האמנם/ לאה גולדברג

מעבר להרג ולסבל שבלחימה עצמה, יש למלחמה השפעות נוראיות נוספות. בשיר "האמנם" (שכולנו מכירים בביצוע של חוה אלברשטיין) מציגה לאה גולדברג את ההשלכות ההרסניות הללו, ומצפה לתיקונן. תיקון זה יתאפשר רק על ידי השלום.

עמית גבריהו 25/05/05 00:00 טז באייר התשסה

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,

ומחשֹף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,

או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות

על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשֹם ורגֹע,

וראית את השמש בראי השלולית הזהֹב,

ופשוטים הדברים וחיים, ומתם בם לנגע,

ומתר, ומתר לאהֹב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט

השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביֹשר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.

הקדמה

לאה גולדברג, שכתבה את המילים לשיר הזה - שכולנו יודעים לזמזם (בביצוע המופלא של חוה אלברשטיין) - רגזה תמיד על עצמה, שבניגוד לבני זמנה הגברים, היא לא ידעה לכתוב שירה לאומית גדולה ומפוצצת. למשל, באותו זמן פרסם אלתרמן את "שמחת עניים", שהוא אפוס לאומי מפוצץ על השואה, הגולה והתקומה, וכולם חיו ביחד בצילם של ביאליק, טשרניחובסקי ומשוררים לאומיים אחרים, שהקדישו את כחם ומרצם לקדם עניינים לאומיים 'גדולים' ו'חזקים'.

לאה גולדברג, שהיא בעניין זה ממשיכת דרכה של רחל, כתבה על עניינים לאומיים ברמזים בלבד, והתמקדה בעיקר בחוויותיה האוטוביוגרפיות כנושא לכתיבה. הדרך הזו, של שירה לירית אישית המצטיינת בפשטות ובהתמקדות באישי ובפרטי, היא המאפיינת את דורות המשוררים שקמו אחריה, ובייחוד את תלמידה יהודה עמיחי.

המלחמה והשפעותיה

השיר שלנו ממוקם באחד מן הצמתים האוטוביוגרפיים של גולדברג עם קורותיו של העם היהודי. כילידת ליטא שבאה לארץ לפני השואה, היא חזתה באימה הולכת וגוברת בחורבן מולדתה, ולאחר המלחמה עסקה באופן בלתי פוסק בקינה על ליטא ("מכורה שלי, ארץ-נוי אביונה", משירי ארץ אהבתי - שהיא ליטא), על השמחה שלא תחזור אליה ועל האבדן הנורא שנפער בה. השיר נכתב בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כמה חדשים אחרי הקרב באל-עלמיין, בו הוכרע רומל בידי הגנרל מונטגומרי במצרים, בפאתי פלשתינה-א"י.

השיר נראה כשיר טבע תמים, בו הגיבורה פונה אל אשה בגוף שני-יחיד ("ותלכי בשדה", "את תלכי בשדה", "ונשמת", "וראית" וכו'), אך למעשה הוא פניה של לאה גולדברג אל עצמה. היא מבקשת בשיר הזה מנוחה. היא רוצה שיעברו ימי הדין ("ימים נוראים", שהרי המלחמה התחילה באלול) של המלחמה, ויבואו ימים של "סליחה וחסד". היא רוצה סוף סוף להשיל מעליה את הראייה המורכבת, החודרת, של נוראות המלחמה, ומבקשת מעצמה זמן ומקום בו תוכל להלך "כהלך התם", זמן בו יהיו "פשוטים הדברים וחיים". זמן בו יהיה "מתר לאהוב", בניגוד לזמן המלחמה בו אסור לאהוב, כי אהובים נוטים למות במלחמות.

ניכור הטבע

אפילו הטבע נעשה אויב במלחמה: שדות חרושים הם מכשול לחיילים, הדרכים בחזקת סכנה, השמש צורבת, הגשם יכול להרוג מקור, ודקירות שיבולים יכולים להחיש את מותו של פצוע. כלומר, יחד עם אבדן התמימות והביטחון שהמלחמה מביאה איתה, המלחמה גם מביאה לידי פרידה מן האהבה לטבע, והתייחסות אליו כאמצעי: שדה קרב, קו אספקה או יעד לכיבוש. גולדברג מבקשת כי השדה, הגשם, השמש והדרכים יהפכו שוב להיות חבריה.

לשקט יש מחיר, עם זאת:

"את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט השרפות".

מי שהולכת היא גולדברג בעצמה, שישבה פה בארץ ונהנתה מכל מנעמי השלום, מן הגשם החברותי ועלי האספסת והשמש, בלב כבד - כל זמן שידעה שאירופה חרבה. היא יודעת שעתה ייתכן והשתנה המאזן במלחמה, ויש כעת "אור בשולי הענן", ואז, ביום מן הימים, היא תוכל להיות שוב "ענווה ונכנעת".

הגורל הייחודי של היהודים הוא מעמסה, כי הוא ממלא עכשיו - בשיא שנות השואה - את הדרכים, שסומרות מאימה ומדם. גולדברג רוצה סוף למלחמה, כי היא רוצה להשיב לעמה את האמון בהוויה כולה, ולסיים את הניכור שהוא עצם טבעה של המלחמה.

מחיקת היחיד

בסוף דבריה גולדברג מדגישה עוד דבר, חשוב מאוד: המלחמה מוחקת את פניו של היחיד. היא הופכת את כל האנשים לחיילים או לפליטים, ושולחת אותם - כקבוצות ללא שמות וללא זהות - אל מקום אחר ממה שהם נמצאים בו עכשיו. השדות - הן של החיילים והן של הפליטים עולות בור, והזהויות של החיילים והפליטים נמחקים אל מול המטרה המשותפת.

המלחמה לוקחת מכל קבוצת אנשים כוחות נפש עצומים, אך היא יודעת לקחת אותם רק כקבוצות. כאשר הקבוצה מתחילה להלחם, היא נאלצת להקריב על המזבח המלחמה לא רק את השלווה, אלא גם את זהות החברים בקבוצה ואת היעדים החשובים לקבוצה, שאינם אימה ודם.

כאשר גולדברג מתפללת להיות לבדה, "כאחד הדשאים, כאחד האדם", היא רוצה גם להיות "דשא אחד" או "אדם אחד". אדם בעל זהות ובעל תפילה ובעל רצון עצמאי, לא משועבד לקולקטיב.

מלחמה אינה יודעת להעריך יופי, חזון או אהבה - אפילו לא אהבה לה'. המלחמה היא חזרה למאבק איתנים קמאי של שרידת החזקים. זו הסיבה שהמלחמה היא אסון לא רק לחיי שעה של החיילים, אלא בעיקר לחיי העולם.

חשיבות השלום

אנו יכולים לראות זאת בדבריו המפורסמים של הרמב"ם, המדגישים שאין ימות המשיח אלא זמן בו יהיה שלום, משום שהשלום הוא התנאי הראשוני לעיסוק בתורה ולקרבת אלוהים ראויה. כך הוא כותב בסוף הלכות מלכים (פרק י"ב, הלכות ד-ה):

"לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח. אלא, כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים. וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה', כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).

אמנם, גם הפוגה קטנה בתלאות העולם הזה יכולה להיות ימות המשיח, ולכן קרויה השבת "מעין עולם הבא". על כך כבר אמרו חכמינו:

"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְֹרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם".

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר