ביקורת: את קלך שמעתי - הרב יהודה גלעד

בספרו החדש, הרב יהודה גלעד מעיין בפרשיות נבחרות מספר בראשית ומסיק מהן מסקנות לאומיות ואנושיות

דניאל להמן 04/12/12 13:13 כ בכסלו התשעג

ביקורת: את קלך שמעתי - הרב יהודה גלעד
יחצ, צילום: יחצ

מעיסוקיה המרכזיים של ההגות היהודית בעת המודרנית הינו בחינת היהדות, על נגזרותיה הרבות, בעין הקשריה הרחבים. ההלכה נמדדת מול מערכות נורמאטיביות אחרות, כוללות יותר; זהות יהודית נאמדת מול זהות אוניברסאלית. אם בעבר, דנו תיאולוגים בסגולות עם ישראל לעומת הגויים, הרי שכיום, יותר ויותר עוסקים בשאלת עם ישראל בין הגויים. כמדומה, עמעום ייחודיותה של היהדות - ובהתאם, הידמותה ההולכת וגוברת לעמים אחרים ודתות אחרות - אחראית לתופעה. גל החילון בתקופת האמנציפציה הוביל להפחתת ארציותן וגשמיותן של דתות אחרות, והקנה להן מעמד דומה לזה של היהדות ההיסטורית; במקביל, התעוררותו הלאומית של עם ישראל יצרה זיקה מעניינת בינו לבין עמים אחרים, שזכו אף הם להתעוררות לאומית באותו עת.

ספרו החדש של הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא - "את קלך שמעתי" (ישיבת מעלה גלבוע הקיבוץ הדתי, 2012) - עוקב אף הוא אחר הדואליות בין "המחויבות למוסר האנושי הטבעי לבין הצו הא-לוהי או הייעוד הישראלי המיוחדים לאבותינו ולנו". ואולם, הספר, ביסודו, אינו פילוסופי, אלא פרשני. הרב גלעד בוחן פרשיות נבחרות מספר בראשית - ראשיתה של האנושות וראשיתו של עם ישראל כאחד - ועיוניו הם המולידים את מסקנותיו בענייני לאומיות ואנושיות, צו ה' ומוסר. אלה אינן נושאות אופי מאולץ או אפולוגטי: הרב גלעד משכנע כי השניות נוכחת וניכרת לאורכו ולרוחבו של ספר בראשית.

את ביאוריו, מקדים הרב גלעד בשני יסודות. "הראשון הוא האמון בתבונה האנושית שניטעה בנו, והשני הוא האמון במוסר האנושי שהוטבע בנו על ידי יוצר האדם בצלמו". הרב גלעד ממשיך ומעיר, שהיסוד הראשון מעוגן במסורת יהודית בת מאות שנים - ואילו היסוד השני אינו מובן מאליו: "קשה להוכיח הגותית או מדעית את קיומו של מוסר אנושי טבעי בעל תקפות אוניברסלית".

אמנם, הרב גלעד אינו נותר זמן רב בספק: "לנו נראה כי לתורתנו ישנה אמירה ברורה וחד משמעית בסוגיה זו... שהתורה מכירה בקיומו ובתקפותו של מוסר אנושי טבעי". ותמוה: אם הרב גלעד כה משוכנע בעמדתו, מדוע נוקט מלכתחילה בסגנון הססני ומתנצל? יתר מכן: מדוע אין צורך להצדיק בכלל את קיומו של הצו הא-לוהי? מדוע רק התכתיב המוסרי אינו מובן מאליו? מדוע 'נתוני הפתיחה' של השיקולים הלאומיים, הישראליים והיהודיים, יותר חזקים מאלו של השיקולים האנושיים והאוניברסאליים?

נקודת המוצא של הרב גלעד - ושל הוגים ותיאולוגים רבים - מניחה שבהתנגשות חזיתית בין הדתי למוסרי, גובר היסוד הדתי. אך הנחה זו אינה מבוארת די צורכה. האומנם אין מקום להעדיף שיקולים אוניברסאליים, הנוגעים לכל אדם באשר הוא, על פני שיקולים פרטניים, נקודתיים? האומנם אין הוה אמינא שעל ההלכה להיכנע בפני האתיקה? אילו לא הייתה התורה מוסרית ברובה, האומנם היינו מוכנים לקבל על עצמנו את תכתיביה הא-לוהיות? אין סיבה שההתמודדות עם שאלות של דת ומוסר - גם בקרב ציבור יהודי ומאמין - לא תכלול התייחסות רצינית לסוגיות אלה. אין סיבה לקבל את ההעדפה האפריורית של הא-לוהי על פני האנושי כפטורה מחובת ההוכחה.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר