חדשות כיפה

הרופא גילה באר - רבקה מרים

גלעד בארי על הבאר הפנימית שבכל אחד מאיתנו, על פי עיון בשירה של רבקה מרים.

צילום:

הרופא גילה באר / רבקה מרים

הרופא גילה באר עצורה התוככי החולה

שמימיה נוקבים ופולחים את גידיו

נמצא שחוליו נובע מכך שנקרא איש לא באר

נמצא שחוליו נובע מכך שעדה נעלים וכובע

תחת אבן גולל, או דליים ואסל.

עתה שוכב החולה פרקדן, בשלוח הרופא לשון

ללוק מתוכו פכפוך חרישי וקצוב

שיבוא תחתיו ויירשנו.

(מתוך ספרה "מקום, נמר")

מהיכן מגיעות המחלות?

השיר מספר לנו על חולה. אותו חולה הולך אצל הרופא, והרופא מאבחן את הסיבות שמהן נובע חוליו. מהיכן נובע חוליו? - חוליו נובע מכך שנקרא "איש" בעוד שהוא באופיו "באר". מה נגרם כתוצאה מכך שלא נקרא "באר"? הוא עדה נעליים וכובע, שהם אמצעי הליכה ומסע, במקום שיקח לעצמו את כלי הבאר - אבן גולל[1], הדליים והאסל[2].

עוד לפני שנכנס לשאלה, מה זה אומר להיות "באר" ומה זה אומר להיות "איש", בוא ננסה לחשוב איך יכול להיות שמחלה כל-כך כואבת ("מימיה נוקבים ופולחים את גידיו") נובעת מזה שהאדם לא קורא או נקרא בשם הנכון?

כאן נראה לי, שבאופן פנימי השם שבו האדם קורא לעצמו הוא הצורה שבה הוא תופס את עצמו. בדרך-כלל אצלנו החוויה לא כ"כ רגילה, שהרי אנו "נולדים" לתוך השמות שניתנו לנו, ולא בוחרים בהם. אבל, במשך החיים האדם - במודע או שלא במודע - בוחר לעצמו שם, שם שמעיד על הצורה שבה הוא רואה את עצמו ואת ייעודו. יש אנשים שבוחר שם של מקצוע (מורה, מפקד); יש אנשים שבוחרים שם של אדם גדול או קרוב משפחה שהוא מודל לחיקוי, או שם של חיה או צמח שמייצג בשבילם כל מיני תכונות ורעיונות (למשל, יש אנשים שקוראים לעצמם - באופן לא מודע, כמובן- "אריה", או "שושנה"; תחשבו על זה...). באותה מידה, אדם יכול לקרוא או שלא לקרוא לעצמו בשם "באר".

הבעיות מתחילות, בכך שהשם שהאדם בוחר לעצמו לא מייצג באמת את מהותו הפנימית ואת צרכיו האמיתיים. אם הצורה שבה הוא תופס את עצמו איננה מייצגת את האמת של טבעו, אז מגיע החולי. אם כך, מדוע שלא כל אדם יחשוב באופן עמוק כמה דקות, יבין מהו ייעודו, וכך ירפא? התשובה היא כמובן, שזה מאוד-מאוד-מאוד קשה לאדם להבין מיהו באמת, למה הוא נמצא כאן בעולם, ומהו טבעו האמיתי. בגלל הקושי הגדול, אנחנו נכשלים וחולים. למה זה כ"כ קשה? - יש המון סיבות: הסחות דעת, הסתפקות בצורה שבה אנשים אחרים רואים אותי במקום לנסות להרגיש בעצמי מי אני, התעסקות מוגזמת בעולם החיצוני המושך, במקום לצלול לעומק העולם הפנימי, ונסתרותה של הנקודה הפנימית, גם למי שכבר צולל ומחפש.

על נפוצותה של המחלה הזאת ועל נזקיה, כתב הר יוסף דוב סולובייציק זצ"ל:

"המבוכה בדבר הצרכים האמיתיים טיפוסית היא לאדם באשר הוא אדם, ללא הבדל מהו נסיון החיים שלו. האם מבין האיש הצעיר את צרכיו הבסיסיים? אילו הבינם, לא היה עומד בפני בעיית הפשע, הסמים והמתירנות בכלל. האם פונה האיש בגיל העמידה אל צרכיו האמיתיים, האמנם יודע הוא מה רלבנטי ומה אינו רלבנטי עבורו? אילו ידע היה פוחת מספרן של הפטירות ממחלות לב. האם יודע האיש הזקן מה ראוי ומה אינו ראוי שייתן דעתו עליו? אדבר בשמי אני: יודע אני כי נבוך אני..."

(מתוך המסה "גאולה, תפילה ותלמוד תורה", בתוך הספר "דביר הגות והערכה" עמ 263)

מה זה אומר להיות באר?

לפי שאני מציע את הצעתי, נסו לחשוב רגע בעצמכם על השאלה שבכותרת.

לדעתי, להיות "באר" פירושו להיות אדם שמחובר לעולם הפנימי האישי. הכלים של האדם הזה הם אבן הגולל, שעוזרת לו להתנתק מהסביבה כשהוא רוצה להכנס פנימה בשקט ; הדליים שבאמצעותם שואבת הבאר מעצמה את נביעת[3] אוצרות הרוח שלה ; והאסל, שאיתו נושא האדם את הכובד והקושי שמטילים עליו אותם אוצרות וגילויים פנימיים.

בשיר, החולה החליף את השם "באר" ב-"איש". "איש" מתואר כהלך, כנוסע שכליו הם הכובע והנעליים. מדובר באיש מעשה, שבמרכז הוייתו עומדת ההישגיות, הצבת יעדים רחוקים וכיבושם. אופי זה מאוד שונה מאופי של "באר" - הנוסע מחפש את היעד שמחוץ לו, והבאר מוצאת את מה שהיא זקוקה לו, בתוכה (האם אתם מכירים מסביבכם אנשים שהם "בארות" ואנשים שהם "אנשים"?). אי-ההתאמה הקריטית הזאת, כפי שהסברנו לעיל, היא שגורמת את המחלה.

איך מתרפאים?

בשורותיו האחרונות של השיר, אחרי שלב האבחון, מתוארת דרך הטיפול במחלה:

עתה שוכב החולה פרקדן, בשלוח הרופא לשון

ללוק מתוכו פכפוך חרישי וקצוב

שיבוא תחתיו ויירשנו.

פרק זה בשיר עמום למדי, גם לכותב שורות אלה, ואשמח אם תגיבו ותציעו הסברים משלכם.

בינתיים, אציע כיוון אפשרי: בשורות אלה מתואר איך הרופא משחרר את הפכפוך הפנימי של ה"באר" באמצעות ה"לשון". מעבר ללשון הגופנית, נראה לי שמדובר כאן על משמעותה של הלשון כשפה. השפה, וביטוייה הדיבור והכתיבה, מאפשרים לבאר לפכות את מימיה, ולפעול על פי טבעה. ייתכן שרבקה מרים, כמשוררת, מדברת כאן על כתיבת שירה.

איך זה יכול לעזור לנו להתרפא, אם אנחנו מרגישים שגם לנו יש באר עצורה, עולם פנימי שלא מוקדשת לו מספיק תשומת לב?

אפשר לכתוב שירה, למי מאיתנו שיש כשרון, כמו רבקה מרים. אבל גם למי שלא, יש כל מיני אפיקים אחרים ודרכים אחרות - אפשר לכתוב לעצמנו מחשבות ורעיונות שעולים לנו, אפשר להתפלל, אפשר לדבר עם עצמנו או עם אנשים אחרים, להעביר שיעור בסניף. העיקר, להאמין בקיומו ובחשיבותו של העולם הפנימי שלנו.

מכאן תמשיכו בעצמכם.


[1] אבן גולל היא האבן שאיתה סותמים את הבאר, כמו זאת שיעקב גלל עבור רחל

[2] האסל הוא מוט שמאפשר נשיאה של שני דליים על גבו של אדם

[3] שימו לב למשחק המילים בשיר בין הבאר לנביעה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

המסר המאיים של חמאס צילום: ללא

חמאס מאיים בעברית: "להתרחק מהעיר כמה שאפשר"

קרא עוד