פרק מספר: זאבים

איך היית מרגישה אם היית מתעוררת יום אחד בבית חולים, ומגלה שחברתך הטובה ביותר נהרגה ושכולם מאמינים שהבחור שהרג אותה הוא אותו אחד שבו היית מאוהבת בסתר? ליאת רוטנר בספר חדש

ליאת רוטנר
יד בסיון התשעד
,
12 ביוני, 2014 15:16

צילום:

1.

בחיים לא הייתי מצפה, שהנער שנעלם מבית הספר לפני כמה שבועות יעז להופיע בו יום אחד מחדש. למה? כי הוא רוצח, הוא רצח את החברה הטובה שלי.

חבריי התגודדו בהתרגשות ליד שער בית הספר, משקיפים החוצה אל מעבר לגדר. הצטרפתי אליהם בסקרנות; משוכנעת שמתחולל שם איזה קרב מכות מסעיר, או מרדף אחר פושעים , או אולי טרוריסט המנסה להתפרץ לתוך שטח בית הספר והשומר חוסם אותו במו ידיו. לכן הופתעתי לגלות, ששום דבר מכל זה לא מתרחש.

"מה קורה כאן?" שאלתי.

אלין, גורי, עומר ושאר חבריי לכיתה, הסתובבו אליי במבוכה. איש לא העז להסביר לי מה החדשות המרעישות. הצצתי מעבר לכתפיהם, וגיליתי מכונית, בצבע לבן, שחנתה ממש מול השער, באדום לבן כאילו אין שום משמעות לסימונים על שפת המדרכה. מתוכה יצאו שניים: גבר במשקפי שמש ונער ששיער ארוך כיסה את פניו. אם זה היה סרט פשע אמריקאי הייתי אומרת שהגבר הוא הרע בסיפור, אולי אפילו היו קוראים לו ג'ק...והנער הזה הוא בן הערובה שלו.

"תראו אותו..." מלמלה אלין בטון של סלידה, והחדירה את אפה בין סורגי הגדר כאילו יכלה להישאב דרכה ביניהם.

"ועוד עם שומר-ראש פרטי," סינן גורי.

הנער חלף כעת בשער בית הספר. לא יכולתי לראות בבירור את עיניו כי שיערו שירד על מצחו כמו פוני ארוך, הסתיר אותן.

ואז פתאום הוא הרים את ראשו והביט היישר אליי.

גופי נמתח. "דן?"

החבורה פילסה לי מקום כך שיכולתי להביט בו מקרוב, כפות ידי התאגרפו, וציפורניי ממש ננעצו בבשרי.

זה אכן היה דן. דן גורבסקי.

*

שבועיים קודם לכן התעוררתי בבית החולים.

"באמת שאת לא זוכרת כלום?" שאל הרופא.

התרוממתי בקושי. התחבושת הגדולה שסביב לראשי כיסתה חלק מעיניי הפכה את החדר לחצי: הכל חצי. גם הרופא היה חצוי. הנחתי שהחצי השני של העולם הנעלם מסתתר לו אי שם בתוך התחבושת, ואם רק אתלוש אותה, הכל שוב יהיה בסדר. ושלם.

"את זוכרת ששמך עלמה יערי," אמר הרופא. היו לו משקפיים עם עדשות עבות, וזיפים על הלחיים.

"כן..."

"ואת זוכרת באיזו שנה אנחנו, ואת האלף-בית. וגם מצליחה לחשב כמה תרגילים בחשבון. יפה מאוד. אז איך זה שאין לך מושג מי זה האיש הנחמד שבא לבקר אותך קודם?"

שלחתי יד לגעת בתחבושת.

"לא," הוא הזדרז לעצור אותי. "מגרד לך? נסדר את זה, בסדר?"

הבטתי סביב. "שוב ישנתי?"

"כן. מאז שיצאת מהתרדמת, את מנמנמת לעיתים קרובות. זה טוב," אמר הרופא. "אבל אני מבין ממה שכתוב, שאת לא זוכרת הרבה ממה שהיה לפני. נכון?"

"תרדמת?"

הוא צחקק. "קוֹמָה. תרדמת-קומה. הבנת? אני חובב מושבע של השפה העברית. בואי נגיד, שפשוט היית חסרת הכרה"

"אבל, כמה ..." אמרתי.

"עשרה ימים.", הוסיף.

עשרה ימים...

"ואיפה אבא?".

"אה, את מתחילה להיזכר! יפה! הוא חשב שלא זיהית אותו, ולקח את זה קשה..."

ניסיתי לעשות סדר במחשבות. אבל הייתי זקוקה לאנשים שאני מכירה או למשהו שאני מכירה, כל דבר שיזכיר לי מי אני.

"איפה אבא? ואיפה יובל?"

הרופא החוויר. החוויר- ושתק.

ואז עשה עצמו משתעל דקה ארוכה. לא הצלחתי להבין, למה הוא לא עונה לי פשוט. הייתי בטוחה שיובל ביקרה אותי בבית החולים ממש כמו אבא, הרי היא החברה הכי טובה שלי. והרופא הזה בטח נתקל בה כאן.

"אבא שלך... אבא שלך כבר ידבר איתך," אמר. "אני אלך לקרוא לו."

כעבור דקה נכנס אבא. למרבה ההקלה, זיהיתי אותו מיד, ואת החיוך הרחב שלו שמסמן לי שהכל בסדר. אחריו השתרכה חבורה שלמה: אלין, מטופחת כתמיד, זוהרת על רקע בית החולים העייף; גורי, עם ההבעה הקונדסית הנצחית על פניו, גם במצב הכי קודר; ועומר, נער השרירים המגודל, שאפשר לסמוך עליו שיגיד את הדבר הכי טיפשי ברגע הכי לא נכון. אך מבטי רפרף מעליהם, מצפה לראות את פניה של יובל, איך זה שהיא לא הראשונה לבוא לכאן כשאני סוף סוף מתעוררת? הרופא עמד על מפתן הדלת כאילו ציפה למשהו שיקרה בחדר.

אבא רכן אלי ועם חצי עולם קבור בתוך תחבושת, שמעתי ממנו את החדשות: יובל לא יכולה לבוא לכאן. יובל מתה.

*

"אם תהיו בשקט, אם רק יהיה פה שקט אני אוכל לספר לכם שדן חזר לבית הספר," הקפיץ אותנו כעת קולו של המנהל. הוא עמד שם מאחורינו, ידיו שלובות מאחורי גבו. בחליפה בצבע חום שהייתה אולי אופנתית לפני מאה שנים, והמשקפיים שלו כרגיל הקטינו את עיניו פי עשרה. לפחות הן הסתירו את הגבות - שהיו, כפי שגורי כינה אותן "גבות מצמר פלדה". על זה גם ביסס את הכינוי למנהל, שמייד נפוץ בין כל החברים: “צמר פלדה".

"ואף אחד לא אומר מילה על מה שהיה, ברור?" שאל.

"ברור,” לחש גורי, והיה ברור שהוא מתכוון אחרת.

ואז צמר פלדה הסתובב לעברי, וכאילו במקרה לחש לתוך אוזני “גם את, עלמה. אני יודע כמה סבלת, אבל צריך לשכוח כל מה שהיה, נכון?”

"הזיקית אומר ששחררו אותו כי החליטו לזכות אותו מאשמת רצח בזדון. הוא הואשם רק בהריגה, בטעות,"סיפר עומר בזעף. הזיקית - זה היה הכינוי שהצמדנו ליונתן, המלשן הראשי של בית הספר. כי איפה שלא הסתכלתם, מצאתם אותו, מרחרח ומחפש בחיים של אחרים. הוא שלט בכל הרכילויות והשמועות, ועסק כל הזמן בלכלוכים ובחדשות, עד שכבר לא ידענו מתי המידע שלו הוא נכון ומתי - שקרי. עכשיו השמועה הזו עברה מהר מפה לאוזן.

"לא מבינה איך הטעם שלו בבגדים נשאר מזעזע," קוננה אלין. רק היא מסוגלת לזה: במקום להתעסק בעניינים הפליליים, היא עשתה לו ניתוח אופנה. “מי הולך עם מכנסיים כאלה אחרי 2013? כמו הערפד הזה מ'דמדומים', משדר סקס אפיל אבל בעצם בן מאה שנה ושותה דם."

"אל תדאגי, חלק מהתוכניות שלי לגביו כוללות דלי של שמן מנועים,” אמר גורי. "מעניין איך ייראו המכנסיים המיושנים שלו עם צבע שחור ריחני..."

"לא לא,” קראה מיקה. “אל תסתבכו איתו..."

גורי הניף את ידו בביטול. “אל תצחיקי! נו באמת, יש לנו פה רוצח, הוא רצח חברה שלנוועוד מעז לחזור לכאן. הוא מזמין את ההתעללות יצירתית שלי”.

"ואתה ממש מזמין בעיטה במפשעה,” ענתה אלין נחרצות.

"ממך? בכיף,” השיב בקול מתגרה.

והוא אכן חטף בעיטה - אבל לא במפשעה, אלא בצד השני.הבטתי בהם ולא הבנתי איך הם יכולים להתעסק בזוטות האלה, ועוד לצחוק כאילו כלום. הרי מדובר ברוצח של החברה שלי, שהיתה גם חברה שלהם. ובכל זאת, ניסיתי לשכנע את עצמי, הם הרי בגיל ההתבגרות.

להצמיד כינויים מוזרים לאנשים מוזרים היה אחד התחביבים של גורי מכל החבורה, לגורי היה את חוש ההומור הפעיל ביותר. זה עמד די בניגוד לצד האחר של האופי שלו: התנהגות שוביניסטית לעיתים, כלפי הבנות שמתאהבות בו. אפילו שהוא עושה זאת רק במטרה להצחיק. גורי נחשב לבחור נאה, עם עיניים ירוקות שובבות ובלורית שקופצת מעל המצח, כאילו לא הצליח לסרק אותה.אולם חזותו הילדותית המתוקה מטעה; ולא תמיד ברור מתי נגמרת הבדיחה ומתחיל השוביניזם, ומתי אני אמורה להפסיק להצטרף לצחוקו ולהתחיל להגן על הצד של הבנות. אלין סברה שזו התנהגות ילדותית. לרדת על בנות, טענה, זו התנהגות של ילד בכיתה ו'. בכיתה ט' אתה כבר אמור לחזר אחריהן. הן כולן יברחו ממך אם תמשיך עם הבדיחות החזיריות האלו.

וגורי רק היה עונה לה בניסיון להדביק נשיקה על מצחה - ניסיון שתמיד, בכל פעם מחדש, הסתיים באלין החובטת בו בעודו צוחק בורח.

לא תכננתי להיתקל בדן, להפך. אבל יצא שנתקלנו זה בזה עוד באותו יום שבו חזר אל בית הספר - פנים מול פנים.

מאז שהופיע בבוקר הוא נבלע היכן שהוא באחד מהמשרדים בבית הספר ולא נראה עוד לעין, והלימודים נמשכו כרגיל חוץ מההסתודדויות שראית אם חלפת במסדרון. תלמידים רבים התלחשו בעניינו, אפילו תלמידי כיתות ז' שכשכל זה קרה היו בתחילת שנתם הראשונה בתיכון ולא ממש הכירו את דן ואת יובל, ורצו לשמוע עוד ועוד פרטים. אני ניסיתי שלא להתעסק בזה, ואלין וגורי גם התאמצו להסיח את דעתי ולדבר על דברים אחרים. אבל בהפסקה הגדולה, כשהחבורה שלנו התגודדה במקום הקבוע שלה בדשא, קפצתי חזרה לכיתה כדי לקחת את הטלפון. נכנסתי במהירות לבניין ואז התנגשתי במישהו.

"א... סליחה,” גמגמתי, ומייד ייצבתי מחדש את קולי, ואמרתי שוב, בטון ברור:

"היי. סליחה...", והרמתי את מבטי.

קפאתי על מקומי. בבת אחת ירו בי מבט שתי עיניים בצבע כחול מתכתי, בוהק, קר כקרח. השמש נכנסה בדיוק מאחורי העננים, מה שגרם למסדרון להתכסות בצללים שהעניקו לו חזות של ערפד אמיתי, כדברי אלין. והאם דמיינתי שהצללים משום מה התרכזו בדיוק עליו?

"דן,” שמעתי מישהו צועק אליו מקצה המסדרון.

דן הסתובב במהירות.

היה זה הגבר שליווה אותו לכאן שהגיח בין התלמידים. מראהו יוצא הדופן של ה"ג'ק" הזה, הגזורה מתוך סרטי הפשע האמריקאיים, הייתה לחלוטין לא קשורה לרקע הילדים המתרוצצים, הלועסים מסטיקים ומפטפטים בחבורות.

"בוא,” תבע האיש. "עדנה מחכה לנו."

אישוני עיניו של דן התרחבו. על פי תגובתו היה אפשר לחשוב שהוא קורא לו לשבת בכיסא החשמלי.

"דן!" הגבר נבח.

מייד הופיעה מאחוריו עדנה, הפסיכולוגית של בית הספר ובחיוך מתוק ומזויף הושיטה את ידה אל דן כמזמינה אותו למשרד. דן לא מש ממקומו. רציתי לדחוף אותו אל זרועותיהם, רק כדי להבהיל אותו עוד יותר, אף שלא היה לי מושג ממה הוא מבוהל. אבל הוא היה נער גדול ומרשים, ואני חשתי כזו קטנה ופגיעה לידו, כאילו אני האחות הקטנה שלו.

"סליחה, עלמה," קראה עדנה לעברי, כאילו היא מנסה לחפות על המצב העדין אליו נקלענו - הרוצח והחברה של הנרצחת נתקלו זה בזה במסדרון בית הספר. "בוא, דן."

לתדהמתי, דן נפנה אליי ותפס בחוזקה בידי, "עלמה. אל תקשיבי להם."

נרתעתי. משוגע, הוא משוגע לגמרי, חשבתי.

"עלמה, אל תקשיבי להם," זעק שוב, בעוד האיש לופת את מרפקיו וגורר אותו איתו, ועדנה המשיכה לשגר אליי חיוכים מתנצלים. "כל מה שהם אומרים לך..."

לא הבנתי, אומרים לי מה? "כן, זיכו אותך מהאשמה, אני יודע," צעקתי אחריו, בעוד הם מתרחקים והולכים ממני. "אבל זה לא אומר כלום מבחינתי."

הוא סובב את ראשו אליי, עדיין נסחב בעקבות האיש.

"הם עובדים עלייך. תיזהרי- כל מה שהם אומרים זה..."

וקולו נבלע במסדרון.

*

"גברת יערי הנכבדה... אנו מתכבדים להציג בפנייך את..."

"המקום שבו מתים אנשים!!!"

"שתוק, גורי...את בית הספר שלך."

"מה, זה לא רחוק מהאמת."

היום ההוא, בו חזרתי אל בית הספר לאחר השחרור מבית החולים, היה שקול כמעט להגעה לבית ספר חדש. וכשגורי ואלין הציגו אותו כך בפניי בקול תרועה, בעודי ניצבת עם הצלקת הקטנה על מצחי כמו הארי פוטר שנהיה סלבריטי בעל כורחו - הייתה זו התרגשות של מי שבאה ליומה הראשון בכיתה א'.

בניינים גדולים. שלושה במספר. גבוהים, מטילים צל על שטחי הדשא שמתחתיהם. דשא גזום, מוקפד. אין שום גבעול אחד סורר - רק מרחוק, מאזור החצר הסמוכה לבניין השלישי, רואים צמחיה סבוכה ופראית. כמו יער שלם של שיחים קוצניים. מולנו השתרעו שבילים מצוחצחים, כאילו הרגע עבר כאן מנקה, או בעצם צוות ניקיון שלם, ותלמידים שהולכים בחבורות.

"למה הם מסתכלים עלינו ככה," שאלתי את גורי, כשחלפנו ליד תלמידים שעמדו וצפו בנו בשתיקה. אפילו - יראת כבוד.

"כבר הספקת לשכוח?" גיחך. "זו הערצה."

"אלינו?"

"בעיקר אליי," אלין הניפה את שיערה הזהוב בתנועה מלודרמטית. "וגם קצת אליכם."

הבנים צחקו. מיקה וגלי, שתי החברות הכי טובות של אלין, שנראות קצת כמו העוזרות הצמודות שלה, חייכו זו לזו בגאווה. היוקרה שאפפה את אלין הייתה עבורן משהו אחר מאשר מושא לקנאה; היא הייתה סימוכין גם ליוקרה שלהן.

ואני צעדתי איתם. המצב הזה נעם לי, להיות מקובלת. ובכל זאת, התקשיתי להסתגל אליו. משום מה. לא התחברתי אליו בכלל, יותר מכל הדברים שחזרתי אליהם אחרי שהתעוררתי, זה היה הדבר שהיה עבורי זר ביותר: להיות פתאום מקובלת, אחת מהחבר'ה. אולי משום שברוב שנות חיי, לא הייתי מקובלת כלל. להפך. בילדותי הייתי די דחויה. ודווקא הזיכרונות ההם מהילדות נותרו חזקים ובהירים יותר מאירועי השנה האחרונה, שבה יובל מתה. כעת, כשאני לידם, אני לא מכירה את עצמי. איני יודעת מה ממני זאת עלמה שהם בנו מחדש, שלב אחר שלב, אחרי שהתעוררתי, ומה מזה זאת עלמה של קודם - העלמה שהם לא היו יכולים לשנות גם אם התרדמת הייתה הופכת לי את כל המוח לגמרי. אבל הפסקתי לנסות לאסוף את הפירורים מהעבר.

שם: עלמה יערי

מה אני בשבילי: אני

מה אני יותר מהכל: משהו שאי אפשר להגדיר יותר מהכל

אני אוהבת: לדרוך על עלי שלכת מתפצפצים, להתאמן בגיטרה החשמלית שלי תוך כדי שהכלב שלי מתלהב ומנסה לקפוץ עליה, ואת השעות האלו שהשמיים צבועים בסגול ואז פנסי הרחוב מתחילים להידלק בזה אחר זה.

אני שונאת: שאומרים "בטח! בכיף!" ולא מקיימים.

הפרק הראשון מתוך 'זאבים' באדיבות הסופרת ליאת רוטנר

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
מיכה פטמן צילום: Miriam Alster/Flash90

עורך דינו של נתניהו התפטר מייצוגו

קרא עוד