סגור

פרק מספר: עוגן של תקווה

שנה וחצי נאבקה צילה להינשא לעמוס, למרות מחאות משפחתה האהובה. היא לא חלמה שכמה שנים לאחר מכן, היא תיאבק לנוס ממנו ומהגלות אליה נקלעה שלא ברצונה, ואף תעמוד למשפט על צדקת דרכה כאישה וכאם

ציפורה קולט
י באב התשעד
,
06 באוגוסט, 2014 17:53
ציפורה קולט

ציפורה קולטצילום: ציפורה קולט

לא אוכל לתאר את גודל התרגשותי המעורבת בחרדה עצומה בהגיע אותו יום מיוחל, מבלי לחטוא לאמת. התאריך שנרשם בכרטיסים היה ה-18 באוגוסט 1992, והטיסה תצא בשעה 15:00 מנמל התעופה קנדי. הכרטיסים הועברו דרך סוכנת שהכרתי והפכה שותפה לסוד תוכנית הבריחה שלנו. היה עלי לדאוג שבאותו יום עמוס לא ייקח את הילדים לחוף הים, כפי שתכנן, ושההסעה לנמל התעופה אכן תגיע כמתוכנן. את הסידורים ואת התיאומים הללו ביצעה עבורי ברצון רב אליזבט, שכזכור הציעה את עזרתה עוד במפגש בו שטחתי בפניה את מצוקתי. משהושלמו פרטי התוכנית ונראה היה שהיא מתקדמת כמתוכנן, חשתי רוגע. שיוויתי לפנַי ארשת שלווה לחלוטין כשטענתי באוזניו של עמוס שכבר תכננתי לקחת את הילדים ליום הולדת של חברה ולא כדאי לאכזב אותם. התאמצתי לשמור על נימה של שוויון נפש, כאומרת, 'אם תסכים - מה טוב, אם לא - לא נורא.' נראה שהצלחתי. עמוס נסוג מהחלטתו ואמר שאולי יחזור לקחתם בצהריים. שמעתי אותו ומיהרתי למקלחת כדי להירגע ולנשום עמוק לקראת השלב הבא והמכריע של ההרפתקה שעד כה התקדמה באופן חלק.

שוב צפה ועלתה בי תחושת הכאב על שבקרוב מאוד אעזוב את אוריאל, בנו הגדול, מבלי לספר לו דבר. הרגשתי כבוגדת בחברות היפה שהייתה בינינו. הייתי משוכנעת שהוא לא יסלח לי על כך, אך עם זאת קיוויתי שביום מן הימים גם הוא יבין שלא אני האחראית למצב הבלתי נסבל שנקלענו אליו, ואולי יגיע בעצמו למסקנה שלא הייתה לי ברירה.

יצאנו חמשתנו בפעם האחרונה מהבית שהיה ביתנו בשנתיים האחרונות, כאשר אני היחידה מבין כולנו שידעה בביטחון שלא נחזור לשם באותו יום. קיוויתי שילדי לא יראו את הבית המדכא הזה לעולם. צעדנו לכיוון ביתה של יפה, כדי לקחת משם את מעט החפצים שאחסנתי אצלה ולהיפרד בתודה גם ממנה. בצל הפחד שעמוס יגלה את תוכניתי לברוח, מיהרנו להזמין מונית עד פלעטבוש, שם גרה אליזבט. רציתי למנוע כל פגישה אקראית בין עמוס ליפה. חששתי שאולי יזמין אותה לשיחה, ותהיה זו קלילה ככל שתהיה, יפה תיאלץ לשקר. לא הייתי בטוחה שהיא טובה בזה, לצורך העניין. המרחק בין ביתנו לביתה היה קצר ומפגש כזה היה בהחלט אפשרי. בזהירות סחבתי את שתי המזוודות שהכנתי מבעוד יום, מביתה של יפה לתא המטען של המונית, ורק אז חזרתי להביא את הילדים מהבית. סיפרתי להם שאנו נוסעים לאליזבט לחגוג את יום ההולדת של אחד מילדיה. זה עבר מצוין.

הגענו לפלעטבוש, שם העברתי את המזוודות מתא המטען של המונית ישירות לתא המטען ברכב של אליזבט. החלטנו שיהיה בטוח יותר לא להישאר בביתה, ולהעביר את הזמן הנותר עד השעה 12:00 בקניית בגדים לילדים. הבגדים שלקחנו איתנו היו מועטים. כמעט את כל בגדינו השארנו מאחור.

הבנות היו קצת מופתעות לגלות שאין מסיבת יום הולדת, אך שמחו לקראת קניית שמלה חדשה, ולא רק חדשה אלא לטעמן. באותם רגעים גבר חששי מתגובת הילדים כשאצטרך לגלות להם שאנו עולים למטוס בדרכנו חזרה לישראל מבלי להגיד שלום לאבא. דחיתי את רגע הגילוי ככל שיכולתי. נסענו לשדה התעופה.

כשנגלו לעיני מבעד לשמשת המכונית מטוסי הענק של נמל התעופה קנדי, גברה והלכה החרדה. כל רגע שחלף הגביר את המתח. כל דמות בעלת מבנה גוף דומה במקצת לזה של עמוס, הקפיצה את לבי וכיסתה את גופי בזיעה קרה. לפני הפרידה מיפה נתתי לה מכתב שתניח בתיבת הדואר שליד דלת הבית שהיה שלנו עד לפני כמה שעות. במכתב הבהרתי לעמוס שהחלטתי להיענות להצעתו לחזור לארץ עם הילדים מבלי לחכות לגט ממנו, אותה הצעה מקורית בה התבטא מיוזמתו שלו בנושא זה. אצל רוב האנשים יש לנטיה לשכוח הצהרה זו או אחרת שיוצאת בשעת כעס אך לא אצל עמוס. הוא התגאה בזה שכל הצהרה שלו היתה שקולה ורצינית וכל מה שעשיתי היה להזכיר לו זאת. ושאין לו מה לדאוג, כולם בסדר. בכך רציתי לספק לעצמי מעין כיסוי ולהזכיר לו שבעצם הרעיון הזה נולד אצלו. חרדות כדרכן מולידות מחשבות המגבירות ומעצימות אותן. אולי הוא עקב אחרינו ובכוונתו להופיע ברגע האחרון ולשבש את התוכנית? אולי יפה העבירה את המכתב מוקדם מדי ועמוס יספיק להגיע לכאן לפני צאת המטוס? אולי אליזבט או יפה ישנו את דעתן בסוף, ירחמו עליו ויגלו לו?

כאשר הגיע הרגע לספר לילדים שאנו טסים לישראל, ניסחתי את החדשות כך: "חמודים, מה החלום הגדול ביותר שלכם? את מי התגעגעתם לפגוש בשנתיים האחרונות?" הילדים כמובן ידעו מיד שמדובר במשפחה. המשכתי, "ובכן, יש לי הפתעה בשבילכם. אנחנו עומדים להגשים את החלום הזה. אנחנו נוסעים לישראל!" את סוף המשפט אמרתי בחיוך גדול ובנימה שמחה. חיכיתי לתגובתם. תחילה נפלה שתיקה של הלם ראשוני. לאחר מכן הם החלו להביע שמחה גדולה, אבל אז הגיעה השאלה.

יעל שאלה בתמימות ילדותית, "אבא יודע שאנחנו נוסעים?"

היססתי. "לא בדיוק, אבל הרעיון המקורי היה שלו," אמרתי והמשכתי במשפט מעורפל, "אמנם רציתי לקבל דברים חשובים לפני שנעזוב את ארצות הברית, אך בסופו של דבר הייתי צריכה לוותר עליהם."

בפניה של יעל ניתן היה להבחין בהתפתלות כשהבינה שעמוס לא יודע על הנסיעה שלנו. "אבל מה הוא יגיד כשיראה שברחנו ככה?" שאלה.

"אל תדאגי, חמודה, השארתי לו מכתב שמסביר הכול. את יודעת, חמודה, שאי אפשר היה להמשיך ככה, נכון? חוץ מזה, תמיד יש לו אפשרות לבוא אחרינו לארץ, זה לא נורא כל כך," חתמתי בחיוך, מנסה להכניס קלילות למצב הטעון.

במשפט האחרון, כך הסתבר, היה משהו שהרגיע אותה מעט. לאחר שנייה או שתיים של שתיקה החלטתי להתרכז בדברי בבשורה הנפלאה של השיבה לישראל. הרביתי לתאר את ההתרגשות של כולם בארץ לקראת חזרתנו, כמה נשיקות ניתן ונקבל וכמה שמחה תהיה לכולנו. התלהבותי הצליחה להדביק את כולם, ופניהם חזרו להאיר בחיוך גדול. הילדים נרגעו, מי פחות ומי יותר.

החלטתי להכניס את המזוודות למטוס מוקדם, כך שלא אהיה מוגבלת. כך יכולנו להסתובב בחופשיות בחלק הפנימי של נמל התעופה, ושם פחתו הסיכויים שמישהו בלתי רצוי יראה אותנו. הילדים שיחקו ורצו לאורך אולם שדה התעופה ריצה ילדותית נטולת דאגות, ועבורי נתנה השתובבותם כמה רגעי נחת ושלווה יחסיים. ישבתי עם אליזבט, מנסה לנהל שיחה רגילה. ניסינו לחשוב יחד על כל הפרטים ועל תרחישים אפשריים להשלכותיה של הנסיעה הזו. ככל שדשנו בנושא יותר, כך היה ברור וּוַדאי לנו שלא היה מנוס מהמהלך הזה והתוצאות גם הן בלתי נמנעות.

הגיעה השעה לעלות למטוס. נפרדנו מאליזבט בחיבוק ארוך וצעדנו אל האולם הפנימי. כפי שסיכמתי עם הורַי, התקשרתי אליהם רגע לפני הטיסה להודיעם שעד כה הכול עבר בשלום וההמראה יוצאת בשעה המתוכננת. המתח שבקולי הסגיר את הרגשות המעורבים שגדשו אותי, תמהיל של מתח, שמחה גדולה וחרדה גדולה. אבא הרגיש בכך וניסה להרגיעני במילותיו האופייניות כל כך, "אל תדאגי. ה' איתך, בתי."

במשך כל אותה עת נשאתי תפילה שעמוס לא יופיע בפתח דלת המטוס, רק שלא אשמע כרוז שמודיע שהילדים צריכים לרדת ממנו, או כל רעיון מטורף אחר שעלה בראשי הבוער. התיישבנו במקומותינו והבטנו אלה באלה בחיוך גדול ובמבט רב-משמעות שמבקש לומר, "אמא, זה קורה באמת. הלוואי שזה יכול היה לקרות בדרכי שלום, אבל כמה גדול הוא הרגע." חשנו השתוממות ושמחה עמוקה, ולמרות החשש ברקע, הייתה תחושה של מימוש כמיהה לאחר זמן ארוך כל כך. חוזרים לחיים הנורמאליים!

ואז, כאילו לא הספיק לנו המתח הרב, נשמעה בכריזה הודעה על עיכוב קצר. רק שזה לא יהיה הוא... אם זה הוא, מה אוכל לטעון? אגיד שהוא הציע את זה תחילה, אגיד שהתעכבתי רק בגלל שרציתי לסיים את נושא הגט לפני עזיבתי. לאחר דקות ארוכות של המתנה מורטת עצבים נשמע שוב קולה המתנגן של הדיילת המודיעה שהתקלה הקטנה תוקנה ואנו יוצאים לדרך מיד. תודה לאל. תודה, ה'. שמענו את מנועי המטוס ואת אוושת הדלתות הננעלות, ואחר כך את הגלגלים המתחילים לנוע על המסלול. אילו צלילים מתוקים... לפתע הבנתי מהו חופש. חופש הוא חזרה אל החיים.

האושר המוחלט, ללא סייגים ומגבלות, החל לגעוש בתוכי ללא מעצור. עצמתי את עיני וכמו בסרט עברו בראשי תמונות חיי;....

הפרק מהספר 'עוגן של תקווה' באדיבות הסופרת ציפורה קולט

(צילום: פרטי)

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

גבי אשכנזי  צילום: Miriam Alster/Flash90

אשכנזי: "תכנית טראמפ משמרת את הביטחון והרוב הלאומי"

קרא עוד