הצצה ראשונה: "גחליליות" – מאת גילית חומסקי

גחליליות הוא סיפור על חברות נפש בין שתי ילדות, בעיר שהולכת ומשנה את פניה ולא מותירה להן מקום. הפרק הראשון בספר, לגולשי כיפה

חדשות כיפה
כט בתשרי התשעג
,
15 באוקטובר, 2012 13:22
יחצ

יחצצילום: יחצ

המרחק בין אדם לאדם הוא שישה אנשים. כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר בסוף זמר מפורסם או את ראש הממשלה. אחד האחיינים של איתן סיפר לי פעם על המחקר הזה. המספר עצמו הוא רק מספר, בטח יש כאלה שארבעה או שמונה אנשים, ולא שישה דווקא, מפרידים בינם לבין האיש שהיה פוסטר בחדר הנעורים שלהם. אבל אצלי לפחות זה עבד. ככה בדיוק התגלגל אלי המינוי לאחת המשרות הנחשקות בארץ וכתבו עלי בכל העיתונים. המון אנשים רצו את המשרה הזו, אבל הוועדה פנתה דווקא אלי. כל זה קרה כי הייתי יפעה ואז יפעת, ולחודש אחד גם איזבלה.

זו לא הכותרת שהייתי נותנת לשנה האחרונה אם לשנים היו כותרות, באותה תקופה קרו עוד הרבה דברים. למשל שאיבדתי את העסק ונכנסתי להיריון. למשל שעופרה חזרה. אולי יש אנשים שאירועים חשובים משובצים בחייהם כמו גדילים על צמיד, במרווחים סימטריים. אצלי דברים גדולים לא תמיד מתחשבים בכך שתשומת הלב שלי כבר תפוסה, ובכל זאת מסתערים. יש גם תקופות שלא קורה בהן כלום ודווקא יש לי מקום לאירועים גדולים, והוא נשאר פנוי וריק. כשבישרו לי על המינוי התלבטתי מה לעשות עם העסק, למרות שבעצם כבר איבדתי אותו. כמו בכל נקודת זמן, חשבתי שעד עכשיו לא ראיתי את התמונה השלמה אבל עכשיו אני מבינה הכל.

יהיה מי שיחשוב שדווקא העסק הוא האירוע החשוב. אחרי הכל את "איזבלה מבשלת" הקמתי במו ידי, שלב אחרי שלב. גם הדרך שבה איבדתי אותה מן הסתם אומרת משהו עלי או על העולם. לדרך שבה מתנהלים דברים שאתה אחראי להם אמורה להיות איזו משמעות. אדם אמר שהמשמעות של כל זה היא שאלוקים רוצה שאקדיש יותר זמן למשפחה שלי. הוא אמר את זה בצחוק אבל חצי התכוון, למרות שממילא אף פעם לא היינו משפחה רגילה עם זמן משותף אינסופי בחופשים ובצהרי שבת. ליה בילתה את רוב ילדותה בקיבוץ ואדם אצל השכנים ברחוב המקביל. הפסיכולוגים והיועצים שהיו מתריעים היום על הנזק שייגרם מהפרדתנו היו אז לא יותר מילדים בעצמם. אבל האמת היא שדווקא לאבד את איזבלה היה פשוט כמו להחזיר מכשיר לתוך קופסה. המינוי החזיר אלי את עופרה והוביל גם לכל היתר, וזה כבר היה יותר מסובך. העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם. אפשר לומר שהשנה שבה התייתמתי שוב היתה הכי רעה, אבל גם הכי טובה. עופרה חזרה ואיבדתי את העסק, הציעו לי מינוי נחשק ונכנסתי להיריון. זה הסיפור שלי.

את ההתחלה שלו כבר סיפרו פעם - חמש‑עשרה דקות התהילה של משפחת רוזנברג בוזבזו על טרגדיה שהופיעה בכל העיתונים. הילדים שהיינו להבזק מצלמה עדיין לוטשים עיניים קדימה, אי שם בארכיון העיתונות בבית אריאלה. זה מקום נעים להיות בו - האולם ממוזג תמיד בטמפרטורה הנכונה, הכיסאות מרופדים ונוחים, והוא משרה תחושה מכובדת של שליחות‑לכאורה. נמשכות אליו קבוצות אנשים מתחלפות, בעיקר בחורף. אני יודעת כי הייתי אחת מהם. גם כשנסעתי להוציא משם את תמונת הורינו כדי לקחת איתי לאיטליה, אבל גם שנים קודם לכן, כשהייתי נערה ואוטובוס מהעיר הגיע עד רחבת המוזיאון שלידה הארכיון. אז עוד לא היה מידע זמין באינטרנט חופשי לכל דורש. היסטוריות קטנות ושוליות היו רכושם הבלעדי של אלו שטרחו. כשחזרתי אחרי שנים כדי לצלם את התמונה מתוך הידיעה בעיתון, גיליתי שהאינטרנט לא פגם באחוות קבוצת הזרים ואפילו להפך, ניפה ממנה את ממוקדי המטרה. מי שחיפש משהו מסוים נשאר עכשיו בבית. הדבר היחיד שהשתנה היה המאבטח בכניסה - פעם עמד שם צעיר קשוח ודרוך, אוטובוסים התפוצצו ברחובות סמוכים והיה משהו מאיים בעמידה בטור הצפוף עם כל התיקים והמעילים. עכשיו ישב בכניסה אדם מבוגר וחייכן, מהסוג שדווקא לא אכפת לו ללבוש חולצה או כובע עם שם של מועדון.

(צילום: יחצ)

סטטיסטית, לפחות אחד ממבקרי הארכיון באחד החורפים במהלך השנים היה חייב להיתקל פעם בתמונה ההיא שלנו ולשאול את עצמו איפה אנחנו היום, הילדים של משפחת רוזנברג. האם הצלחנו או נכשלנו? כל תסריט הוא אפשרות של אכזבה. סביר להניח שאותו מבקר קורא גם עיתונים יומיים ודווקא יודע איפה אני היום, בלי לדעת שאני הילדה ההיא. גם העיתונאית שהגיעה לראיין אותי לא ידעה שאני יפעה רוזנברג מפעם. היא היתה צעירה מכדי לזכור ועניינתי אותה מספיק גם בלי זה - הייתי זו שמבשלת דברים שהיא לא יכולה לאכול. היא התכוונה לזה בתור מחמאה, גרסה קולינרית של הקרבה ומצוינות וניצחון, אבל היו גם כאלו שגרמו לאותן המילים להישמע כמו גינוי. לא פתחתי את הקלסרים מהחודשים האחרונים כשהלכתי לארכיון, צילמתי רק את התמונה: איש ואישה על רקע הכותל המערבי בבגדי חורף, לוחצים לחיבוק‑אקורדיון מוזר שלושה ילדים. ברור שהילדים, כלומר אנחנו, קוראים להם אבא ואמא. זו תמונת כל המשפחות בכל הטיולים. הילד שזרועו של אבא מונחת עליו הוא אדם, הילדה במרכז בסרפן כחול היא אני. ליה, שאז עוד היתה רק לאה, היא זו שכף ידה של אמא מועכת אל גוש הילדים. כשלמדנו בבית הספר על ברכת יצחק לעשיו ויעקב נזכרתי בתמונה עם כף היד הזו, המנשלת. המחשבה רפרפה בלי לנחות ולהשאיר סימן - אז כבר היתה לי עופרה, עם שרשרת כסף ותליון בצורת מפתח התואם למנעול שעל שרשרת הכסף שלי, וליה כבר היתה בקיבוץ. התמונה נבחרה בגלל סמיכותה לזמן האירוע, וגם בגלל שרואים בה היטב שאמא בהיריון. העובדה שהונצחנו יצרה מסגרת לסיפור אחד אפשרי. אבא ואמא התפללו בכותל זמן קצר לפני התאונה. האם טמנו פתק? מה ביקשו? לא קשה לנחש: בריאות, לידה קלה, שרק יימשך ככה. בקשת כל ההורים בכל הפתקים. בשנה האחרונה חשבתי כמה פעמים איך יהיה לנסוע לכותל, איתן ואני ואברם. איתן ינהג ואני לצדו ואברם בכיסא הילדים שמאיפה ניקח ונשים במושב האחורי. בדרך חזרה נהיה משפחה חוזרת מירושלים עם אישה בהיריון והאישה תהיה אני.

* * *

ביום שבו התקשרו לבשר לי שאני מועמדת, מזג האוויר היה חם מספיק כדי להוציא את ארוחת הבוקר לגינה. אכלתי אותה לבדי - איתן יצא לעבודה מוקדם. אני אוכלת רק עם איתן או לבד. אכילה היא פעולה כל כך אינטימית. אף פעם לא הבנתי את אלו שמסוגלים ליהנות ממנה בחברה. הכנתי לי טוסט ותה צמחים, ויצאתי החוצה עם העיתון. חשבתי שנשארו לי כמעט שעתיים עד שחן תגיע. עדיין אי‑אפשר היה לשבת בחוץ בלי סוודר, אבל הבוגנוויליות כבר הרגישו איכשהו שסוף החורף מתקרב ותכף יגיעו החמסינים, והבקיעו המון פרחים חדשים בצבעים עזים רק מהמחשבה. אז עוד היה נדמה שהאביב הגיע השנה כמעט בלי חורף. השמש היתה נעימה אבל נלוותה לה תחושה של רמאות, כמו להגיע ברכב ישר אל הברֵכה שבסוף המסלול במקום להתאמץ. שני עצי הרימון שאיתן קנה לי בתחילת השנה עמדו מולי, קירחים ומאשימים, כאילו העונה בגינה היא באחריותי. פעם התקשיתי לשאת דברים שאינם במקומם. רציתי לרפד בקרח את האדמה תחת עצי החורף, ולצאת עם צינור מים להשקות את כל הנחליאלים שהגיעו מוקדם מדי, שלא יתאכזבו. צערם של אלו שאי‑אפשר לנחם במילים זעק לי כמו יללה בדציבלים שאין לשאת. אבל אי‑אפשר שכל התקופות יתאימו לכולם כל הזמן. אני מניחה שהם פשוט יחכו קצת, כמו אנשים.

בתה רחשו מלאכים ופיות ברסיסי עלים ואניצי לימון, חגים במחול אטי. החזקתי את הכוס בין שתי כפות הידיים עד שהפסיקה לחמם. כמו תמיד בבקרים שקטים באותה תקופה חשבתי על אברם. חשבתי שאולי ייכנס הערב וירצה לישון במיטה שתמיד מוכנה בשבילו אצלנו, ויבקש שאיתן ירחץ אותו לפני השינה. הגיע הזמן להגיד לו שילדים בני שש מתרחצים לבד. מי יודע, חשבתי את עצמי מסבירה לליה, מבחוץ זה יכול להיראות מוזר, אדם מבוגר שעושה אמבטיה לילד של השכנה. איתן בתמימותו המגושמת לא יעלה על דעתו, אבל בתקופה כמו שלנו צריך להיזהר ממראית עין. אולי ארשה להם היום בפעם האחרונה. "באיזה גיל מתחילים להתרחץ לבד?" אני אשאל את אברם. הוא יגיד שש ואני אגיד נכון ואחבק אותו, ילד גדול שלי. הוא לא באמת הילד שלי. מה יקרה כשיהיה לנו ילד משלנו? גם על זה צריך להתחיל לחשוב. התחלתי לחשוב על זה, אולי אבקש מאברם לצייר ציור לתינוק שעומד להגיע, כשחן התקשרה ושאלה אם היא יכולה להקדים. לא היתה לי שום סיבה הגיונית לסרב והסכמתי, מה שבדיעבד פינה לי צהריים שלמים לשיחת טלפון מפתיעה. זה היה הסימן היחיד. זה לא היה בוקר ערני במיוחד, ולא חשבתי בו שום דבר שיכולתי להשתמש בו אחר כך, כשהעיתונאית שאלה אם היתה לי הרגשה. הדבר היחיד שזכרתי היה ששתיתי תה ורפרפתי על העיתון. באחד העמודים האמצעיים הופיעה תמונה של שרת החינוך ושמתי לב שהיא עונדת שרשרת זהב עם תליון פנינה זהה לזו שלי. תהיתי מה מנומס לעשות אם אוזמן לפגוש אותה פעם. לענוד את השרשרת או לא? מובן שלא אמרתי את זה לעיתונאית.

סיימתי את הטוסט, הכנסתי את הכלים לכיור וחזרתי לשבת בחוץ. זבוב עקשן נמשך אל כתם קטן במפה. כל חיי חלמתי שתהיה לי גינה. כמו הרבה דברים שהגיעו בסופו של דבר, זה באמת נהדר מאוד אבל בכלל לא כמו שחשבתי.

כשחן צצה בפתח היא פוגגה את שאריות השינה כמו אצבע ננעצת בבועת סבון.

באותם ימים עוד חשבנו שאנחנו מנהלות יחד עסק. אלו שרואים תמונות שלמות כבר גיחכו. שתינו לא באמת יודעות מה זה בדיוק לעבוד, תמונת המבוגרים הקמים בשעה קבועה בבוקר ויוצאים למשרד לא נתקיימה בנו. היה בפגישותינו אלמנט לא מבוטל של חקיינות, שתינו מודדות הילוך נפשי של אנשים עובדים שדמיינו או שראינו בטלוויזיה. העסק שהקמנו, קייטרינג עם תרומה לחברה בצדו, דווקא מצליח. כתבו עליו כמה פעמים בעיתונים, והשמועה עברה מפה לאוזן. היינו שילוב של כל מה שאנשים אוהבים לגעת בו - אצילות ופרסום ושתיים "משלנו" - והיה לנו מעגל לקוחות נאמן ואוהד. אבל למרות שהוא היה בעיקר שלי, יהיה נכון לומר שאני לפחות התגלגלתי אליו במקרה. אני לא תכננתי לפתוח את "איזבלה מבשלת" או אפילו להיות איזבלה. אני בעיקר רציתי לנסוע לאיטליה. איזבלה היתה שלי כמו סכום כסף משנה חיים שמוצאים בטעות. בגלל זה לא הרגשתי אחר כך שאיבדתי אותה, אלא יותר שהחזרתי אותה למקום. היא ממילא לא היתה עוד חלק ממני. פעם, כשהיינו ילדות, המורה סיפרה בשיעור ציור שמיכלאנג'לו אמר שהוא לא באמת פיסל את דוד - דוד כבר היה שם, בתוך הסלע, והוא בסך הכל חצב אותו החוצה. זה נשמע לי חנפני והבוז היה אז אופנתי כמו צמידי קפיץ בצבעים זרחניים. לחשתי לעופרה, "אבל גם מיקי מאוס היה בתוך הסלע," ועופרה נענתה מיד, "וגם המלך הורדוס."

"פטריק סוויזי."

"הולי הובי."

"מייקל ג'קסון."

"יוליוס קיסר."

"היה צריך פשוט לחצוב אותם החוצה."

גיחכנו. היום אני מבינה למה הוא התכוון. כל הדברים הולכים אל דברם ומתגשמים ונושרים, ויש בהם נפלי‑דברים אובדים שאינם מתגלים אף פעם. בסופו של דבר אתה נחצב אל גרעין אחד גלום. כל היתר, אולי גם הוא היה שם, אבל מה זה משנה.

חן הגיעה כרגיל מאופרת וחיונית, ולבושה בבגד שעוד לא ראיתי. היא מסוג הבחורות שיודעות מה עושים עם סוודרים לא סימטריים וחגורות במיקום שהוא לאו דווקא בדיוק מעל המותן. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי אותה לבושה באותו הבגד פעמיים, מה שגרם לי לתהות אם היא מתלבשת בשבילי. ככל שהבגדים חדשים יותר היא נראית נינוחה יותר, וגם בזה היא הפוכה ממני - בבגדים מוכרים ונכונים הכוחות חוזרים אלי, כמו סופרמן. אפילו האיפור שלה נראה לי חדש. את העפעף התחתון שלה תחם קו כהה שצויר ביד לא מיומנת עדיין. אלו אנרגיות שאינן שייכות לי. הן מתנפצות עלי בינתיים, עד שיופיע בעלים טבעי יותר ויתבע עליהן חזקה. חן צעירה ונמרצת, רזה מרוב התרוצצויות ועם שיער בלונדיני שנגמר בקו הכתף ועשוי תמיד בפן. השיער העשוי והבגדים המוקפדים הם ההבדל העיקרי בינה לבין אלו שהיא מכנה "הילדים שלה" ואני לא יודעת איך לכנות. שלושה מהם עובדים איתנו בקייטרינג. באותו בוקר זהרה מתוך השיער שלה סיכה מוזהבת. "בוקר טוב," הלבישה מעיל תכלת דק על כיסא המתכת מולי והתיישבה עליו בעצמה, להוטה לעבור במהירות את האי‑נעימות הראשונית הכרוכה תמיד במפגש עם אלו שאמורים להיות מוכרים לנו. כיוון שכבר פיניתי את שרידי ארוחת הבוקר אבל טרם הוצאתי את מעט הניירת הדרושה לנו, ביקשתי סליחה ונכנסתי לרגע הביתה. כשחזרתי עם הניירות ושתי כוסות ובקבוק דיאט קולה ועוגיות אוריאו, היא כבר היתה ממוקמת פחות או יותר. העוגיות התעשייתיות נחו על השולחן כמו הוכחה שאפשר יהיה לסמן מאוחר יותר. מה מוזר בתמונה. איזו מין שפית מגישה עוגיות אוריאו. חן לא נראית מוטרדת.

* * *

"אז את שומעת," היא אומרת, "סגרנו ארבעה אירועים החודש. הזמנה אחת לא לקחתי כי זה כבר היה צפוף ולילדים יש בגרויות. הנה, זה כאן, כאן, כאן וכאן." היא מראה לי את התאריכים ביומן ואני רושמת אותם. יש משהו שמזניק את קצות העצבים באופן המעושה שבו היא אומרת "הילדים". זה גורם לה להיראות צעירה יומרנית בנעליים גדולות. אבל אני מחבבת אותה ואנחנו קבוצה טובה יחד, שתי עוּבדות שלא בהכרח קשורות.

אני מתבוננת בה במבט בוגר מדי שהתלהבותה הצעירה כופה עלי, ומאשרת את התאריכים. זו התרומה שלי לעסק: כמה כלי מטבח משוכללים, מתן אישור אוטומטי, השם "איזבלה מבשלת" והשם שלי, שהוא אפילו לא בדיוק השם שלי - תכונה שחן ואני חולקות. כמו ליה וכמוני, גם חן איננו השם שנתנו לה אביה ואמה. "כן, במקור אני חנה," הודתה כששאלתי, "על שם איזו דודה." יש יתרונות למצבות האבן, שמקבלות את החקוק עליהן ולא מפתחות דעה משל עצמן כמו אלו החיות. אני צריכה לזכור את זה, כבר מתקרב היום שבו יתייצבו קרוביו המתים של איתן לתבוע את חלקם. את שמות הורינו אדם כבר ביקש לקחת. גם ליה וגם אני הסכמנו, למרות שילדיו יהיו השונים ביותר מדמותם של הורינו. לשתינו היה ברור שלמרות שהוא היה הצעיר - אם לא סופרים את האחות שלא נולדה - והילד שזכר את הורינו הכי מעט, אדם הוא המתאים ביותר להנציח אותם. מה גם שהם היחידים שיגדלו באותה העיר.

"ויש עוד משהו שרציתי לדבר איתך עליו," חן רוכנת קדימה מעל השולחן, "מסיבת הסיום של הילדים בבית הספר. חשבתי לדבר עם המנהלת ולבקש שיזמינו מאיתנו את הכיבוד. זה יכול לעשות להם טוב, את יודעת, שכל שאר הילדים יראו מה הם עושים. הם לא בדיוק הכי מקובלים שם, שיראו שיש גם דברים שהם עושים ואחרים לא." בנימת קולה אפשר לשמוע שהרעיון כבר קיבל חיים משל עצמו. אני משערת שכשסיפרה עליו לחבריה אמרה אני רק צריכה לשכנע את יפעת קודם. בכך הציגה אותי כמכשול, ולא בצדק. הרי היה לה ברור שאסכים. אבל כשמישהו רוצה להיות טוב, מישהו חייב להיות הרע. אני נותנת את הסכמתי, וחן אומרת, "מעולה, אז אני אדבר עם המנהלת ואגיד להם. שיתחילו להריץ את השמועה ולעבוד על תפריט." כשהיא מסמנת וי דמיוני ברשימת המטלות (לשכנע את יפעת. בוצע), אנחנו נפרדות. הפגישה הוכתרה בהצלחה. מפתיע לגלות כמה מעט כוונה נדרשת כדי שדבר מה בעל משמעות יתרחש. יש בזה משהו מעודד - הדברים הנכונים מתרחשים גם בלי התכוונות או התייסרות. אבל בפעם הראשונה שאת מלטפת מישהו בהיסח הדעת, כל הפעמים שבהן לוטפת ונמסת והתמסרת מקבלות פתאום משמעות אפשרית שונה.

אני נכנסת הביתה ומדליקה את הרדיו, אולי ישמיעו שוב את היוקלילי הזה. כמה ימים קודם ספחתי איפשהו חלק משיר. לא קלטתי את המילים, אבל המנגינה והמשקל נכנסו לי ישר ללב כמו ניגון. אני מהמהמת אותו כל הזמן, יוקלילי יוקלילי. ניסיתי לזמזם אותו לאיתן ולנעמה, אבל אף אחד לא הכיר. זה לא השיר שמשמיעים עכשיו ברדיו, זמר מוכר שר שיר אהבה עם עולמים ומים. אני נזכרת במעומעם שקראתי שהתחתן לא מזמן, ותוהה איך זה להיות אהובתו לשעבר, שנאלצת לשמוע את קולו של זה שכבר לא אוהב אותה בוקע מהרכב, בסופר, בטלוויזיה, שר שירי אהבה בוערים למישהי אחרת. דקירת קנאה לא מוצדקת ולא הכרחית, כמו לגלות באקראי שחברתך הטובה לשעבר קראה לילד שלה בשם שתמיד חלמת לקרוא בו לילד שלך. דבר לא נלקח, רק הרדאר נע בחוסר נוחות. אנשים שעוזבים צריכים להשאיר אחריהם תמונת לוויין נקייה. הזמר לא מספיק לסיים את השיר כשהטלפון הנייד מצלצל ואני מתרחקת מהרדיו כדי לשמוע. זו ה‑שיחה. כותרות השנה מתחילות לשעוט כשמזכירה בקול מבוגר וענייני אומרת, "שלום, הגעתי ליפעת?".

"גחליליות", מאת גילית חומסקי, בהוצאת "ידיעות ספרים".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 ח"כ עודד פורר צילום: פלאש 90, הדס פרוש

יו"ר ועדת הכספים: "התוכנית הכלכלית - יריקה בפרצופים של העסקים הקטנים והבינוניים"

קרא עוד