאולה כהן, גיבורת לח"י ומספר שתיים ברשימה, אבל הם לא הבינו מה אני רוצה מהם.

ביקשתי להצטרף לנוער התחיה, קבוצת בני נוער בני 17-16 שפעלו למען המפלגה. בהתחלה הם דחו אותי כי חשבו שאני קטן מדי, אבל בסופו של דבר קיבלו אותי, כי ראו שאני רציני: כשגאולה כהן באה לרעננה להרצות בפניהם, באתי גם אני וצילמתי בערך עשרים תמונות. היום אנשים מצלמים עשרים תמונות של כל פרח שהם רואים, אבל אז העלות היתה גבוהה, כי בכל סרט צילום היה אפשר לצלם רק 24 תמונות, והיית חייב לפתח את כולן בחנות, בלי לדעת מראש איך התמונות יצאו.

נהניתי לבוא לפעולות שלהם, לתלות מודעות של המפלגה ולחלק חומרי הסברה. פעם ישבנו, בני השבט, ב"פיצה פצץ", והגיעו החברים שלי מנוער התחיה. הם ניגשו אליי ונתנו לי טפיחות וכיפים, שגרמו לי להרגיש חשוב. החבר'ה התפלאו כשראו שיש לי חברים חילונים בני 17. כשלאנשים יש אידיאל משותף, זה מגשר על פערים של גיל ושל רמה דתית.

לקראת מערכת הבחירות, הגברתי את פעילותי. כשכל ההורים של חניכי בני עקיבא היו מכונסים באולם של כפר בתיה לרגל הצגה של התנועה, עברתי ביניהם וחילקתי חומר של המפלגה שלנו. אחד האבות אמר לחברו שזה לא בסדר לחלק כאן חומר כזה, כי בני עקיבא שייכת למפד"ל, "אבל אני לא כועס על הילד, הוא הרי לא מבין מה הוא מחלק." הוא אמר את זה בקול רם, בכוונה כדי שאשמע, ובטון אידיוטי שמשתמשים בו כשמדברים אל ילד קטן.

והנה תגובתי לדבריו: "תקשיב טוב, מר אדונִי: קודם כול, אני לא ילד. כבר הגעתי לגיל מצוות, ואני יכול להשלים מניין בדיוק כמוך. חוץ מזה, אני מבין בדיוק מה אני מחלק. המפד"ל שלך היא מפלגה פשרנית, לא באמת דתית ולא באמת לאומית, בעוד שבמפלגת התחיה יש אידיאליסטים אמיתיים. ובני עקיבא שייכת לכולנו, ואם היא שייכת למפד"ל, אז כדאי שהיא תכריז על כך, כדי שאדע שעלי לעזוב אותה."

כמובן שלא אמרתי לו את זה באמת, זה רק מה שאמרתי לעצמי בלב. כבר הייתי רגיל לכך שמבוגרים חושבים שאני לא מבין, אף על פי שאני מבין טוב מאוד. בדרך כלל פשוט שתקתי ונתתי להם לדבר.

***

בתוך כל זה, רבים מבני המחזור התחילו לעשות שטויות. לפעמים זה היה בשל הרדיפה אחר המותגים, לפעמים בגלל הרצון לזכות בתשומת לב, ולפעמים זה היה שילוב בין שניהם.

לדוגמה, היה ילד בשם רז, שאהב מאוד שעוני סווטש, אבל לא אהב לשלם עליהם. פעם אחת הוא קנה שעון במחיר מלא במשביר לצרכן, שבו הונהג כלל שלפיו לא משנה מה קרה לשעון, ניתן להחליף אותו בתוך שישה חודשים מיום רכישתו. בכל כמה שבועות היה רז מכנס חברים וסתם סקרנים, מניח את השעון שלו על הקרקע ומשליך עליו סלע עצום בעוצמה רבה, עד שהשעון התרסק. עם השעון המרוסק הוא היה ניגש לחנות, ויוצא ממנה עם סווטש חדש, מדגם אחר. לא אהבתי את מעשיו ולא אהבתי את להקת המעודדים שלו. עם זאת, לא היה לי אומץ להלשין עליו.

והיה גם שמואל, שמצא דרך מיוחדת ומקורית לזכות באהדה. הוא היה מוֹכר בקיוסק של הישיבה, קיוסק קטן שהיה נפתח רק בשעת ההפסקה ומכרו בו פחיות שתייה, גלידות וחטיפים במחירים נוחים. דומני שהמוצר הנמכר ביותר שם היה פחית קולה של חברת שוופס, שהיה כתוב עליה "קולה עם טיפת לימון", מה שגרם לנדב לתהות האם הפחית הופכת להיות פחית קולה רגילה אם שותים את טיפת הלימון כבר בהתחלה.

מכל מקום, שמואל היה מחלק למקורביו גלידות יקרות ופחיות בלי חשבון. לא היה אפשר לדעת מי יותר מאושר בשעת החלוקה - המחלק הנדיב שמואל, או הילדים, אשר זכו במוצרים נחשקים חינם אין כסף.

הבעיה היחידה עם נדיבות הלב הזאת היתה שהמוצרים כלל לא היו שייכים לשמואל, אלא לאחד מעובדי הישיבה, גדעון, שכינינו אותו "גלידון", בשל העובדה שהוא היה מוכר לנו גלידות. הואיל והיה עומס גדול על הקיוסק, הוא שמח להיעזר בשירותיו הטובים של שמואל, אשר הסכים לעזור לו בהתנדבות. גלידון המסכן לא הבין איך ייתכן שלמרות העובדה שתמיד יש תור כל כך ארוך של ילדים שקונים מכל הבא ליד, עדיין הוא לא מצליח להרוויח מן העסק הקטן שפתח. לבסוף, גלידון סגר את הקיוסק האהוב, וחזר להיות סתם גדעון.

אף שהייתי חבר טוב של שמואל, לא הסכמתי לקבל ממנו מתנות גנובות. הפריע לי מאוד לראות שכה רבים מחברי מוכנים לקבל מידיו את המוצרים, אף על פי שידעו שזאת גניבה.

אבל גם אני הייתי רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. גם אני חיפשתי את הדרך שלי להתבלט בחברה, וגם לי עדיין לא היתה דרך חיובית להצליח בכך. בלימודים לא כל כך התעניינתי, בספורט היו טובים ממני, אבל ידעתי לכתוב, אז התחלתי לכתוב שירים מחתרתיים על חיינו בישיבה. השירים היו בחרוזים והלבשתי את המילים על מנגינות של שירים מוכרים, עבריים ולועזיים כאחד. שירי התאפיינו בלעג מתוחכם על המזון שהוגש לנו בחדר האוכל, בעיסוק בכל מה שקשור לתהליכי העיכול, עם דגש חזק על מוטיב ההקאה, ובלעג על המורים והמנהל. בהתחלה כתבתי לעצמי מתוך שעמום, אבל הילדים האחרים אהבו מאוד את שירי, ולחצו עלי ליצור להיטים חדשים. לא היה קשה לשכנע אותי. כך כתבתי את השיר שהפך למעין המנון - "אני לומד בַּישיבה, ואני סובל נורא", את הבלדה: "בוא אלינו לישיבה, תקבל קלקול קיבה", ובחנוכה גם תרמתי את תרומתי לשמחת החג עם הלהיט: "מעוז צור ישיבתי, כל היום אני מקיא". או שהמורים לא ידעו על השירים, או שהעמידו פנים שאינם יודעים.

בתקופה הזאת אימצו חברי המחזור שלי, מחזור ל"א, כלבה משוטטת ששימשה בתור הקמיע של המחזור, וקראו לה לאה. עד כאן הכול טוב ויפה, אבל למה הם היו צריכים לכתוב עליה את שמה בדיו כחול? ולמה הם היו צריכים לקשקש על הקיר של המשביר לצרכן כל מיני סיסמאות בשבח המחזור? הם פשוט היו משועממים ולא היה להם שום דבר חיובי לעסוק בו.

***

לקראת סוף החטיבה התגברה בי תחושה של חוסר שביעות רצון. שאלתי את עצמי האם זה מה שאני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי, לכתוב שירים ציניים ולעגניים? האם אני רוצה להיות בחברתם של ילדים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה להשיג את הסווטש הבא, ולא משנה כיצד?

אמנם הפעילות בנוער התחיה נתנה לי תחושה של סיפוק, אבל לא היה בה די. הייתי מאוכזב מן הבינוניות שלי בתחום הדתי ומכך שאני נוהג בצביעות ביחס לדברים רבים שאני יודע שאני אמור לעשות, ובכל זאת לא עושה. אף שכלפי חוץ נראיתי שמח מאוד, בתוך תוכי הייתי עצוב וכבוי. צפייה בטלוויזיה, שכל כך אהבתי בעבר, עוררה בי תחושה של ריקנות, ועם זאת - לא היה לי האומץ לחדול ממנה.

גם חשתי בושה בגלל הפטפטת האינסופית שיצרתי. הייתי מדבר בלי סוף, מנסה להצחיק ולעניין, מצליח הרבה פעמים אבל גם נכשל לא מעט. אבל בלי קשר להצלחה או כישלון, הרגשתי שאני מדבר יותר מדי, ובכל פעם שהייתי חוזר ממפגש עם החבר'ה הייתי מבטיח לעצמי שבפעם הבאה אשתוק. ובאמת הייתי שותק בתחילת המפגש הבא, אבל אז בדיוק הייתי ממש מוכרח לספר משהו או לשחרר איזו קטילה, עקיצה או תגובה שנונה, ובכך נפרץ הסכר, ושוב מצאתי את עצמי מדבר ומדבר, עד שהרגשתי שהדיבור הזה מרוקן אותי מכל תוכן ושלא נשאר בי שום דבר. כשהר"מ שלי היה מתעצבן מן הפטפטת שלי, הוא היה אומר לנו שיש איזה סיפור של ש"י עגנון שמבוסס על הרעיון שלכל אדם מוקצב מספר מסוים של מילים לכל שנות חייו, וכשממלאים את המכסה - מתים. הרמז היה ברור - אם אני ממשיך ככה, סופי קרוב.

כשמכבי תל אביב הגיעה לגמר גביע אירופה, כבר היינו בני מצווה. עקבנו אחרי כל משחקי העונה, והתאכזבנו כשגילינו שאמנם מכבי עלתה לגמר, אבל הוא ייערך בשביעי של פסח, כך שאסור יהיה לצפות במשחק. בליל המשחק טיילנו משועממים ברחובות העיר, ובשלב מסוים עברנו ליד בית שהיה אפשר לראות מבעד לחלונו את הטלוויזיה הדולקת בו. כמה מחברי נכנסו לסבך השיחים, למקום שאִפשר זווית צפייה טובה על המסך, ואילו אני עמדתי שם נבוך. מצד אחד, רציתי מאוד לדעת לפחות מה התוצאה עכשיו, אך מצד שני שאלתי את עצמי האם זו הדרך שבה אני רוצה לחיות - להיות חצי דתי וחצי חילוני? לא מדליק את הטלוויזיה בבית כשאסור, אבל מציץ לבית של חילונים? מכבי הפסידה באותו הערב, והרגשתי שגם אלה שהתחבאו בשיחים הפסידו לא פחות.

כל הדברים הללו יחד הביאו אותי למסקנה שמשהו צריך להשתנות אצלי, אבל עדיין לא ידעתי מה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מחלקת קורונה, אילוסטרציה צילום: יוסי זליגר, פלאש 90

"נצטרך לצאת מהסגר מאוד בזהירות, יותר לאט משחשבנו"

קרא עוד