לא משנה כמה נצליח בהוראת הנושאים הנכונים בדרך הנכונה, כל מאמצינו יהיו לשווא אם לא נאפשר לילדינו לשאול שאלות ולא נעודד אותם לעשות זאת.
הרעיון הזה לא אמור לעורר בעיות מיוחדות, שכן נראה שדיון והצגת שאלות הם חלק בסיסי במסורת שלנו, בתולדות עמנו ובאופיינו הלאומי. המנהיגים הגדולים ביותר בימי המקרא העזו מאז ומתמיד לשאול שאלות ולקרוא תיגר על הסטטוס-קוו, אפילו במה שנוגע לאלוהים עצמו. המנהיגים הגדולים ביותר בתקופת חז"ל נהגו באותו האופן. הם התווכחו והעלו שאלות כדי לפענח את התורה וליישמה בחייהם. למעשה, "כל ספרות חז"ל אינה אלא אסופה של מה שחז"ל כינו 'מחלוקת לשם שמים'".
בלימוד תורה מוכרחים להקשות ולבחון שאלות מצדדים מנוגדים. הדבר מעמיק את תובנותינו ומחזק את אמונתנו. ענקי המסורת היהודית הבינו זאת מאז ומתמיד, וזוהי הסיבה לכך ש"הרב חיים מוולוז'ין לימד אותנו שלחלוק על מורה נערץ זו מלחמת מצווה, שבה נאסר עלינו לוותר ליריבנו האינטלקטואלי בשל מעמדו ויוקרתו".
חשוב מאוד לשמוע השקפות מנוגדות ולהבין אותן לעומק. ההלכה מצדדת בבית הלל ולא בבית שמאי דווקא כי בית הלל "היו אדיבים יותר וסובלניים יותר לעלבונות, ובכל פעם שנשאלו שאלה, הם הציגו קודם לכן את העמדה המנוגדת".
"לגברים מותר לשאול"
על אף כל זאת, נראה שכיום אנו מתקשים לקבל שאלות. לעתים אין אנחנו מוכנים לקבלן כלל, ולעתים אנו מוכנים לקבלן רק אם אינן חורגות מגבולות ה"שיטה", ואינן קוראות תיגר על עיקרי התורה. ואולם, הדבר עלול להציב מכשול גדול בפני שאיפתנו שילדינו יוסיפו לקיים מצוות. הוא עלול להביא אנשים מסוימים לעזוב את הדת, ולא רק זאת: הוא גם עלול ליצור מרירות רבה כלפי התורה וכלפי שומרי המצוות.
למעלה ממחצית מהמשתתפים בסקר (59 אחוזים בישראל ו-51 אחוזים בתפוצות) הרגישו שנאסר עליהם במידה כזו או אחרת לשאול שאלות בכיתה. כאשר שאלו שאלות, רובם המכריע (74 אחוזים בישראל ו-64 אחוזים בתפוצות) הרגישו שלא קיבלו תשובות ראויות.
מיכאל נכטילר אומר שזו אחת הבעיות העיקריות במערכת החינוך שלנו היום, במיוחד בעולם החרדי. בשל כך הוא הקים את האתר "אקשיבה":
הייתי בישיבה עם כמה פעילים חברתיים, והגיע בחור ממשפחה מצוינת — אבא אברך, אמא בתפקיד בכיר בעולם החרדי, בחור מאוד מוכשר ומוצלח שיצא בשאלה. הוא סיפר מה גרם לו לצאת בשאלה. הייתה לו משפחה טובה ותומכת, הורים חמים, כל מה שצריך. והוא אמר: "בתור בחור צעיר הרגשתי שאין לי את מי לשאול. יש לי המון שאלות, המון התלבטויות, יש לי נפש סוערת — ואין לי עם מי לדבר". זה מה שנתן לי את המכה בבטן, והחלטתי להקים את האתר.
בעולם החרדי, אם מישהו שואל שאלות, יכולים לשאול "איך אתה מדבר, מה קרה לך, איך אתה מזכיר את המילים האלה", ועוד קודם זה עלול ליצור תחושה של "אם אני אגיד את זה יסתכלו עליי בתור מקולקל או מוזר, אני לא ארגיש בנוח לדבר על זה".
מדובר על כל סוגי השאלות, מבעיות אישיות ועד שאלות באמונה. אם באמת היה לבחור ביטחון שכשהוא מרגיש התלבטות, ואפילו כשהוא נכשל בעבירות קשות, יש לו אל מי לפנות, הוא לא היה צריך לצאת החוצה. והיום אין לבחור מן השורה ביטחון כזה.
הייתה שאלה שהגיעה לאתר שלנו מבעל משפחה עם שישה ילדים. כנראה יש לו יצר מיני מאוד חזק, והוא פנה לרב וסיפר לו את הבעיה שלו: הוא לא יודע מה לעשות בימי נידה, והוא ממש מתפוצץ, והוא לא מבין למה הקב"ה אסר לו. מה הרב ענה לו? הרב אמר לו שזו כפירה, ואסור לדבר ככה. זו דוגמה לאיש חינוך אידיוט. וזה מאוד מצוי.
אשתי סיפרה לי שבסמינר שלה היא שאלה פעם על רש"י, מאיפה הוא יודע את מה שהוא אומר. המורה מיד קפצה עליה בצעקות. היא שאלה: אבל הגברים כן שואלים, הרי בלימוד שואלים מאיפה רש"י יודע — אז המורה ענתה: לגברים מותר לשאול, אבל שאתן תשאלו את זה?
"זו כפירה" צילום: shutterstock
בעיות כאלה קיימות לא רק בעולם החרדי. אלי גדל בקיבוץ דתי, ומבטא תחושות זהות:
בבית הספר לא קיבלנו תשובות לשאלות. "אלוהים אמר" זו תשובה לגיטימית גם במבחן בבית הספר. וכשאתה כבר לא בן שש, זה לא מספיק. מה זאת אומרת? איך אתה יודע? מי אתה שתגיד? אתה מתחיל לשאול, ואין תשובות או סבלנות לתשובות. או שלא ענו לי, או שהתעלמו ממה שאמרתי. אני שואל שאלות, והתשובה היא "כי השם רצה", וזהו.
מדוע מניעת שאלות הרסנית כל כך? ד"ר מאיר ויקלר מסביר שכאשר אנו בולמים שאלות של ילדינו אנו הופכים לחוויה רגשית שלילית את מה שהיה עשוי להיות חוויה אינטלקטואלית חיובית. כפי שאמר לי חרדי לשעבר, "היהדות האורתודוקסית אומרת 'זאת האמת, ואם אתה שונה, אתה אידיוט, טועה, או עיוור'". בשל הפחד הוא "נשאר בארון" במשך שנים. הוא הרגיש שיחרימו אותו אם ישאל שאלות, והדבר גרם לו להרגיש לכוד, כאילו היו לו "מחשבות זרות".
הילד שואל או רוצה לשאול, ואז הדבר נאסר עליו או שדוחים אותו. הוא חווה דחייה והיעדר ביטחון. הוא מרגיש מנותק ובודד, מבולבל ומיואש. לעניין האינטלקטואלי שלו יש השלכות רגשיות שליליות, וכעת עליו להתמודד עם שני קשיים, שעלולים להביא אותו לעזיבת הדת.
מבקשי אמת, אנשים ששאלות רבות טורדות את מנוחתם ואנשים בעלי נטייה אינטלקטואלית נפגעים מכך במיוחד. יותר מזולתם, הם זקוקים בדרך כלל למרחב שיאפשר להם לחקור, לחפש, ולתת ביטוי לספקות שלהם. אם תינתן להם סביבה בטוחה לעשות זאת, ייתכן שלא יאבדו מן העניין שיש להם ביהדות ויוסיפו להיות קשורים אליה — גם אם לעולם לא ימצאו תשובות לשאלותיהם. אך אם יחניקו את שאלותיהם בפחד מדחייה, הם עלולים לסבול סבל רב. הדבר נכון גם למי שכבר חוו חוויות רגשיות שליליות, ולאנשים סקרנים מטבעם.
"מי אתה שתגיד שהתורה לא הגיונית"
מניעת שאלות עלולה לפגוע גם בקשר של התלמיד עם המורה ועם הלימוד בכלל. תנו דעתכם על הסיפור הבא. מורה שאני מכירה נכנס לכיתתו של מורה אחר כדי ללמד שיעור. אחד התלמידים הצביע ושאל שאלה. המורה ביטל את שאלתו בלעג. "בשביל מה לשאול שאלה טיפשית כל כך?!" הוא שאג. "היה טוב יותר אם היית סותם את הפה ולא היינו יודעים איזה טיפש אתה!"
שערו בנפשכם כמה מושפל וחסר ערך הרגיש התלמיד כשהמורה שלו, דמות משפיעה בחייו, התקיף אותו כך — ועוד ליד אדם זר! האם ייתכן שיהיה לילד הזה יחס חיובי ללימוד התורה, או שירחש כבוד לרבו? גרוע מכול, האם יוכל להרגיש ביטחון כאדם? וכמה מקרים כאלה יידרשו עד שיאבד כליל את הערכתו העצמית?
נער בגיל תיכון סיפר על חוויה דומה. הוא שאל את המורה שלו שאלה על פסוק בתורה, ואמר שהפסוק "לא הגיוני". המורה צרח עליו. "הוא לא הגיוני?! מי אתה שתגיד שהתורה לא הגיונית! התכוונת לומר שאתה לא מבין אותו!" שאלתו של התלמיד לא נועדה לבטא חוסר כבוד, אך כאשר נזפו בו על עצם כך ששאל אותה הוא איבד את יכולתו לכבד את המורה וללמוד ממנו.
לעתים קרובות מורים אינם תוקפים את התלמיד עצמו, אך תוקפים את השאלה בעוצמה רבה כל כך שהתלמיד מרגיש כאילו הוא זה שהותקף. נערה אחת כתבה באתר Frumteen שכאשר שאלה את מורתה כיצד רש"י יודע את התשובה, המורה האדימה והתחילה לצרוח שהיא תלמידה בבית יעקב ושאסור לה לשאול שאלות כאלה. המורה אפילו אמרה שאם תמשיך לשאול שאלות כאלה, היא "תגיע לגיהינום". הנערה כתבה באתר שהיא לא רצתה להגיע לגיהינום; היא פשוט רצתה להבין. היא סיימה את דבריה בשאלה: "האם אני באמת אדם רע כי אני שואלת שאלות?"
ברגע שאנו מבטלים שאלה של ילד, אובדת לו הסביבה הבטוחה והפתוחה שהוא זקוק לה כדי למלא את צרכיו הרגשיים. האובדן הזה, בתורו, משפיע על הקשר של הילד עם מחנכיו ומוריו, עם הלימוד בכלל, עם שומרי המצוות ולעתים עם היהדות עצמה.
חמור מכך, כשילד אינו יכול לשאול שאלות מתרבים אצלו סימני השאלה והחוסרים האינטלקטואליים. שאלות הן אמצעי חיוני לקבלת מידע. בלעדיהן ייתכן שהילד לא יצליח לבנות תשתית יציבה דיה לאמונה. ככל שהשאלה יסודית יותר — למשל, אם היא נוגעת לאלוהים או לכך שנתן את התורה — כך חשוב יותר לדון בה. מובן שאת השאלות הללו הכי קשה לנו לקבל, אך חוסר היכולת לקבלן עלול להשאיר תהום פעורה באמונתו של הילד. אפילו שאלות פחות הרות גורל, אם הן רבות מספיק, עלולות לערער את אמונתו, שכן בסופו של דבר הן מצטרפות לסימן שאלה אחד גדול. כפי שאדם שהפסיק לקיים מצוות ניסח זאת, "אני לא יכול להתפלל לסימן שאלה".
הרב שרקי אומר שמצב שבו לא שואלים שאלות הוא בעייתי.
פעם דיברתי עם בני זוג ששאלו אותי מה לעשות עם זה שהבן שלהם מתרחק. שאלתי: למה הוא מתרחק? אמרו לי: כי יש לו שאלות. אמרתי: ולכם יש שאלות? אמרו לי: לא. אז אמרתי להם: אז הבן שלכם טוב יותר מכם. יותר מזה: מי שמפחד לשאול שאלה, סימן שכבר עכשיו הוא לא מאמין. אם אתה מאמין אתה לא צריך לפחד משום שאלה. אדרבה, זה מחזק את האמונה.
הרב שרקי צילום מסך
מספרים על רש"ר הירש שפעם היה לו תלמיד שעשה דוקטורט בפילוסופיה. הוא בא אל הרב הירש ושאל אותו: "אם אני אמשיך [ללמוד לדוקטורט], יכול להיות שאגיע למסקנות שסותרות את האמונה. להמשיך?" הוא ענה לו: "ודאי וּודאי תמשיך, כי אם לא תמשיך, כל הזמן תישאר בספק — אולי אם הייתי מברר הייתי מגיע למסקנה אחרת. לפחות כאן תברר".
כשאנו מעודדים הצגת שאלות אנו מטפחים תחושת ביטחון, פתיחות והערכה עצמית, מה שמאיר באור חיובי את התורה, את המורים ואת הלימוד. כך הלימוד גם נעשה פעיל ומעניין. למעשה, שיטת השאלות והתשובות היא הדרך היעילה ביותר ללמוד. אולי לכן גדושים בה התלמוד וטקסטים אחרים, כמו ההגדה של פסח. היכולת לשאול שאלות היא ההבדל בין קולותיהם הנרגשים של הבחורים הלומדים גמרא בבית המדרש לבין האווירה המחניקה והסטואית באולם ההרצאות, שבו התלמידים מקבלים מידע בדממה ובאופן סביל. השיטה האחת חיה ומסעירה, בעוד האחרת אינה מסוגלת להעניק השראה.