ההתלבטות של הרב שאר ישוב כהן: להשתמט או להתגייס?

הספר החדש "האיש על העדה" מגולל את סיפור חייו של הרב שאר ישוב כהן, רבה הראשי של חיפה לשעבר. הצצה אל יומנו מגלה התלבטות מהותית ומעניינת

ד"ר יחיאל פריש והרב ידידיה הכהן 20/06/13 11:54 יב בתמוז התשעג

ההתלבטות של הרב שאר ישוב כהן: להשתמט או להתגייס?
יחצ, צילום: יחצ

אמש חזרתי לביתי, לתקופת חופש קצרה. עזבתי את חברי בקו האש, בעמדות, ועל השולחן אשר בחדרי הצהיבה וחיכתה לי תעודת שחרור־ מחובת ההתייצבות, שהוצאה על־ידי "המרכז למפקד שירות העם" בהמלצת "מפעל התורה" ו"ועד הישיבות". שוחררתי מגיוס - בהתחשב בכך שהנני תלמיד־ישיבה ש"תורתו אומנותו".

סערת רגשות פרצה בקרבי, ודמעות עלו וחנקו את גרוני. החל בקרבי המאבק, בין חובתי הראשונית להצלת־ נפשות העיר ירושלים אשר אהבתי - לבין תורתה, אשר שאפתי אל קרבי בעשרים שנות חיי בבית־המדרש של הישיבה ובבית־הקודש שבו גדלתי. עליתי על גג ביתי, הצופה אל מול צפון העיר החדשה והר־הצופים, ומזרחה - אל חומת העיר העתיקה. היה לילה בהיר וצונן, ליל ירושלמי שקט, עצוב ונורא־הוד. לעתים נשמעו ממרחקים קולות־ ירייה בודדים, וצרורות־צרורות יריות עונים לעומתם. זיקוקין די־נור הועפו מדי פעם בפעם להאיר את הסביבה, ושוב - שקט. מבטי נדד מצפון העיר מזרחה להר־הצופים שהתנשא קודר, ומשם - אל חומת העיר העתיקה, המסתתרת בינות צריחי מגדלים וכיפות־מסגדים וכנסיות, מיותמת ואבלה, ונתונה בידי זרים.

אז נולד הרעיון. חלמתי חלום: בחלומי ראיתי קבוצת תלמידי־חכמים ותלמידי ישיבות צעירים, המגשימים במעשה ובפועל ממש את שיר דוד הנאדר, את רעיון ההוד עטור המלכות: "רוממות א־ל - בגרונם, וחרב פיפיות - בידם, לעשות נקמה בגוים, תוכחות - בלאומים" (תהילים קמט, ז). הכרתי קבוצת חברים, ששירתה יחד עמי בגדוד 'מוריה' באחת מפלוגות חיל־שדה בירושלים זה למעלה משנה. כולם תלמידי־ישיבות: 'מרכז הרב' ו'חברון', רובם עדיני נפש וזכי מחשבה, רציניים ועוסקים בתורה לשמה, ובלבם - סערת רגש ודש של חלום שחרור ציון וגאולתה השלמה.

צף הרעיון, לנסות ולזַמן בחורים אלה, שזה עתה השתחררו מהשורות הסדירות וחזרו לספסל לימודם, לפונדק אחד של תורה וסיף הכרוכים יחדיו, חלמתי חלום וקסמו רב מאוד. בחלומי ראיתי בית־כנסת בעיר העתיקה, אפוף מסתורין, נורא־הוד ועתיק־יומין - פורש כנפיו על מחלקת לוחמים תלמידי־חכמים, היושבים יומם ועוסקים בתורה, ולילה - ישלחו ידם ויחזיקו בשָּׁלַח (על־פי נחמיה ד, יא). הרעיון קרם עור וגידים. הוחל בפעולה קדחתנית. רוכזו האנשים וקוימו כמה פגישות.

ולאחר החלום - אכזבה: מעטים היו אלו שהסכימו להצטרף ל'ישיבה הלוחמת' הראשונה, ולהיכנס לרובע היהודי בדרך־לא־דרך. הרעיון היה נועז מדיי, והאנשים תמימים ויקרים אך שגרתיים, ואימת החידוש עליהם - בכל עת תמיד. אותה שעה השתוללה ברחובות־ירושלים מלחמת כרוזים בין רבנים לבין עצמם. כולם היו תולים עצמם באילן גדול: במרן אור ישראל וקדושו, הראי"ה קוק זכר צדיק לברכה, והתנצחו זה עם זה בסוגית שירות מלחמה של חובשי בית־המדרש.

התייראו הרבנים עצמם לפסוק הלכה והמתינו לסוף־ דבר. הם נראו כמשלימים עם חיבוק־ידיים. אני לא השלמתי. לא התגשם החלום, אמרתי אגשימנו כפרט במעשה, אצא ראשון, ויבואו אחרים בעקבותיי. בלבי כבר נפלה הכרעה: מקומי שם בין הלוחמים, ללחום ולהפיץ תורה כאחת. הלכה ומעשה שלובים זה בזה. עוד אמרתי בלבי: איכה אשא פני אל עיני אימהות חברַי הנופלים? איכה אוכל והחרשתי בפני מצפון לבי התובע? איכה אוכל וראיתי בשלח מוות את חציו ללב הלבבות של האומה - ואני נתון בזווית של תורה וכמו פרוש מן העולם - אהגה בסוגיות דאביי ורבא.

אליבא דאמת, גם לא האמנתי באפשרות של לימוד תורה בשלווה בתוך ים פגזים מתפוצצים וחללים נופלים לעשרות. לא האמנתי בגווילין נשרפין, בגוף כלה, ואותיות שאינן פורחות, כי אם חיות והומות (על־פי עבודה זרה יח ע"א), לא האמנתי בירושלים של מעלה - בלא ירושלים של מטה.

ד"ר יחיאל פריש והרב ידידיה הכהן הינם מחברי הספר

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר