הנביא ישעיהו, דניאל זמיר, דויד גרוסמן, ברי סחרוף ועוד ביצירה משותפת: "יש מצב"

דויד גרוסמן כתב את המילים ואליו הצטרפו יוני רכטר, שהלחין עם שאנן סטריט ו'הדג נחש', ברי סחרוף ודניאל זמיר. הצטרפו גם מקהלת הנוער של ימק"א, גליה ירון, המפיק המוסיקלי עמי רייס, והאמנית מיכל רובנר.

לדברי היוצרים: "זה השיר שיצרנו. הדרך שלנו לבקש דבר פשוט: שעוד אוכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בביתי, בתוך נפשי".

השיר מדבר על  מה שהתרגלנו לקרוא לו "המצב". היוצרים אומרים כי "הלבבות נאטמו מול מאמרים והפגנות. האוזניים נסתמו. נוצרה פה שפה חדשה, סִכְסוּכית, והיא כבר לא אומרת כלום לאף אחד. חשבנו- אולי שיר יעזור, יעיר, יניע את הנפשות שנלכדו בתוך הבועה הסגורה של המצב.כתבנו, הלחנּו, צירפנו צירופים, הבאנו חברים, אמרנו - הייאוש זה מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. ככול שיצרנו, הרגשנו שיש בנו תנועה, שלא מוכרחים להתמכר לייאוש. אפשר גם להתמסר לתקווה. קטנה, מציאותית, במידת אדם".

השיר מורכב משלושה חלקים הנקראים "יש מצב", "באור" ו"שמיים חדשים", אפשר לראות אותם כשלושה שירים נפרדים או שיר אחד קוהרנטי. 

השיר כולל בתוכות את דברי הנחמה של הנביא ישעיהו:

"...כי הנני בורא שמיים חדשים וארץ חדשה, ולא יישָמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, לא יהיה משם עוֹד עוּל ימים

וזקֵן אשר לא יְמַלֵא את ימיו, כי הנער בן מאה שנה ימות".  (ישעיהו ס"ה, י"ז)

יש מצב /  דויד גרוסמן

לִרְצות, לִרצות - 

אני מעֵז 

לִרְצות,

אני עוד זוכר - 

פחות ופחות - 

איך זה לִרצות, 

לקַוות, 

להאמין  

שעוד אפשר להימלט 

מִגזר הדין - -

       *

בתוך הבּועה  

הסגורה 

שנקראת 'המצב', 

שני מִתאבּקים 

חָבוּקים, מותשים, 

שני מתאבּקים נואשים

וצודקים -

הו, כמה צודקים, 

אין סדק בַּצדק,

בתוך הבּועה, 

ההֶדק הוא צֶדק

בתוך הבּועה, 

זה צַו הגורל שנקרא 

'המצב': לא לנשום -

לא לנשום אף לרגע 

בשתי הרֵיאות, 

לא לצאת 

לחופשי, 

לא ממש 

להיות. 

    *

 לא יהיו לנו חיים 

אם לא יהיו להם חיים.

לא יהיו להם חיים

אם לנו לא יהיו חיים.

              *

ממהרים להתייאש, 

בורחים

כמו מֵאש  

מִשְמוּעה על 

סיכוי, 

מִבְּשורה של 

תִקווה, 

אבל -

את ממתקֵי המלחמה, 

את האיבה,

את השִנאה, הנקמה,

שוב ושוב מוכנים 

לנסות,

הילדים

המוּטרפים 

של האסון -

לעולם לא מתעייפים, 

שוב ושוב מחבּקים את 

המוות 

כדרך חיים.

       *

לרצות, לִרְצות - 

אני מעֵז לִרְצות,

אני עוד זוכר 

(אבל פחות ופחות),  איך זה 

לִרצות, 

או לקוות, 

להִתאוֹות, 

להאמין שעוד אפשר

לכתוב

את הסיפור הזה אחרת-

לא יהיו לנו...

אם לא יהיו להם...

לא יהיו להם,

אם לנו לא יהיו...

...שעוד אוּכל להיות 

אדם 

חופשי,

ועַם חופשי, 

בארצי, 

בְּבֵיתי,

בתוך נפשי. 

       *

"...כי הנני בורא שמיים 

חדשים וארץ חדשה, 

ולא יישָמע בה עוד 

קול בכי 

וקול זעקה, 

לא יהיה משם עוֹד עוּל ימים

וזקֵן אשר לא יְמַלֵא את ימיו, 

כי הנער 

בן מאה שנה 

ימות".  (ישעיהו ס"ה, י"ז)

                   *

וּלגדֵל ילדים

בָּאור, אני רוצֶה, 

שלא יטילו צל 

על איש, 

שלא יכּירו חושך 

של כיבוש

ושל טרור - 

בָּאוֹר 

אני רוצה אותם, 

באור, 

ביופי

העייף והפגום

של היומיום, בַּנֹוגה

המיטיב 

של העתיד-

וּבִנשימה 

פתוחה, 

שְלֵמה,

של שִיבה לָחיים

אחרי מלחמה.