סגור

הגלדיאטורים של "קשת"

"כל כך פתטי ומעורר רחמים שאנשים מגיעים למודעות אפסית שכזו, עד שכבר לא אכפת להם לבזות את צלם האלוקים שלהם לעיני כל עם ישראל, רק בשביל האפשרות לזכות במיליון שקל". אבינועם הרש זועם על "האח הגדול"

אבינועם הרש
א בסיון התשעג
,
10 במאי, 2013 12:09

צילום:

"מדרכם של אנשים השלים עם אומללותם, ואין בנמצא רעה חולה שאותה לא יסכימו לקבל על עצמם כדי להמשיך ולהחזיק בחייהם." ~ מישל דה מונטן

נו איך?", שאל אותי שיבי.

"איך מה?“, שאלתי בחזרה.

"לא ראית את פרק הפתיחה של 'האח הגדול?'"

"וואלה לא", השבתי, "היה בכלל פרק פתיחה?"

"תגיד לי איפה אתה חי?", אמר שיבי בטון פגוע כאילו שהכסף של ההפקה יצא לו מהכיס.

"תרגיע בן אדם. אם יש תוכנית שאני מתעב ורואה בה את הצ'ופצ'יק של הדובדבן שבקצפת של כל מה שמאוס ודוחה בעייני בטלוויזיה ובתרבות הצריכה שלנו זה 'האח הגדול'.

"בואנה", אמר שיבי ועלה להתקפה, "אתה חתיכת סנוב אתה יודע? פרק הפתיחה של התוכנית החמישית רשם את שיא הרייטיניג של ה'אח הגדול' בכל הזמנים: 38.1%. תחשוב כמה אנשים רואים את התוכנית הזו, אבל הטעם האנין שלך לא מתחבר לטעם העממי והנחות הזה, הא?".

"תראה", ניסיתי להסביר, "לצפות בהצגה או בקונצרט זה אמנם שריפת זמן אבל אתה יכול להגיד שהתאים במוח מקבלים איזה גירוי כלשהוא אבל כאן "חשבת בעצם מה המסר האמיתי שיוצא מהצפייה שלך ב'אח הגדול'?"

שיבי הסתכל עליי כלא מאמין.

"שיו אח שלי, אתה מה זה כבד? שום מסר ושום נעליים, סתם, אתה יודע, תוכנית מושכת".

"אז זהו", עניתי, "שלא. בעיני להכניס אנשים לבית הזה זה בדיוק כמו ההכנסה של הגלדיאטורים לתוך הקולוסיאום הגדול של רומא, מתי שהרגו אחד את השני עד שבסוף החזק שרד והכול כמובן לעיני הנאת הקהל".

"אתה מתכוון כמו בסרט 'גלדיאטור?‘“, שאל שיבי.

"לגמרי. רק הזמנים השתנו, אבל הנוסחה נשארה זהה. גם החומרים המנצחים שמהם אנשי ההפקה של 'קשת' רקחו את המתכון המנצח נשארו אותם חומרים: קנאה, שנאה, מזימות, ותככים. רק שחס וחלילה לא נחשוב בעצמנו על ההשוואה, הואילו בטובם אנשי ההפקה לבנות 'בית כנסת' בתוך הבית הזה. ת'מבין? לא מספיק להם שהם הכניסו לשם את חיות המעבדה שלהם עכשיו הם רוצים להכניס לשם גם את אלוהים".

"אוקי", השיב שיבי, "נראה לי קצת נסחפת אבל אני זורם אתך. מה עוד?"

"דבר שני ויותר חשוב זה שאתה בעצם יוצא מהתבנית של החיים שלך ושורף לך את הזמן רק בשביל להיות נוכח פסיבי ביקום מקביל ומשעמם שמורכב מחיים של מישהו אחר, בדיוק כמוך".

"מה זאת אומרת?", שאל שיבי

"זה אפילו לא כמו שתלך לראות משחק של הצ'מפיונס-לג' בין באיירן מינכןלרצלונה ומקבל על הדרך הצגה של מסי.כאן, אתה פשוט מציץ לחיים אפורים של מישהו אחר, אפור בדיוק כמוך. אין לך שום הנאה מלבד הנאת המציצנות"

"איזה קטע" הפסיק אותי שיבי "בדיוק אתמול ראינו בבית שלנו איך עוד פעם הבת של משפחת כהן, עושה לכל הרחוב הצגה בחינם. היו שם כאלו צעקות משהו חבל"ז".

"נו ומה עשית? פשוט צפית בהם תוך כדי בליסת גרעינים לבנים?", הסתקרנתי.

"בהתחלה כן, אתה יודע, רק בלי הגרעינים. פשוט לא הספקתי להביא. לכולנו יש חולשות. גם לי. גם לך. עמדתי ככה מאחורי התריסים, הייתי מהופנט להצגה בשידור חי שמתחוללת לי עכשיו מול העיניים. אבל אחרי כמה דקות הרגשתי כל כך נחות. גם כי לא היה לי נעים, בכל זאת אני נהנה מסבל של אחרים וגם כי מה, באמת עד כדי כך אין לי חיים שאני פשוט יושב ומתצפת על חיים של מישהו אחר?".

"יופי, עכשיו למרות שאני לגמרי לא איזה צדיק גדול, אתה מבין למה אני כל כך סולד מהניסוי האנושי הזה: מה נראה לך שאנשי ההפקה של 'קשת' פראיירים? הם יודעים בדיוק על אלו עצבים ללחוץ לנו ואין הצגה כמו ההצגה של החיים שמורכבת מהחומרים החזקים ביותר ביקום. יותר מחשמל, יותר מאש, יותר מהמים: קנאה, כבוד, נקמה, כעס, תאווה, השגיות. וזה שזה לא אכפת לאנשים שנכנסו פנימה, שהם לא יותר מעכברי המעבדה של פבלוב זה הכי עצוב בעולם. ויודע מה? זה כל כך פתטי ומעורר רחמים שאנשים מגיעים למודעות אפסית שכזו, עד שכבר לא אכפת להם לבזות את הצלם אלוקים שלהם לעיני כל עם ישראל רק בשביל האפשרות לזכות במיליון שקל. לפני מס כמובן".

שיבי חשב לרגע, עיכל ואמר: "לא נספחת קצת? עכברי מעבדה? בכל זאת אנשים בוגרים שנכנסו לבית הזה מתוך בחירה לא?".

"כן, כמו שההומלסים בחרו להיות הומלסים וכמו שנשים מוכות בחרו לחזור לבעל המכה וכמו שקורבנות חטיפה מזדהים מתוך 'תסמונת שטוקהולם' עם האידאולוגיה של החוטפים שלהם. לא תמיד אנשים מקבלים החלטות מתוך מקום הגיוני. תחשוב מה צריך לעבור על בן אדם בשביל שייכנס ביודעין למשך 3 חודשים לבית שמוקף ב-50 מצלמות וחייב כל הזמן לשאת עליו מיקרופון וכל קשר עם הציוויליזציה נאסר עליו. בסוף שבא לו להתחרפן כבר ברגעים הקטנים שכולנו היינו נופלים בהם והוא מתגלה בחולשתו כי כמה אפשר לנסות ולשחק אותה, כל העולם מסניף את הנפילות שלו, מתמוגג מאושר ומתכבד בקלונו. ואם זה לא מציאות משוגעת אז מה זה כן?".

"יאללה אתה גם כן", פלט לעברי שיבי, "עד שכבר הורדתי את האפליקציה שלהם לסמארטפון שלי בשביל שאוכל להציץ עליהם גם 'ובלכתך בדרך'. נראה לי אני אסיר אותה...כולה שאלתי אותך שאלה קטנה וכבר 'עיר דוד' פתחת לי פה עם כל החפירות שלך".

"אז איזה עוד תוכניות אתה רואה?", שאלתי בצחוק.

"תחזית מזג האוויר", ענה לי שיבי בהתרסה. "מה יש לך להגיד על זה?"

"כלום", עניתי, "רק שקצת מעונן חלקית היום עם סיכוי להתבהרות".

המאמר יתפרסם בעלון ”השבת“ של ”צהר“. לתגובות -Avinoam811@gmail.com

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

שולי רנד צילום: אלדד שושן

שולי רנד: עברתי התעללות בלתי נתפסת

קרא עוד