על הזיכרון ועל שברו: הרב סבתו מסביר מדוע כתב את "תיאום כוונות"

40 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, 15 שנה אחרי הוצאתו לאור, יוצא "תיאום כוונות", ספרו של הרב חיים סבתו, במהדורה מחודשת. מיוחד לכיפה - הרב סבתו כותב על מאחורי הקלעים של "תיאום כוונות"

הרב חיים סבתו 13/09/13 12:04 ט בתשרי התשעד

על הזיכרון ועל שברו: הרב סבתו מסביר מדוע כתב את "תיאום כוונות"
אוניברסיטת בר אילן, צילום: אוניברסיטת בר אילן

שם פגשתי אותו.

יומיים אחרי שיצא לאור הספר תיאום כוונות, השתתפתי בחתונת תלמיד ותיק שלי. תזמורת חתונות נמרצת בת שמונה נגנים הריעה בכל כוחה. המתופף היה מכה בלא רחמים על התוף הענק שלפניו ותוך כדי כך מקיש בצִלצָל ומשחק במנענעים. שלוש חצוצרות הריעו בקול. מעגלים של צעירים מלאי עליצות ריקדו להם בתסיסת נעורים, סובבים חתן וכלה, מכים ברגליהם בכל כוחם, מניפים ידיים למעלה ושרים בקולות רמים. אורחים מבוגרים פטפטו בין השולחנות על דא ועל הא, מגביהים קולם, וחוזרים ומגביהים עוד, אולי יעלה בידם לגבור על התופים מחרישי האוזניים. מלצרים צעירים הילכו בזהירות עקב בצד אגודל, נדחקים בין שולחנות עגולים ואורחים צפופים, נושאים ביד אחת מגשים עמוסים יותר מכפי כוחם והם מנסים לייצב את עצמם, לשמור על שיווי־משקל, שלא יתמוטטו מגְדלי הקערות והצלוחיות.

שם, בין מגשים של משקאות קלים בצבעי מאכל ואורחים הנדחקים לטעום מעדני דגים בקיסמים, שם פגשתי אותו. פניו היו מלאי צלקות, מכוויות קשות. בקושי היכרתי אותו. הוא ניגש אלי סוער כולו, גופו רועד, עיניו בוערות, והוא עומד מולי ואוחז בי בכתפַי בשתי ידיו בכוח רב. באותה שעה הרגשתי כאילו צבתות לופתות את גופי.

אתה יודע! הוא אומר. אני ידעתי כל הזמן שאתה יודע! עתה אמור לי. עכשיו! לא תוכל להתחמק עוד.

ממה אני מתחמק? מה אומַר? מה אתה שואל?

אני שואל בשקט, מושך את המילים, מנסה לשמור על רוגע, מתאמץ לזהות בוודאות את הדובר.

וכי אתה לא יודע מה אני שואל? אתה לא יודע? הרי כתבת על זה בספרך תיאום כוונות! אתה כתבת. אמש קראתי אותו כל הלילה, פעם אחר פעם, מסיים וחוזר חלילה. מסיים וחוזר. אתה החזרת אותי לשם, לרמת הגולן מוצאי יום הכיפורים תשע בבוקר. האמת, תמיד אני שם, במחנה נפאח. כבר עשרים וחמש שנה אני שואל, ביום ובלילה, בלי מנוחה. בשבתי ובקומי, בהקיץ ובחלום, המחצבה של נפאח הולכת איתי. אני מחפש תשובה: מה היה שם?

עיניו הביטו בעינַי במבט קשה. רגעים של שתיקה כבדה עברו בינינו. מלצר אחד נכשל. מגדל של כוסות זכוכית התמוטט והתנפץ ברעש.

מזל טוב! קראו כולם, מזל טוב!

לוחיות המצלתיים הענקיות נפגשות בקול רעש גדול, והוא מתפרץ בלי הקדמות ובלי ביאורים, מנענע את כתפי בחוזקה:

מי הוא זה שנטש אותנו בטנק כשעלה הטנק בלהבות? מי הוא? קראתי כל הלילה את תיאום כוונות, הוא אומר, ואני יודע שאתה יודע. אנא, אמור לי.

וקולו הפך לפתע מתחנן, ואני רואה דמעות בעיניו. גם עיני שלי דומעות.

אנא, אמור לי מה היה. אתם עמדתם בטנק לצידנו. אתה כתבת את הסיפור. כתבת בספר.

מה אומר לו? חשבתי, באמת איני יודע. מה אומר? אני ראיתי את הטנק שלו נפגע? אני כתבתי בספרי תיאום כוונות על הטנק הזה?

אני כתבתי?

* * *

אמרו חכמים: דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללבבות. אם כך בדברים היוצאים מן הלב, ביוצאים מן הנפש על אחת כמה וכמה.

הרבה הרבה התקשרו אלי. מהם משבחים, מהם מבקרים, מהם מספרים, מהם נרגשים, מהם מלאי טענות ומהם מביאי ראיות. מכולם אזכור במיוחד אחד.

גברת מן הצבא התקשרה, והיא מספרת: אני מטפלת בהלומי קרב. מה שראו במלחמה עירבב את נפשם, ודיכדך את רוחם. עולמם חרב עליהם. המומחים ביקשו ממני לדובב אותם על מה שעברו. אולי ידברו את אשר בלבבם, אולי כך ירווח להם מעט. כשיוצאים הדברים מן הנפש אל הפה נרגעת הנפש. וכך עשיתי יום יום עם כמה וכמה מהם, מצליחה יותר או פחות, עליות ומורדות בדרכי.

עם אחד מהם לא הצלחתי כלל. עשרים וחמש שנה הוא מסב פניו אל הקיר, ממאן לדבר וממאן לשמוע, ממאן גם לקרוא על הימים ההם. הכול ניסיתי ולא עלתה בידי. אני מסבירה, מפצירה, מתווכחת, מנחמת, ביחידות ובקבוצות, בספרים ובסרטים, בקלטות ובתמונות, ולא עלתה בידי.

אמש קרה הדבר. הגיע אלינו תיאום כוונות שלך. מישהו הניח את הספר פתוח על השולחן. רצה המקרה, וכשישב לאכול ראה הוא בעל כורחו כמה שורות תוך כדי אכילתו. דרך כלל היה עוצם עיניו, מרחיק את עצמו. ועתה, קרא, והפך בדפים, וקרא עוד, ומאז הוא חוזר וקורא בספר, קורא ובוכה.

ועוד יותר מכך: הוא קורא ומספר, ומספר, ומספר.

אבקש ממך לשוחח עימו מעט, אמרה.

קול רועד, שקט ומנומס, נשמע לי. בשלווה גמורה הוא אומר לי, כמי שמספר דבר שאינו נוגע לו כלל.

שלום לך, אדון חיים. אתה כתבת עלי, כתבת עלי בספר. אני הייתי הנהג בטנק שתיים בי"ת לשמאלך, זה שלהבה פרצה ממנו, אני הוא שזחלתי.

ובשקט הוא מוסיף ואומר: אדון חיים, דע לך שעלי כתבת, ואמת כתבת, כך היה.

ואז, רגע של שֶקט, ופתאום, בלי כל התראה הוא פורץ בבכי סוער, וקולו צועק: את חיי כתבת, את עצמי, סוף־סוף מישהו כתב על מה שעברתי, סוף־סוף יבינו שלא חולה אני ולא בעל דמיונות. כך היה כמו שראיתי.

כך היה, אני שואל? איפה לחמת? והוא משיב מיד: בתעלה, במוצב הפלוגתי.

שתקתי וסיימתי את השיחה בברכה.

אני עליו כתבתי? אבל אני הרי על הגולן כתבתי? עד כדי כך כוחו של מעשה?

* * *

אין לך דבר שאין לו שעה.

באותו יום, עשרים וחמש שנה חלפו מן המלחמה ההיא. בבוקר היום ההוא, ואני שקוע בתלמודי בבית המדרש, הסְטֶנְדֶר שלפני עמוס ספרים ואני רכון עליו, מעיין בתוספות. תלמיד עומד לצידי, ממתין בסבלנות לתשובה על קושייתו, וכמו ברק הבזיק פתאום בראשי: תיאום כוונות. כמין רעדה קלה פשטה בי. תיכף ידעתי, אני כותב ספר על מלחמת יום הכיפורים. אספר שם כל מה שעברנו, טנקיסטים צעירים, חיילי שש שבע תשע, בולמים בגופם את הטנקים הסוריים שגולשים לגשר בנות יעקב. אני מוכרח לספר את הסיפור שלנו, אף אחד לא סיפר. אני מתאמץ לחזור לדברי התוספות, מה כל־כך הטריד אותם במהלך הסוגיה בגמרא? מדוע אין הם מוכנים לקבל את הדברים כפשוטם, ומה תירצו הם על קושייתם העמוקה? בסופו של דבר אני מבין, ומשיב לתלמיד על שאלתו. הוא מתווכח, אני משיב, הוא מקשה עוד, אני מסביר. כשנחה דעתו לא המתנתי עוד רגע. התקשרתי לעורך שערך את ספרי הראשון ואמרתי: יש לי ספר חדש, תיאום כוונות.

והוא משיב, שלח לי אותו ואקרא.

ואני משיב לו: הנה הספר לפניך, תיאום כוונות.

והוא, שונה את דבריו בנימה של פליאה: שלח לי את הספר ואקרא.

לא, אני משיב, אתה לא מבין, זהו הספר, זה כל הספר, אתה מבין? לא נתנו לי לעשות תיאום כוונות, כמעט גמרתי, והמג"ד צעק שמוכרחים לעלות למעלה, אין רגע ולא חצי רגע, מאה שמונים ושמונה התרסקה. כך יצאנו למלחמה בנפאח, בלי תיאום כוונות, אתה מבין?

איך יבין, אני חושב, הוא לא היה שם.

באותה שעה ידעתי שהספר כולו בידי. אין לי אלא לצייר במילים, במשפטים, בפיסקאות ובפסוקים את אשר בליבי עשרים וחמש שנה. ידעתי, עֵת לְכָל חֵפֶץ. הגיעה שעתו של הסיפור הזה. אילו לא היה זה טבעי שלי שאני נרתע מבדיון שווא, כמעט שאמרתי, לא אני כתבתי את הסיפור אלא הוא שכפה את עצמו עלי.

וחשבתי, למה עכשיו? למה לא כתבתי עד היום? והרי שנים הרבה חלפו, עשרים וחמש. לא ידעתי מה אשיב, אבל ידעתי שעכשיו אני מרגיש את הסיפור נכתב. המילים רודפות בראשי האחת את חברתה, הביטויים צצים מעצמם, רצים מימין לשמאל, קח אותנו, הם אומרים, קח. התמונות חולפות במהירות מול עיני, האחת ואז חברתה, וגם הבזקי היציאות של הפגזים. אפילו את ריח עלי האיקליפטוס שרמסנו ברגלינו בצומת ואסֶט אני מריח שוב, את ריח המקלע אפס שלוש ואת ריח הגריז שנמרח על הסרבל מגלגלי הטנק.

באותה שעה כאילו לבשתי סרבל לוחץ, רכסתי אותו ברוכסן הארוך, חבשתי קסדת טנקיסטים קטנה ממידתי, הנה אני מרגיש אותה לוחצת את אוזני, משדרת פקודות מעורבבות. אני כבר מדלג קלילות על הכנף, אוחז בתא מספר תשע וקופץ לתא תותחן בצריח. שם אני כבר בבית. מארגן לי את הפֶּרִיטֶלֶסקוֹפּ, מציב את משענת המושב במקומה, מניח ספר תהלים קטן בתא הזיקוקים שלצידי, תותחן מוכן, תותחן שומע.

קפצתי אחורה עשרים וחמש שנה, והתחלתי לכתוב בלי הפסקה. לא מה ששאלתי ודרשתי וחקרתי כתבתי. לא מפות ראיתי ולא חקירות חוקרי מלחמה היושבים מול שולחנות מוארים במשרדים ממוזגים. גם לא מה שראו עיני כתבתי. את מה שראה ליבי כתבתי. וכי לא כך אמר קהלת, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת, וראִיית הלב אמת היא יותר מראיית העיניים, כי הלב רואה מה שאין העיניים רואות.

באותה שעה כבר ידעתי, יבוא זמן וישאלו מקנטרים, וידקדקו דקדקנים: ראו עיניך או לא ראו? היה או לא היה? ואני משיב, בוודאי היה. ליבי רואה. הנה אני רואה עכשיו מול עיני, ושומע באוזני, וחש בכל גופי. הנה הצעקה של אביהו בקשר, והלהבה של טיקטין קופץ בוער, והנתזים הפוגעים בנו למרגלות הטנק הפגוע. ואני כותב וכותב.

באותה שעה חשבתי לי: הכול אכתוב, הכול, לא אשמיט דבר. וכי מה איכפת לי יאמינו או לא יאמינו. מי שהיה שם בוודאי ירגיש, ומי שלא היה שם בין כך ובין כך לא יאמין ולא ירגיש.

ופתאום, בין פקודות הקרב ורעשי המנועים ופגזי הארטילריה הנוחתים סביבנו עולות בי תמונות ילדוּת שקטות מבית־מַזְמיל, היא שכונת קריית־היובל שלי, ומשחקי הילדים במעברה מערבבים לי את תמונת נפאח שמולי ועולים עליה, ואני כותב. אבל איך הגיעה לה בית־מזמיל לנפאח? מה לטיארה של ילדותנו ולסיפור מלחמה, איך התעופפה היא באוויר מן המעברה עד אל הגולן? והנה דוב ואני מהלכים לנו לאיטנו בהר הרצל לכיתה חי"ת בתלמוד תורה לוֹיכטר בבית־וגן, הוא מספר לי על אפלטון ועל הרמב"ם ואני מצטט על פה פיוט של אבן עזרא. והמ"פ ביפתח קורא בצעקה לדוב להשלים צוות של טנק בפלוגה אחרת, חסר לו טען. ואני לא רואה אותו עוד. מה קרה לדוב? ושוב, קולות נפץ והטנק של דנון מסתער לבדו, ואנחנו תקועים על אבני הבזלת. ההילוך לא נכנס. והמ"פ צועק שנבוא כבר, הוא נלחם לבדו, ופתאום קריאה שקטה של פרק תהלים שקורא סבא בקול דואג.

היה או לא היה? בוודאי היה. ליבי ראה ושמע.

* * *

אמרתי: ביקשתי לכתוב הכול, יאמינו או לא יאמינו. ואומנם כתבתי כל מה שראה ליבי, כמעט הכול. דבר אחד לא כתבתי. עכשיו אתקן ואכתוב:

המט"ק צועק לי בקשר: אש! אש! יורים עלינו! סבתו, תתפלל! ואני אומר לו: תתפלל אתה! והוא משיב, אבל אני לא יודע להתפלל. ואני מאמץ את כוחי ומכוון את דעתי, וקורא: אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא! אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא!

באותה שעה נגלה לי סוד התפילה, וסוד האמונה הממלאה את כל חדרי הלב. קפצנו מן הטנק, ורוני הנהג צועק לי כשאנו רצים שפופים: חיים, מה אתה מרגיש? וצעקנו שנינו יחד: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד!

כשכתבתי את הספר תיאום כוונות, היססתי הרבה אם לכתוב או לא. לא העזתי, לא כתבתי. אמרתי, מי יאמין לנו.

אבל האמת היא שרִגשַת הלב בערה בי אז עד כדי כך שאני זוכר את שאמרתי לעצמי: יודע אני, יבוא יום ויקהה הלב. כך דרכו של עולם, חדשות משכיחות את הישנות, סערת לב נעלמת ובאים ימים של חולין, ומי יודע מה תהיה לימים אמונתי. לפיכך, אמרתי אז לעצמי, אכתוב לי על פתק את מה שבליבי עתה. ובכל שעה שאיחלש באמונתי, אביט בו ואזכור.

פנקס קטן היה לי בכיס חולצתי תמיד. משומן היה בשמן המקלעים, אבל חביב היה עלי ביותר. שם כתבתי לי שירים. שיר אחד זוכר אני:

עֲטוּפֵי טַלִּית

נוֹטְלֵי לוּלָב

נִטְּלוּ מִסֻּכָּתָם.

נָפְלוּ הַמְּחִצּוֹת.

נִתְעַרְבֵּב הַסְּכָךְ.

בְּצֵל שָׁמַיִם חָסוּתָם.

תלשתי מן הפנקס דף, וכתבתי מה שאני מרגיש, ועוד כתבתי שם: לכשיבוא יום ואשכח מה עברתי, אקרא בפתק הזה. הנחתי את הפתק על כוונת הפריטלסקופ שלפני. שם היו מניחים התותחנים מה שיקר להם באמת. יש מי שהניח שם תמונת אשתו, ויש מי שהניח מכתבי בנו הקטן. אני הנחתי שם את הפנקס עם הפתק. שיהיה נגד עיני תמיד. לימים, כשהשתחררנו, שטפו המטפלים את הטנק בימ"ח בזרמי מים חזקים מצינור עבה של כיבוי אש. מה לפנקס הזה ולמחסני חירום, גם הוא נשטף מן העולם.

הספר ”תיאום כוונות“ יוצא לאור במהדורה מחודשת, בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר