ביקורת ספר: תשמעו סיפור!

האסופה החדשה מסיפורי יצחק בשביס-זינגר מעלה על נס את הגלותיות. אין מדינה, אין צבא, יש רק שבבי סיפורים על יענטל התופרת ובעל קטלן

צוריאל הורוביץ
א בשבט התשעה
,
21 בינואר, 2015 19:19
יחצ

יחצצילום: יחצ

יש משהו בצירוף המגזרי הזה, “ציונות דתית", שחוסם אותנו מלהנות מעולמות דתיים אחרים. אבל זה לא בגלל המונח 'דתי', זה דווקא יותר בעיה של 'ציונות'. הקלות בה אנחנו מזדהים אוטומטית עם חברי כנסת חילוניים בפוליטיקה, מה שלא היה קורה אם חברי הכנסת היו חובשי מגבעת שחורה, מבהירה את הנקודה הזו בצורה טובה מספיק. מלבד הפספוס של הטוב הרוחני בעולם החרדי, השיוך לציונות הדתית עלול להוביל אותנו לפספוס נוסף - פספוס של הגלות. כל טיעון פרגמטי או מתון מנופנף באמירה שהוא טיעון 'גלותי', כל ניסיון לברוח ממציאות קשה או להתמודד בדרך מסורתית הוא ניסיון 'גלותי'. בראשית ימי ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל, התיוג 'גלותי' היה מקור מוראם הגדול של עולי הארץ, חדשים מקרוב באו. והגלות, כידוע, היא אם כל חטאת. לא?

בן גוריון אמר שקשה להוציא את הגלות מהיהודי, אבל הציונות (והציונות הדתית בפרט) הסכימה לבצע כמה ניתוחים כואבים כדי להוציא את הגלות מתוכה כמה שיותר מהר.

האסופה החדשה מסיפורי יצחק בשביס-זינגר, “תשמעו סיפור!”, מעלה על נס את הגלותיות. אין מדינה, אין צבא, אין משרד הפנים או ביטוח לאומי. יש רק שבבי סיפורים על יענטל התופרת ששמועתה רעה, על הבעל הקטלן שכל נשותיו נפטרו באוחר פלא, על השוחט של העיירה החושד בכשרים ועל הרב המנותק שעסקניו מסובבים אותו לדעת. הסגנון הסיפורי של בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות שנפטר בשנת 1991, מחקה את דרך הסיפור המקורית כפי שטוען שסופרו לי מפי זקני העיירה: הסיפורים מסופרים מנקודת מבט של אנשים פשוטים, רוכלים, בלניות וזבנים; הסיפור, בגוף ראשון, מלא מילות הסתייגות וביטויים עממיים; המקור היידשאי של הסיפור מבצבץ מתוך התרגום המוצלח. בעולם שבו כניסת דיבוק היא תופעה לגיטימית ופחד משדים וקללות הוא פחד רציונאלי, הסיפור הוא רק תירוץ בשביל בשביס-זינגר להכניס את הקורא לאווירה, לגרום לו לחוש את השטעטל באוויר.

אלו לא סתם 'סיפורי יראים' או מעשיות הגיוגרפיות של צדיקים. גם גדולי החסידות מוזכרים בספר כבדרך אגב, אבל הם לא המוקד הסיפורי. המוקד הוא חיי היום-יום הקהילתיים ביהדות המאה ה-19, ולחלק מהסיפורים אין פאנץ'-ליין או סיום מוגדר כמו בסיפורים קצרים אחרים. אבל היכולת של בשביס-זינגר לגרום לקורא להזדהות עם גיבורי סיפוריו, רחוקים שנות דור ואלפי קילומטרים ממדינת ישראל העצמאית של המאה ה-21, מחפה על כל הפגמים. מלבד התיאור הציורי של ההווי היהודי באותה תקופה, בשביס-זינגר בוחן בסיפוריו את ההתמודדות של החברה היהודית עם ה'אחר' שלה. היוצא מן הכלל בעיירה הוא זה שמתנהג בצורה משונה, שמתחבר לאנשים מוזרים, שבוחר בחירות ייחודיות. כשה'אחר' של הציוני הוא הגלותי, מעניין לבחון מי ה'אחר' של ה'אחר'.

לא תמצאו בספר אזכורים לסיפוריו המוכרים יותר. “העבד", “בית הדין של אבא" ו"ינטל בחור ישיבה" הם ספריו המוכרים יותר של הסופר, אבל סגנונם שונה. העממיות שבדרך סיפורו יוצרת קירבה מיוחדת בין הקורא למספר, ותמצאו את עצמכם חשים הזדהות עם דמויות שמעולם לא פגשתם.

אשף הסיפור היהודי, יצחק בשביס-זינגר, עושה זאת שוב. תהנו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הפיגוע בברקן. ארכיון צילום: דוברות מד"א

20 חודשי מאסר לסייען המחבל מברקן

קרא עוד