סגור

בלעדי: הפרק הראשון של "רב הנסתר", ספרו החדש של חנוך דאום

הרומן החדש של חנוך דאום נכתב בעקבות פרשת הרב מוטי אלון. במרכזו הרב נריה גרוס, המציב לפני הציונות הדתית אתגר חשוב בכל הנוגע ליחסה ללסביות ולהומואים דתיים. הצצה ראשונה

חדשות כיפה
יח בתמוז התשעב
,
08 ביולי, 2012 12:53
עטיפת הספר

עטיפת הספרצילום: עטיפת הספר

לכבוד פורום "תיקון". הנדון: התרעה חמורה בעניין הרב נריה גרוס.

שלום רב,

אני כותב אליכם בכאב גדול ומתוך תחושת כורח. אני כותב כמי שכפאו שד. לא אזדהה במכתב זה, שכן למרבה הצער העבר מלמד כי הציבור לא תמיד מוכן לקבל את השליח שמבשר בשורות רעות. ובמקרה דנן, יש לי רק בשורות רעות: אני מבקש כאן להתריע בפניכם על אדם מפורסם מאוד ורב חשוב מאוד בציונות הדתית: הרב נריה גרוס.

אין צורך לומר כמה כאב אני חש כעת, כשאני עומד לספר לכם את אשר אני יודע על האיש. אין צורך להסביר עד כמה הֶערכתי את הרב נריה גרוס, כמו כולם, וכמה כואבת עלולה להיות הפרשה הזו לעשרות אלפי תלמידים בוגרים ואנשים ששתו ועודם שותים בצמא את משנתו.

את הדברים אני מספר מעדות ראשונה. לא בדידי הווה עובדא. הדברים קרו לאדם שהיה קרוב אלי, והוא סיפר לי אותם בזמן אמת ובפירוט רב. גם את שמו של אותו אדם לא אוכל לציין. מדובר בבחור באמצע שנות העשרים לחייו, רווק, בוגר ישיבת "מצפה", שהגיע לרב נריה לפגישת ייעוץ. מסיבה זו אני חושש כי מדובר בשיטה שסיגל לעצמו הרב נריה: ניצול תלמידים שמגיעים להיוועץ בו ביחידות.

המקרה הוא מובהק, פלילי, חד‑משמעי, ואחת דינו: חקירה משטרתית דחופה. אלא שהבחור שעליו אני מדבר אינו רוצה להתלונן, ובשל כך נותר לי רק להזהיר אתכם מפני האפשרות שמה שקרה לו קורה גם לאחרים.

לטעמי, אין מנוס מלזמן את הרב נריה לבירור, ובראש ובראשונה לעצור את הקשר ההרסני שלו עם התלמיד הנוכחי. מדובר בבחור שנפגש עם הרב לפני חודשים מעטים מתוך משבר אמיתי כדי לדון בנטיותיו המיניות, וראו זה פלא: הרב נריה הפך לבן הזוג של אותו בחור, במשך תקופה ארוכה, דבר שמעיד על צביעות מצד אחד ועל ניצול בחור במשבר תוך שימוש ביחסי מרות מצד אחר. הבחור הוא תלמידו של הרב נריה, למותר לציין כי מדובר ביחסים לא שוויוניים ולא חוקיים.

עליכם, חברי פורום "תיקון", להתערב מהר ככל האפשר ולבער את הרע הזה מקרבנו.

מכיוון שלא אוכל להיחשף, פתחתי כתובת בדואר אלקטרוני. תוכלו לשלוח אלי שאלות, ואני אשיב, במסגרת האיפול עליו אבקש לשמור.

חשוב לי לציין שכרגע נדרשת התערבות בהולה שלכם כדי להציל אדם שבור, רצוץ ואולי אף אובדני: איני מגזים בקובעי כי הבחור הנפגע עלול לשים קץ לחייו. עד כדי כך נרמס כבודו, עד כדי כך הוא גמור. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה לזמן את הרב נריה לדיון דחוף ולהרחיקו מכל פעילות ציבורית וחינוכית.

בברכה.

1

השורות שאתם קוראים כעת נכתבות בדיוק שלושה שבועות לפני ליל הסדר. השעה: ארבע ועשרים לפנות בוקר. המקום: רחוב גד בשכונת בקעה שבירושלים. בעוד יומיים ירד הספר לדפוס. בפסח הוא כבר אמור להיות בחנויות.

הכול קרה מהר מאוד. לפני פחות משנה, בג' באייר, נשלח מכתב אנונימי למנהלת פורום "תיקון", הרבנית יונה רביץ, ובעקבות זאת התחילה הפרשה להתגלגל במדרון. שמונה חודשים לאחר מכן, בנר שלישי של חנוכה, כבר נגמר הכול. שמונה חודשים, מאייר עד כסלו, זה כל הזמן שנדרש למאורע הזה להגיח מן המחשכים ולהתפתח כפי שהתפתח. שמונה חודשים - וכל כך הרבה דברים לא ישובו להיות כשהיו.

ודאי שלא בעבור הרב נריה גרוס.

כנראה גם לא בעבורי.

הספר אשר אתם אוחזים בידיכם החל להיכתב כמעין מוצא מקצועי אחרון. כתבתי ואספתי את החומרים בזמן אמת, עוד לפני שהפרשה הפכה לנחלת הכלל. במשך חודשים ארוכים הייתי רק אני, זולת כמובן הנוגעים בדבר, בסוד העניינים. הסתובבתי טעון בסוד גדול. ידעתי עד כמה הוא נפיץ. זו היתה תקופה קשה בעבורי. קשה ומיוחדת.

ההחלטה לפרסם את הספר כעת עלולה להיתפס כהחלטה אנטי‑עיתונאית. מה הטעם לשמור פרשה בלעדית בסוד ולפרסמה רק לאחר שהיא ממילא נחשפה? אני מקווה ומאמין כי השאלה הזאת לא תהדהד אצל מי שיקרא את הספר.

אולי יש מקום למעין הצהרת פתיחה ותיאום ציפיות מפורש יותר: לולא הייתי סבור שתיעוד הפרשה הוא אחד מן התהליכים המואצים והחשובים שידעה הציונות הדתית אי פעם, לא הייתי טורח לפרסמו כעת. יתרה מזאת: אני מניח כי לאחר קריאת הספר והמסמכים המפורטים והאישיים עד מאוד המופיעים בו, יגלה הקורא כי היה רחוק מלהבין את פרשת הרב נריה גרוס. סיקור הפרשה בתקשורת לא הצליח להעביר את גודל נפיצותה.

העוצמות שיש בפרשה והסמליות של השאלות שהיא מעלה נחשפות כאן לראשונה. גם התמלילים המלאים של הדיונים בפורום "תיקון", שהחלטתי לחשוף אותם למרות לא מעט ביקורת ולחצים, הם בעיני לא פחות מהיסטוריים.

מבחינה אישית, פרשת הרב נריה גרוס העמידה אותי בקונפליקט עמוק ורב‑ממדי. העובדה שפורום "תיקון" מטפל בפרשה הקשורה לרב נריה נודעה לי, וכעיתונאי הרגשתי חובה לפרסם זאת. ולא רק חובה היתה כאן, כי אם גם הזדמנות: ככתב לענייני מתנחלים בכלי תקשורת מרכזי, כתב הנמצא בראשית דרכו, ידיעה בלעדית כזו היא נכס שהיה זוכה להערכה רבה, יוצר באזז גדול ומקדם אותי מאוד. מנגד, אני בוגר "מצפה", הישיבה שבראשה עומד הרב נריה. ואני עדיין מרגיש שייכות למגזר שאוהב מאוד את הרב נריה, מעריך אותו וצופה לו גדולות. הרי גם אני, כמו רבים אחרים בציונות הדתית ובכלל, האמנתי תמיד כי הרב נריה מבטא קול אחר, שפוי וססגוני, ליברלי והגיוני, המאפשר לצעירים רבים להתחבר אל עולם הישיבות בעידן הנוכחי.

גם האמנתי, כמו רבים אחרים, כי הציבור הישראלי חב לרב נריה לא מעט. הרב הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שיישובי גוש קטיף פונו בלי שנורתה אף ירייה אחת, וכמעט בלי שנעשו עבירות משמעותיות על החוק. אמנם מחאת הציבור הכתום היתה גדולה, אבל דבר לא התקרב לדרמה שכולם חששו ממנה. במובן הזה - ואני כותב זאת כמי שסיקר את הליך הפינוי - הרב נריה מילא תפקיד היסטורי שקשה להפריז בחשיבותו, אף שהדבר לא נצרב בתודעה הציבורית לזכותו.

משל למה הדבר דומה? לאותם גיבורי הדממה, אנשי ביטחון המתפרסמים רק כאשר מבצע כלשהו נכשל. אך הרב נריה לא נכשל. על כן לא התפרסם כמי שמנע, במלאכת מחשבת של הכנה וכריתת בריתות ושכנוע ואמונה פנימית וניהול נכון, את אחת הטראומות הקשות ביותר שיכלה המדינה הזו לדעת: מלחמת אחים.

אני מציין זאת משום שהדברים הללו הקשו עלי מאוד במהלך כל הפרשה. גם לאחר שנחשפה לראשונה, חודשים ארוכים לאחר שהתוודעתי אליה בעצמי, ביקשתי ממעסיקַי בחברת החדשות של הערוץ להימנע מלעסוק בה. הנושא היה קרוב אלי מדי, והעיסוק בו כעיתונאי היה בלתי אפשרי מבחינתי, בשל הקִרבה האישית. אלא שכעת, משתם הדיווח היומיומי והאובססיבי כמעט על הפרשה, אני חש כי עלי לפרסם את הסיפור המלא, ולהציג תמונה אמינה ככל האפשר. נדמה גם שהזמן שעבר סייע בידי לפתור כמה חידות שלא נפתרו עד כה.

החודשים שבהם הכמנתי את פרטי הפרשה העלו שאלות נוספות: מי צודק. מי הטובים. מי הרעים. מי מתנהל בכנות ומי לא.

והיתה גם הדילמה האישית שלי. הפרשה חייבה אותי להתמודד עם שאלות נוקבות לגבי מידת הדתיות שלי. לתהות על קנקנה של הדת שאני מאמין בה, ולבחון את יכולתה להתחדש. גם במובן הזה הסיפור רחוק מלהיות סיפורו של הרב נריה גרוס. זהו סיפורו של מגזר קרוע. סיפור של אהבה שסיכוייה להתממש אינם ברורים.

במהלך העבודה על הספר שוחחתי עם עשרות ואולי עם מאות אנשים, ואף ביליתי שעות רבות עם הרב נריה ועם בנו נעם. השניים חשפו בפני את כל התכתובות שלהם ואת כל מכמני לבם, אף שבשום שלב לא קיבלו ממני הבטחה שלא אפרסם דבר, וודאי לא לכך שאכתוב מניפסט חד‑צדדי המצדיק אותם. הם גם נתנו את הסכמתם לכך שאערוך, אשכתב ואנגיש את הדברים היכן שיהיה צורך בכך, כדי שיהיו קוהרנטיים. חשוב לי לציין שהרב נריה גרוס שיתף פעולה בכתיבת הספר באופן מלא, בין השאר משום שהבין כי הפרשה מתפרסמת בכל מקרה, ואם ירצה אם לאו, מוטב לדון בה גם לעומק, ולא רק באווירה האסתמטית המאפיינת את השיח השורר במחוזותינו בימים של שגרה.

אין להכחיש: הקשר שלי עם הרב נריה גרוס וההערכה שלי אליו הופכים אותי למתעד שאינו אובייקטיבי. אני מודה בכך כבר כעת, כדי לחסוך מהקורא את העיסוק בעניין. זהו רשומון שמתעד פרשה מנקודת מבט סובייקטיבית. אם מישהו מוכן להישבע שיש עיתונאי שאינו פועל על פי נקודת מבט אישית, שיקום.

אמיתַי יואלי

2

הרב נריה הפך חשדן מאז אותו מכתב מטלטל שחדר לחייו. לאימיילים ששלח לו בנו מהצבא בקשר לפרשה פחד לענות באימייל חוזר. הוא הסביר לנעם שהוא מרגיש בטוח יותר כשהוא יודע שהדברים שהוא כותב לא נשמרים לעד באיזו רשת אינטרנטית. אם פעם הדרך לשמור על משהו היתה להעלותו על הכתב, אמר לו, הרי שבעולם הווירטואלי של היום, עם המוחות הקשיחים של המחשב, הדברים שנשלחים באימייל הם שנשמרים לנצח ואילו הניירות נעלמים מן העולם. המכתב הזה נשלח לנעם בי"ח בתמוז.

המכתבים הללו שאני כותב לך, נעם, ואולי גם העובדה שאני כותב אותם בעט על דף נייר, הם הדבר היחיד שמחזיק אותי פה שפוי. האמת היא שהם גם הדבר היחיד המשמעותי שאני עושה פה בשלב זה, אולי חוץ מהמפגש השבועי עם יגאל המר.

דבר מוזר: בעבור רב, השהות במקום מבודד אמורה להיות הזדמנות מצוינת ללימוד ולמילוי משאבים, אבל עברו חמישה שבועות מאז שהגעתי לפה, וכמעט לא פתחתי ספר. אני מרגיש שאני מזדהה יותר ויותר עם התחושות שלך בתקופת המשבר שהיתה לך בחורף לפני שהתגייסת, כשהרגשת שאתה עייף מעודף שינה ושבכל פעם שאתה הולך לישון החיבור שלך עם המיטה רק מעמיק. מי יודע, אולי בקרוב גם אני אפסיק לקום לתפילה בבוקר. זה יהיה תקדים בעייתי בשבילי, אבל לפחות לא תוכל לטעון שאני לא מבין אותך לעומק כי אף פעם לא היו לי משברים באמונה...

נעם, אני מנסה לנווט את ספינת חיי במים סוערים. מנסה לקבל החלטות נכונות, ומעריך מאוד את הסבלנות שאתה מגלה כלפַי וכלפי האירועים. קשה לי. קשה לי הידיעה שאתה עובר ימים לא קלים, וקשה לי בכלל. רוב הדברים שהחשבתי ליציבים הפכו לרעועים. הדברים היחידים שבאמת היו לי קלים תמיד הפכו סבוכים במיוחד. חלק מהאנשים שתמיד ידעתי שיקשיבו לי, שאולי אפילו ייענו לבקשותי (חטא היוהרה...), ספקנים כל כך פתאום.

אני לא חושב שאי פעם התמודדתי עם דבר כזה: שלא מאמינים לי עד הסוף, שלא מעריכים אותי עד הסוף. מעולם לא התייחסתי בהשתאות להערכה שכולם רחשו לי, אולי משום שהפכה להרגל. תשבחות הורעפו על הכריזמה שלי ועל העומק שאני ניחן בו, והן כמו עברו לידי. לא ייחסתי להן חשיבות מיוחדת. זה אולי נשמע לא אמין, אבל מעולם לא התרגשתי מכל המחמאות הללו, ממבטי ההערצה. זה לא נראה לי חשוב. בוודאי לא בהשוואה לעבודה הרוחנית והלימוד שאני כראש ישיבה צריך להוביל.

הריטואל היה קבוע: כל אימת שניסו לשכנע אותי לקחת על עצמי תפקיד חדש או משימה לאומית, היו פותחים בשבחים על יכולותי ועל האהדה הגדולה שאני זוכה לה, ועל איך למרות גילי הצעיר יחסית אני כבר נחשב לרבם של רבים, וקולי ייחודי ומה לא, ואילו אני רק הייתי מחכה שזה יעבור. אלוקים עדי: לא היה בי גרם של הנאה באותם רגעים. לא יודע, אולי באופן פרדוקסלי זה ביטוי של התנשאות, אבל לא התרגשתי מכך שמתרגשים ממני. זה לא הותיר בי שום חותם.

אני חי כך שנים. אני נכנס לבית המדרש בבוקר, ועשרות בחורים מביטים בי. בוחנים את צעדַי. את לבושי. בודקים איזה ספר אני פותח. האם אני מתנדנד. אני כמעט לא זוכר משהו אחר. מוקדם כל כך בחיי הפכתי לרב ומורה, ואחר כך לראש ישיבה. כשאני חושב על זה היום, אני נדהם מהאבסורד שבכך. עוד לא הייתי בן עשרים ושש, בשיעור ח', כשהתחלתי ללמד בישיבת הסדר. זה לא גיל להיות ר"מ, זה גיל להיות מדריך. הייתי ילד. כל כך ילד. ידעתי מעט כל כך. אבל מיד נכנסתי לתפקיד. ר"מ, בעל, אבא - והכול עשיתי "כמו שצריך". מגיל עשרים וחמש אני עומד לרשות התלמידים שלי, או "הילדים שלי", כמו שנהגתי לכנות אותם בשיחותי עם אמא, אולי כדי להפיג מעט את צערה על כך שלא הצליחה להרות שוב אחרי שילדה אותך ולהרחיב את משפחתנו הקטנה.

כך זה היה כמעט מיום שעמדתי על דעתי. אני המבוגר האחראי. בגיל עשרים וחמש חדלתי רשמית להיות צעיר והפכתי, בלי שום תקופת מעבר הגיונית, למבוגר, למחנך, לזה שיש לו כל התשובות. בגיל עשרים ושמונה כבר מוניתי לרב היישוב. בלי בחירות אפילו. גם הסמכה פורמלית לא היתה לי. לא סיימתי את הבחינות, וביישוב לחצו שאתמנה לרב, אז הלכתי לרב שפירא וביקשתי שיסמיך אותי באופן אישי.

באותה תקופה, אגב, זה נראה לי כמו קומבינה. התביישתי בכך. היום נראה לי שזה היה הדבר השפוי היחיד שעשיתי בכל תהליך המינוי שלי לרב. אני מסתכל על כל אלה שנבחנים לרבנות, לומדים בלי סוף מסכת נידה ומסכת שבת, משננים הלכות עירוב בעל פה, ובשביל מה בעצם? מדוע להשקיע את כל המאמץ בלימוד של פרטי פרטים בעל פה? יש פרט שאי אפשר לברר היום בחמש דקות של חיפוש ברשת? הטירוף הזה, ללמוד בעל פה עשרות אלפי פרטים ושמות, מדוע כל הפנאי והמשאב הלימודי מוקדשים לזה? למה זה טוב בכלל? הרי היכולת לנתח חומר היא החשובה, לא היכולת לזכור חומר שממילא אפשר להגיע אליו בחצי דקה.

אני חושב על זה ומתקומם שוב. גם עכשיו. מוזר. למה זה מפריע לי כל כך? האם מכיוון שרבנים שעברו את ההכשרה הזאת הם שיחרצו את גורלי בקרוב?

יש פה איזו שמרנות לא מנומקת. מה הטעם להיות בור סוד שאינו מאבד טיפה בתקופה שבה בדיסק קונקי (ככה כותבים את זה, נעם? דיסק קונקי?) אפשר להכניס אלף שעות של שיעורים? מדוע לזכור כל כך הרבה אם הכול ממוחשב? למה לא להשקיע את הזמן בהעמקה, בהרחבת הרקע ההיסטורי של הדברים? בשביל מה לדחוס את חלל המוח באינפורמציה שמספיק לדעת היכן היא כתובה? למה מתכוננים שם - לחידון או לכהונת רבנות?

חשוב לי שתדע שזה מה שאבא שלך חושב על הדרך שבה אפשר להפוך לרב. איך יכול להיות שמה שכל כך ברור בלימודי הפסיכולוגיה - שכדי להיות פסיכולוג טוב אין די בציונים טובים, צריך גם להוכיח בריאיון ובסטאז' שהאישיות שלך מתאימה - לא ברור לאלה שהמציאו את בחינות ההסמכה לרבנות? אפילו תעודת יושר לא מבקשים ממך שם, אתה יודע? בראיון עבודה לבנק הסינון קפדני יותר. ולא שאני מתרשם מתעודות יושר. כשישבתי בוועדת הקבלה ביישוב והמועמדים הציגו תעודות יושר, הרהרתי כמה נאיבי מצדנו לחשוב שיש גורם רשמי שמנפיק תעודה שהופכת אדם לישר. במקרה הטוב התעודה הזו אומרת שהוא לא הסתבך בפלילים. ולפעמים גם אם הסתבך, אין זה מעיד על כך שאינו אדם ישר.

אגב, תעודות יושר. אחרי כל כך הרבה שנים עם יגאל המר (המינוי היחיד שאני באמת גאה בו. אתה תראה שבתוך עשר שנים בכל ישיבה יהיה פסיכולוג. השאלה היא אם יהיה ראש ישיבה בכל ישיבה...), אני כבר ערני מספיק כדי להבין שאני לא סתם מטיל פתאום ספק בתעודות יושר של המשטרה. זה כנראה החשש שלי מהגוף הזה. מהאפשרות שאצטרך להיתקל בו בקרוב ולומר לו את מה שלי ברור כל כך, אבל הם, הם הרי שומעים הרבה יותר מדי פעמים מאנשים את המשפט השחוק כל כך: "אני חף מפשע."

אם אגיע למעמד הזה, תעזור לי למצוא נוסח אחר, טוב יותר, בסדר? נחשוב על איזה נוסח דרמטי, אולי אקטיבי יותר. משהו בסגנון: "חטאתי בחיי לא מעט, אבל חטאתי לאלוהים, לא לאדם." לא משהו... אה? טוב, תחשוב אתה. אתה קופירייטר יותר טוב ממני. את זה ירשת מאמא.

אתה טוען שאני לא מעדכן אותך במה שקורה, אז הנה התלבטות חמה מהתנור: אני מתלבט אם ללכת בכלל, בן. זו האמת. אני לא בטוח שנכון לי ללכת לדיון בפורום "תיקון". אני יודע שברגע שהחלטתי מיוזמתי להעתיק את מגורי לתקופה מסוימת לקרוון המתוק והמשמים פה (קשה להאמין כמה הנוף במצפה יריחו לא דומה לשום דבר אחר), הכנסתי את עצמי למסגרת של תהליך שיהיה קשה להפר. אני תוהה אם יש בכלל סיכוי שיתנהל שם דיון אמיתי. אתה הרי מכיר את הרב איתן. איש מקסים, אבל רק מהמחשבה שאצטרך לשבת מולו ולהסביר לו כל מיני דברים שעד היום הסברתי רק לעצמי, אני מצטמרר. ועוד לחשוב שהוא כבר ארבעים שנה מייעץ לזוגות בעניינים אישיים. איך הוא עושה את זה אם הוא לא מוכן לדבר על דברים אישיים?

יכול להיות שזו שוב הגאווה שלי. הרי אני הוא שעומד פה לדיון, לא הוא, אבל מי כשיר יותר לדבר עם בחור ישיבה על בעיותיו, או עם בחורה על ייסוריה, אני או הרב איתן, שמעולם לא דיווח, גם לא לעצמו ככל הנראה, על שום משבר אמוני שתקף אותו? מה זה בעצם אומר על אדם אם בכל מהלך חייו לא היתה לו אף לא פעם אחת התלבטות ממשית לגבי אורח החיים שלו? מה הדבר מלמד על אמונתו? האם זה אומר שהוא יציב, או שהוא מקובע? ואולי אין פה סתירה כלל? אולי אנשים מקובעים הם אנשים יציבים? הרי יש מידה רבה של יציבות בחייהם. כשאני חושב על האלוקים שאני מאמין בו, על היהדות שלי, על הכתבים שלה כפי שאני מפרש אותם, איכשהו המילה יציבות לא עולה בראשי. דינמיות, חופש, תנועה, חיפוש, אלה הדברים שאני חושב עליהם. לא יציבות.

אני מאוד לא אוהב להשוות בין תכונות ולנסות לברר מה עדיף, אבל בהקשר של הרב איתן ומה שהוא מייצג - והוא הרי הרוח החיה בפורום "תיקון", הוא וכמובן יונה רביץ - המפגש הזה בינינו נראה לי כל כך מופרך ומסובך, שאני באמת לא בטוח שכדאי שאגיע לדיון.

חשוב לי לשתף אותך בעוד דבר שידעתי תמיד, אבל עכשיו אני גם מתחיל להרגיש. מאז ההתנתקות, אולי אפילו מאז שאמא נפטרה, לא עצרתי. לא היה לי רגע אחד לחשוב. לחשוב באמת. האקטינג‑אאוט הזה (עוד מושג שלמדתי מהמר. רק אלוקים יודע אם אני משתמש בו נכון), בא לי טוב. הגלות מרצון שלקחתי על עצמי הולכת ומתבררת כצעד חשוב. למרות שהקרוון קצת מזכיר לי את הימים האפורים שהיו לי כבחור ישיבה, השקט פה נכון לי כרגע. מה גם שהקרוון לא באמת פחות מפואר מהקרווילה שלנו ביישוב. מתברר שכל הניסיון לטעון (כמו הילד הג'ינג'י הדתי מ"ריצ'רץ'", הדתי הראשון בטלוויזיה... יש לך מושג על מה אני מדבר?) שמקרוון ומווילה יוצא קרווילה, ובכן, אם זה נראה כמו קרוון ונשמע כמו קרוון, למה מישהו חשב שזה יהיה פתאום בית? כי הוסיפו עשרים מטר רבוע? על מי בדיוק ניסו לעבוד פה?

אתה יודע, בזמן ההתנתקות הייתי בתפקיד והייתי סבלני מאוד. רק כשהכול נגמר, והבנתי לאיזה פחונים הגענו, התחלתי להרגיש קוצר רוח כלפי הממסד. נראה לי שהפינוי עצמו לא העציב אותי כמו הבירוקרטיה שבאה אחריו. אפילו ביום שבו העברנו את הקבר של אמא לא כעסתי. גם לא הייתי עצוב או מתוסכל. אבל האופן המרגיז שבו מתייחסים אלינו כעת מעציב אותי מאוד. אפילו מרתיח. תחושה של חוסר צדק שלא הרגשתי בזמן הפינוי.

אני חושב פתאום... מוזר שלא דיברנו על זה עד היום, על טקס העתקת בית העלמין. היינו שם יחד, אבל בשונה מרוב מי שהיה איתנו ביום הזה בבית הקברות, כלל לא ראיתי בהעברת הקברים תמצית טרגית של האירועים. אולי להפך. חשבתי שהפינוי הכי פחות עצוב הוא פינוי אלה שאינם בין החיים. לא חשבתי אף פעם, או אולי נכון יותר לומר, לא הרגשתי אף פעם, שאמא נמצאת שם באדמה, מתחת למצבה שגללנו מעליה. זו גם לא מחשבה יהודית בעיני. אבל מעבר לכך, זה לחלוטין לא מקום שמעורר אצלי את הגעגוע, מקום הקבורה. ואלוקים יודע כמה אני מתגעגע לאמא. אין יום שאיני חושב עליה. אין לילה שדמותה לא מופיעה בדמיוני כשעיני נעצמות. אמא ואני היינו יחידה אחת. זו היתה שותפות שהחלה בבני עקיבא בכיתה י' ונמשכה לנישואים מופלאים של יותר מעשרים שנה. ככה היינו, תמיד. יחד.

אבל עם כל הכבוד לשותפות הזו, מה לה ולשאריות הגוף שנותרו, אם נותרו, מאמא? איך הסגידה לקברים מתיישבת עם האמונה שלנו בעולם שמעבר? איך השתנתה המחשבה היהודית מראיית המת כ"אבי אבות הטומאה" בימי המשנה להפיכתו למוקד עלייה לרגל בימינו? יש בהעברת קבר של אדם קרוב עצב רב והדבר מעורר מחשבות וגעגוע, אבל מה לכך ולטרגדיה שבהעברת אנשים חיים מביתם? איך אפשר להשוות בכלל?

וכמו תמיד - וזה יצר את הבעיה הכי קשה מבחינתי - הייתי צריך לייצג את הצד הדרמטי בכל הסיפור. אני הרב, אני מנהל את הטקס, מחזן את התפילה, מסביר את התהליך. כולם נושאים אלי את עיניהם, ואני רואה בדיוק למה הם מצפים ממני. למופע טוב. מופע כמעט רצחני של דמעות וכאב. הם לא מצפים שאומר את דעתי על האירוע, אלא שאומר את דעתם, רק בצורה טובה יותר, מנוסחת, בפאתוס. אני תוהה מה היה קורה לו הייתי עומד שם ואומר את דעתי. אתה היית שם. אנשים הרי באו כדי לראות אותי מופיע. כתבים, צלמים, משפחות ועסקנים. שווה בנפשך שהייתי עומד ליד הקברים ואומר שבתוך כל תהליך העקירה, חלק זה של העברת הקברים הוא החשוב פחות. הוא תוצר לוואי בלבד ואפילו סמליות אין בו, בטח לא כמו הסמליות שבהריסת גן ילדים, בפינוי גינת ירק או בריקון ספרייה.

הייתי נבוך ביום ההוא. נבוך מהשקר שעשיתי בנפשי כדי שלא לאכזב, אולי כדי לצאת רהוט במהדורות החדשות. הרגשתי נבוך גם בשביל אמא על שיש מי שחושב שמשנה לה היכן יהיו עצמותיה. איש כמובן לא שם לב, אבל לא באמת הייתי שם. לא באמת הייתי חלק מהאירוע. הייתי ליד. האמת היא, למרבה הצער, שכך הרגשתי בלא מעט טקסים שהייתי הדמות המובילה בהם: שאינני שם באמת, שאני רק משחק תפקיד.

זרם התודעה - נדמה לי שכך היו מגדירים מפענחי טקסטים את הגלישה שלי מנושא לנושא. גם הגמרא בנויה לפעמים ברצף שמזכיר לי זרימה תודעתית. תראה עד לאן הגעתי במכתב הזה: לעצמות של אמא. ובסך הכול רציתי לומר לך שאני מתלבט אם להגיע לדיון שנקבע בפורום "תיקון". אני מודע לכך שאתה מצפה לעדכונים ואני יודע שאני לא תמיד עומד בציפיות, אבל אני מבטיח לך שבסוף התהליך אספר הכול. כרגע יש עוד פחות מחודש עד הדיון של הפורום. קבעו אותו באחת האולפנות בירושלים. זה גם עניין מגזרי קצת: חלילה מלקבוע דיון באיזה אולם כנסים קטן ונעים של בית מלון. קובעים לשבת בחדר ישיבות בלי מזגן, שתייה חמה אין בהישג יד, והישיבה היא על כיסאות פלסטיק של אולפנה הממוקמת בבניין מט לנפול. שם יעלה לדיון עתידי. שם ייחרץ גורלי.

מה בעצם אני אמור לעשות שם, על כיסא הפלסטיק הירוק? לומר את כל האמת, את האמת המלאה שלי, או לומר את מה שהם ירצו לשמוע? ואולי, החשש מנקר בלבי, אולי הם נערכים לדיון הזה כמו שתובע נערך למשפט, ולא כמו ששופט נערך אליו? אולי הם ישלפו כל מיני דברים שלא אירעו מעולם, אבל ייצרו איזו אשליה, נוסף לסיפור שהתעורר עכשיו, שיש כאן מגמה, שיש כאן בעיה מתמשכת? הרי כל דבר עדין ואינטימי שרב דן בו, באמת כל דבר, יכול להיות מוצג על ידי שוחר רעתו כהתנהלות בעייתית. זוכר את הבלגן שהיה פעם עם משפחת רותם? היית בוגר מספיק כדי להבחין במה שקרה. היישוב היה כמרקחה. הגוש כולו. אתה זוכר, נכון?

שתי נשים ישבו אצלנו בסלון ואמרו באופן הברור ביותר שהן ראו את גידי רותם מציץ להן. אחת אמרה שהוא הציץ לחדר השינה שלה, והאחרת שהציץ למקלחת. היא גם אמרה שהוא לא רק הציץ, אבל הדף לא יסבול תיאור מפורט יותר. רותם היה מפורק. לא ידע מנין בא לו כל הרע הזה. גם אשתו היתה שבורה. הוא הכחיש בכל תוקף, אבל לא ידע להסביר מדוע הן מעלילות עליו כדבר הזה, וגם לא נתן הסבר מספק לשוטטות אחת שבה הודה, באישון ליל. אמר שיצא לעשן, אבל למה לו לעשן תוך כדי הליכה ליד ביתם של אחרים? בשביל לעשן לא מספיק לצאת למרפסת?

החלטתי לקחת את שלושתם למכונת אמת, אף שלא היה לזה שום תוקף חוקי ובוודאי לא תוקף הִלכתי. את הפוליגרף מימנתי מכיסי. לא רציתי להשתמש בקופת הציבור. הרי פוליגרף זה לא משהו שרב קהילה אמור לעשות בו שימוש. הוא כנראה צריך לדעת בעצמו מי דובר אמת ומי לא. בעזרת רוח הקודש. אבל לא הייתי שקט. חשבתי שפוליגרף יעזור לכולם. קיוויתי שרותם יסרב ללכת ויתוודה, ואז נוכל לעזור לו לפתור את בעיותיו. לא העליתי על דעתי שהנשים משקרות בעניינו. לשם מה להן להמציא סיפור כזה? והן אכן לא שיקרו. אבל בשונה מתוצאות הבדיקה של רותם, שהיו חד‑משמעיות, גרסאותיהן התגלו כמהוססות מאוד. אחת היססה על עצם הקביעה שמישהו הציץ לה. השנייה היססה רק כשענתה לשאלה האם ראתה בבירור שהמציצן היה רותם. בעצם, בשאלה הזאת, בבדיקה אחת מתוך שתיים, התברר ששיקרה. רק רותם התגלה כדובר אמת. ללא שום סייג. עיניה של אשתו, כשעדכנתי אותם בתוצאות, נפתחו כמו פרח. איזו הקלה זו היתה בשבילה. איש לא האמין לו, אבל הוא באמת לא עשה דבר. לאחר שהתקבלו תוצאות הפוליגרף, גם הנשים החלו לפרש אחרת דברים שראו ולהטיל ספק בדברים הנחרצים שקבעו קודם לכן.

סיפרתי בזמנו לרב איתן על המקרה. רציתי את חוות דעתו דווקא כדיין. הוא האזין בקשב ואמר שפעלתי נכון. "אז גם אתה היית בוחר בבדיקת פוליגרף?" שאלתי אותו. הוא לא ענה.

אני תוהה אם פורום "תיקון" יסכים לשלוח אותי לבדיקת פוליגרף, ועל פי תוצאותיה להחליט אם יש בכלל מקום לדיון. יש סיכוי שאיענה בחיוב? האם יסכימו לוותר על האקשן ולבטל את הדיון אם יתברר בבדיקה שאני דובר אמת?

אני יודע שתהום פעורה בינינו כרגע. אינני הולך סחור‑סחור כדי שתשכח שיש משהו שעליו עוד לא דיברנו. משהו? חתיכת פיל יש פה בחדר. אני הרי משתף אותך בכל כך הרבה דברים, אבל לא בדבר שבאמת חשוב לשנינו לדבר עליו. אבל זה יגיע, אהוב שלי. אני מבטיח לך. אני לא מתחמק. אני פשוט מחכה לזמן הנכון. אולי אחרי הדיון בפורום "תיקון".

אם תחליט לבוא לכאן לשבת אשמח מאוד. אני מבטיח לבשל בשביל שנינו אוכל טעים. נאכל חלבי בבוקר, כמו שאתה אוהב. אבין גם אם תרצה לבלות עם החברים ברובע. זאת יכולה להיות שבת נחמדה.

אבא.

"רב הנסתר", מאת חנוך דאום. בהוצאת "ידיעות ספרים".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

השר אריה דרעי צילום: Yonatan Sindel/Flash90

השר דרעי: ‏אשקלון תכלל ביישובי עוטף עזה

קרא עוד