סגור

ביקורת ספר: "הארץ שמעבר להרים"

ניר ברעם יוצא לבדוק את מקורות הסכסוך על יהודה ושומרון. הוא שואל פלשתינים, הוא מתווכח עם היהודים. ובסוף, אפילו חוזר די אופטימי. דביר שרעבי בביקורת ספר.

דביר שרעבי
ה בניסן התשעו
,
13 באפריל, 2016 19:15

הסופר ניר ברעם יצא למסע בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, בשנים 2014-2015, ואיגד את רשמיו לתוך ספר בשם "הארץ שמעבר להרים". בספר, ברעם עוזב את המרחב המוכר, את הסביבה הבטוחה ונודד אל המקום המעורפל, הרחוק. מקום שמעבר להרים; רצועת ארץ גדולה, שרובנו הישראלים, לא ממש יודעים איך מתנהלים החיים שם. ברעם, בהקדמה לספרו, מעיד על עצמו, שהתעייף מדיונים בבתי קפה ומכנסים באוניברסיטה, ולכן החליט לשבור את המחסום התודעתי, ולבדוק הלכה למעשה את החברה הפלסטינית, המתנחלים, והנרטיבים שמרכיבים כל חברה וחברה.

בספר, על כל 12 פרקיו [חלקם פורסמו לראשונה במוסף "הארץ"], ברעם מתהלך בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, במקומות רבים; מחנה הפליטים בלאטה, מחסום קלנדיה, רמאללה, המאחז אל מתן, התנחלות מעלה שומרון, קדומים ואלון מורה, ישיבת עתניאל, בית ג'אלה ובית לחם, המאחזים שמחוץ להתנחלות איתמר וכפר יאנון, ברטעה, ג'בל מוכבר וראס אל-עמוד, במזרח ירושלים. ונפגש עם דמויות רבות; חלקן מפגשי רחוב, וחלקן יזומות. בין המפגשים, ברעם מתאר את הקשיים והמצוקות של החברה הפלסטינית בגדה המערבית; אבטלה, סמים, חינוך, אי-אמון מוחלט, ייאוש, ואת החיים המתוחים במזרח ירושלים שמעבר לחומה.

הפרק הבולט, המיוחד, והמרתק ביותר, לטעמי לפחות, הוא הפרק הרביעי, שבו ברעם מתהלך בתחומי מדינת ישראל; בקיבוץ נירים שעל גבול רצועת עזה. הפרק הזה, פורס על השולחן המון כרטיסיות שניתנות לדיונים ארוכים; המעבר מהומוגניות להטרוגניות אנושית, ההשקפות הפוליטיות של דור ההורים לעומת דור הבנים, פצע הפרטת הקיבוץ, איכות חיים, מערכת החינוך הטובה, וגם ביקורת מושחזת על צה"ל מפי תושב: "הצבא עושה נזקים במאות מיליונים, הוא אומר, גמרו את האדמה. רק לפי הנזק שהם השאירו כאן אני יכול להבין איזה דברים הם עושים בעזה" [עמ' 55]. גם הפרק האחרון שבספר, משמעותי מאוד בעיניי, ברעם, שומע את הקולות מהשכונה ג'בל מוכבר, שממנה צעירים היו מעורבים מפיגועים רצחניים. יוסף בעל המאפייה, בחור בן 50, לא פוחד מקריסת העסק כמו מהחשש שיירו בילדים שלו [עמ' 168]. בשכונת ראס אל-עמוד, מוניר עורך מדור הספורט בעיתון הפלסטיני 'אל-קודס' מבכה על העתיד, ובשורותיו מסתיים הספר, "תסתכל קדימה, עכשיו יש אלימות ועוד חודשיים או שנה אולי יהיה שוב שקט, ואז שוב תהיה אלימות ושוב שקט" [עמ' 176], במונוטוניות מרה הוא מתאר את העתיד, אלא אם לא יקרה משהו דרמטי.

מכל מקום, העניין המרכזי של הספר, הוא הרצון להאיר את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי על 48' ולא על 67'. כבר בפרק הראשון, ברעם מעיר כי "רובם [=של הנערים] נוקבים בשמות הערים או הכפרים שסביהם גורשו מהם" [עמ' 16], ובהמשך הספר, כמעט כל פלסטיני, שמשוחח עם ברעם, מזכיר את גירוש משפחתו מ-48'. לפי זה, כמסקנה, כותב ברעם באחרית הדבר של הספר, "תודעתית בקרב הפלסטיני שפגשתי, מלחמת 48' היא נקודת המוצא לכל דיון על הסכסוך. [...] כל יזמות השלום המוכרות דנות בכיבוש 1967 ורואות בדיון על 48' מכשול לשלום, אבל כל היזמות הללו נכשלות בהשגת פתרון בר קיימה שמבוסס רק על 67'" [עמ' 178]. לכן, לפני שמזדרזים לתת פתרון לבעיה הפוליטית, ברעם כותב, "[ש]יש לדבר בכנות על ההיסטוריה של הסכסוך, על שתי נקודות הזמן הקריטיות הללו, שלא ניתן להפריד ביניהן".

אם כן, לדעתי, ההתמקדות של הספר בנקודת הזמן של מלחמת 48', ולא בשנה יותר מאוחרת אך משמעותית בהרבה - 29', מאורעות תרפ"ט - היא פספוס ענק. ברעם מתעלם לאורך כל הספר, משנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, כהגדרתו של פרופ' הלל כהן, שנה שבה השתנו לבלתי הכר היחסים בין היהודים לערבים, השנה, שלמעשה, עיצבה את התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות, עד ימינו. ברעם, לא מציף בשאלותיו, הקלות מדי יש לומר, ומעמת את הפלסטינים עם נקודת הזמן הזו. ולא זו בלבד, כשברעם מסתובב על גבעות איתמר, הוא שומע מהפלסטינים את האלימות של המתנחלים [עמ' 143-148], ומתעלם מהרצחנות של תושבי הסביבה הפלסטינית, ולא מזכיר ברמז את מעשי הטבח של משפחות שאבו ופוגל, ועוד נרצחים. ברעם, נוגע מעט מאוד בעניין הפליטות היהודית מארצות ערב, למשל, ז'אק נאסר מנהל הפרויקט של העיר 'רוואבי', פוסק אחרי שברעם מעורר את הסוגיה הזו, "אני מאמין בכל הלב שלכל אחד צריכה להיות הזכות לחזור לביתו, [...] יהודים וערבים" [עמ' 178]. כמובן, שיש להעיר, שתשובתו אינה פרקטית, ובמידה מסוימת הזויה. בשונה מזה, בשאלותיו מול המתנחלים, כמצופה, ברעם מציב מראה; הוא מחדד, תוקף, מברר לעומק, לא מתפשר, מבקר, מצביע על סתירות כמו בשיחתו עם דני דיין [עמ' 36], מתעקש להבין את הטיעונים של שרה אליאש, עד שהיא מתוודה באוזניו, "בעלי אמר לי: מדוע את צריכה את הריאיון הזה, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה" [עמ' 88].

בכל אופן, למרות הפגמים, הספר רלוונטי לכל אדם שחשובים החיים כאן; הוא פותח צוהר, דלת זעירה, מבקש לנקות את האבק הזמן מהחלונות, להבחין במציאות המשתנה, ומתוכה לברר את הדעות, למצוא תחליפים, לספר את הפצעים ולדבר. הספר, כשלעצמו, נקרא מהר. הוא מותח ומעניין, חולש על מגוון נושאים, משמיע את האנשים מן הרחוב ולא את הדעות מן הטלוויזיה. לעיתים, יש חמיצות יתר, לעיתים תקווה והרמוניה, ואז שוב מתוארת מציאות של ייאוש כבד ועייפות גדולה. ברם, אחרי הכל, בשורה האחרונה של הספר, מבצבצת האופטימיות - שעדיין, יש לומר - לא זרה פה.

ניר ברעם, 'הארץ שמעבר להרים', עמ' 181, 59 ש"ח. עם עובד. תשע"ו, 2016.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: David Cohen/FLASH90

רמלה עיר אדומה, פתח תקווה עיר ירוקה: באיזה צבע העיר שלכם?

קרא עוד