בשיאה של סדרת הטלוויזיה "כיפת ברזל" מתגלה סוד פגיעה מינית שחווה תלמיד ישיבה שנפגע על ידי הרב שלו. התסריט מגולל את העימות בין הנפגע (שהוא כעת חייל בטירונות) לבין הפוגע. המאמר שלפנינו מבקש לנתח סצנה אחת מתוך הסדרה המביאה לידי ביטוי תהליכים המתחוללים בנפשו של הנפגע ותהליכים המתרחשים בינו לבין הפוגע ובינו לבין הסביבה בה הוא חי. בד-בבד מנותחות תגובות חבריו של הנפגע אשר הופכים מעדים סמויים לעדים גלויים. כמו כן המאמר מתייחס להקשר הסביבתי-פוליטי בו מתרחשת הפגיעה, ומבקש להצביע על תפקידנו כצופים (הן בסדרה והן בחיים עצמם) לגלות אחריות כלפי הנפגעים ומצוקתם. המאמר מסתיים בקריאה לתקווה והגנה - אם תרצו: ל"כיפת הברזל" - לנפגעים באשר הם.
בפרק התשיעי בסדרה "כיפת ברזל" מגיע רגע ובו מתגלה סוד של אחת הדמויות, צעיר בשם גור-אריה (אבי מצליח), חרדי לאומי, בעברו נער גבעות, שהתגייס לנח"ל החרדי. עלילת הסדרה מתארת את חוויותיהם של צעירים חרדים ואת האתגרים שהם חווים מול החברה והמשפחה בעקבות ההחלטה להתגייס. דמותו של גור-אריה נראית לכאורה צדדית לעלילה (כשם שאוכלוסיית החרד"לים בכלל, ונוער הגבעות בפרט, הנה אוכלוסייה צדדית בפרויקט גיוס החרדים לצה"ל) ומכל מקום צדדית לשתי הדמויות המרכזיות בסדרה – עמרם אלקיים (רועי ניק), שבאבניק עם עבר עברייני, ויעקב אנילביץ' (דולב מסיקה), חסיד ויז'ניץ שהתגייס בניגוד לעמדת משפחתו.
רמזים לסוד של גור-אריה מופיעים החל מהפרק הראשון ועד לשיאה של הסדרה: עימות בין גור-אריה ובין הרב שלו, הרב מנשה ישראל (ישי גולן), על רקע פגיעה מינית שפגע הרב בגור-אריה כשהיה ילד בן 12.
בפרק השביעי מופיעה דמותו של הרב מנשה לראשונה. גור-אריה מנסה להתעמת איתו בבית הכנסת שלו, אך ללא הצלחה. לאחר הכישלון הוא מנסה להפליל את הרב מנשה ולגרום למעצרו בשל החזקת חומר דליק וניסיון הצתה, אך ניסיון פתלתל זה כושל. לאחר שהרב מנשה מבין כי גור-אריה נתון בתהליך של חשיפת הפגיעה, הוא מגיע בפרק השמיני במפתיע למחלקה של גור-אריה כדי להעביר לחייליה שיעור תורה. כשהרב הצבאי (דני שטג) מכריז על בואו, גור-אריה נבהל, וכשהרב מנשה נכנס, כל המחלקה נעמדת לכבודו חוץ מגור-אריה שנותר לשבת. במהלך השיעור גור-אריה פורץ מהכיתה החוצה ורץ להקיא. הרב הצבאי מזהה את המצוקה של גור-אריה ומזמין אותו לשיחה, ובמהלכה גור-אריה משתף אותו בסוד הפגיעה המינית. הפרק התשיעי נפתח בתגובתו של הרב הצבאי לחשיפת הסוד. הוא מציע לגור-אריה להניח לסיפור ולהמשיך קדימה:
גור אריה: "אני רק חושב על זה שאני לא יכול לשמור את זה יותר, שאני צריך להוציא את זה".
רב היחידה: "תראה, מה שאתה עברת זה דבר איום ונורא. אני מאמין לך לכל מילה. שלא יהיה לך ספק. אבל לגעת שוב בדברים האלה, אני לא בטוח שזה יפתור לך את כל הבעיות. תראה כמה קשה לך לספר לי את זה. אתה תצטרך לענות שם על הרבה שאלות, לספר, לדבר על הכול שוב".
גור אריה: "אני אספר, אני אספר, אני אספר, אין לי מה להסתיר, אני אספר הכול".
רב היחידה: "הם ירצו לדעת בדיוק, מה עשית לו, מה הוא עשה לך, למה נתת שזה יקרה. תשמע, בוא לא נשכח שמדובר ברב מנשה, איש עם המון כוח, איש עם המון זכויות. לא יודע... הדבר הכי נכון לעשות זה מה שטוב בשבילך. לפעמים לא הכי טוב להמשיך לחטט בפצע הפתוח. לפעמים בחיים צריך להמשיך, לעבור הלאה. אתה יודע, יש לפעמים אנשים שבמלחמה מקבלים רסיס או כדור והרופאים לא רוצים לנתח אותם. לא רוצים לקחת סיכון. ויש אנשים שחיים עשרות שנים, עשרות שנים, עם רסיס בתוך הגוף שלהם. הם מתחתנים, יולדים ילדים ונכדים ברוך השם. הם כבר שכחו את הרסיס הזה, אתה מבין? שב קצת עם עצמך. תחשוב על זה, אולי... תוכל להניח את זה מאחוריך".
העלילה מתפתחת, גור-אריה מעורב בהלשנה על הרב מנשה ועל חבריו למחלקה בטירונות, ובשלב מסוים במהלך מסע לילי הוא עוזב את המחלקה ומגיע לבדו למסגד מבודד שם, הוא מתעמת עם פלסטיני שיוצא מן המסגד ונאבק עמו. במהלך העימות הפלסטיני נהרג וגור-אריה מתבצר במסגד שממנו יצא הפלסטיני. נדמה שיוצרי הסדרה חשו שעלילת הפרק עמוסה מדי: העימות הבא בין גור-אריה למפקד המחלקה וחבריו למחלקה מוצג כפלשבק מהיר, שבסופו גור-אריה מתבצר במסגד, מפקד המחלקה שוכב פצוע על הרצפה, שני חבריו למחלקה מוחזקים על ידו כבני ערובה וכוחות צבא מכתרים את המסגד. הרב הצבאי שנחשף לסוד הפגיעה המינית עומד עם הכוחות שצרים על המבנה. בשלב זה גור-אריה דורש שהרב מנשה יגיע לדבר איתו. כשהרב מנשה נכנס למבנה, גור-אריה מכוון אליו את הנשק ומתחיל דיאלוג ביניהם.
את סוף הסצנה נשאיר לכם הצופים לראות בעצמכם. במאמר הקצר הזה נבקש לנתח את הסצנה והדמויות ולהצביע על התבניתיות האופיינית של יחסי קורבן-פוגע שהסצנה מיטיבה לתאר. לסיום נצביע על משמעות הצפייה בסצנה עבורנו כצופים.
גור-אריה מגלם בדמותו את מגוון המחירים שמשלם הנפגע: הוא נפלט מהקהילה המקורית שאליה הוא משתייך, מהגר מקהילת המוצא שלו ונותר אאוטסיידר בודד ומבודד בקהילה שאליה הוא מהגר. הוא מבטל אירוסין, מתקשה ביצירת קשר זוגי ומתקשה להסביר את עצמו לארוסתו. הוא בודד במחלקה שלו ומסתבך באינטראקציות של בגידה, הלשנה והסתרה, שמותירות אותו בודד גם בקהילה החדשה שאליה הוא מהגר. הסוד הפנימי שהוא מסתיר מקשה עליו להתחבר לחבריו למחלקה.
כשהרב מנשה מגיע בהפתעה ונותן שיעור למחלקה הוא חודר לטריטוריה של הנפגע וממלא אותה בשקריו. הכבוד וההערכה שהרב מנשה זוכה להם מצד הרב הצבאי וחבריו של גור-אריה למחלקה מבטאים את חוסר הצדק והצביעות. הלוחמים שותים בצמא את דבריו של הרב מנשה על אחדות וערבות הדדית ורק גור-אריה זז במקומו באי נחת. שם מתחילה ההתפרקות של גור-אריה. הוא יוצא בריצה מהחדר, זורק את הנשק ומקיא. למחרת הרב הצבאי מזהה את המצוקה של גור-אריה ומקשר אותה לשיעור של הרב מנשה. הוא פונה אל גור-אריה והפנייה מובילה את גור-אריה להחלטה לחשוף את הסוד.
הרגע שבו גור-אריה חושף את הסוד אינו מוצג בעלילה. הפרק השמיני מסתיים לפני החשיפה והפרק התשיעי מתחיל בקלוז-אפ על פניו של גור-אריה לאחר חשיפת הסוד. למעשה אנחנו הצופים לעולם לא נדע את הפרטים על הסוד של גור-אריה ובמה הרב מנשה מואשם. בפניו של גור-אריה ניכרת תחושת הלכלוך הפנימי שדבקה בו ולא נותנת לו מנוח.
הטקסט בפיו של הרב הצבאי מבטא מצד אחד את התמימות והרצון הטוב לעזור ומצד שני את הבורות וחוסר המודעות לתהליכי הליווי הנדרשים במקרים של חשיפה לפגיעה מינית. הרב הצבאי מציע לגור-אריה להניח לדברים ולגשת לטיפול רפואי. הוא חושש להתעמת עם הרב מנשה, "איש עם המון כוח, איש עם המון זכויות", ומשווה את הפגיעה המינית לפציעה מרסיס.
בהמשך העלילה, הרב הצבאי יבין שהוא טעה בעצה שנתן לגור-אריה. העצה שלו עולה בחייו של גור-אריה כי היא מובילה אותו לדרך ללא מוצא. ההכרה של הרב הצבאי בטעותו מתרחשת רק כאשר גור-אריה מתבצר במסגד. הרב הצבאי הוא דמות שמייצגת את הכשלים בטיפול במגפה השקטה של הפגיעות המיניות מחד גיסא ואת ההתפכחות בנוגע אליה מאידך גיסא. אולי הוא משקף את התהליכים החיוביים שמתרחשים בשנים האחרונות – אמנם לאט מדי ומאוחר מדי – בחברה הדתית, תהליכים של עלייה במודעות לנושא והפנמה של חשיבות הליווי המקצועי, בבחינת מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
מלכוד ותחושת בדידות
כאשר הרב הצבאי מפנה לגור-אריה עורף הוא נותר מבודד ולכוד וממלכד את המחלקה איתו. כשהמחלקה יוצאת לפעילות מבצעית ראשונה בשטח פלסטיני, מתעורר חשש שמא הם לא יצליחו לעמוד במשימה. לכן מעניינת הבחירה של יוצרי הסדרה להפוך דווקא את גור-אריה לגורם המסַכֵן, הפוגע והפוצע, ולא את האויב הפלסטיני. עמרם מתמודד עם אויב חיצוני וברור, העולם התחתון של בני ברק. כך גם יעקב שמתמודד עם ההתנכרות של משפחתו ועם האלימות כלפי חרדים שמתגייסים לצבא. ואולם, גור-אריה מייצג את האיום שנמצא בתוך המחלקה; הוא אוסף את הנשקים של חבריו ויוצר מצב של שבי ממולכד. המפקדים לא יודעים כיצד להתמודד עם איום שכזה. הם לא מעוניינים להרוג אותו אבל מבינים את עוצמת הסכנה שהוא יוצר.
הרב מנשה חומק פנימה למסגד למרות הפקודה האוסרת עליו לעשות זאת. הוא מנצל סדק בפרצה וחודר לתוך עמדת ההתבצרות של גור-אריה. כך דרכם של פוגעים, לנצל סדק במעטפת ההגנה של הנפגע ולחדור לעולמו דרך סדק זה.
עימות והיפוך תפקידים
ההחלטה של גור-אריה להתייצב מול הרב מנשה ולדרוש תיקוף למעשה הפגיעה מהווה קו פרשת מים שגור-אריה חוצה אותו: הוא עובר מעמדת הקורבן לעמדת המקרבן, מעמדת החלש המותקף לעמדת החזק התוקף. השינוי הזה מוצג בסצנה באמצעות הנשק המופנה על ידי גור-אריה כלפי הרב מנשה. כעת גור-אריה הוא המאיים והרב מנשה הוא המאוים. הנשק מבטא עמדה של כוח ואיום, והוא גם סמל פאלי גברי שבאמצעותו הנפגע מנסה לתקן את הפגיעה בגבריותו. גור-אריה צועק על הרב מנשה שהוא פחדן ומורה לו לשתוק. במשך הרבה שנים גור-אריה פחד ושתק. כעת הוא מנסה לחולל היפוך תפקידים.
עם זאת, ואף שהנפגע אוחז בנשק, זוהי עמדה חדשה מבחינתו, בעיקר כאשר עמדת הכוח מופנית כלפי הפוגע. לכן, על אף הנשק שבידיו, גור-אריה מרגיש מאוים על ידי הרב מנשה.
גם הרב מנשה מופתע מהמצב החדש ואפילו חש מאוים מפני הנשק המכוון אליו, אך עם זאת ברור לו שהוא עדיין החזק, ובאמצעות מניפולציה ותמרון הנפגע הוא משיג בחזרה את יחסי הכוחות הישנים של פוגע-נפגע. הנפגע דורש מהפוגע לא להתקרב אליו, אבל הרב מנשה לא מכבד את הבקשה ולאורך כל הסצנה, גם במבואה מחוץ לחדר וגם בתוך החדר, הוא כל הזמן מצמצם את המרחק שהנפגע מנסה לייצר באמצעות האיום בנשק ולמעשה חודר לתוך המרחב הפרטי שהנפגע מנסה לשמר.
כאשר הרב מנשה מזהה את עמדת הכוח החדשה של הנפגע הוא פונה אל החברים על מנת לערער את עמדת הכוח הזו. גור-אריה חושש מכך שהרב מנשה ישכנע אותם ושהם יחשבו אותו למשוגע. לחברה תפקיד חשוב בתיקוף מעשה הפגיעה. לנפגע חשוב שהחברים ישמעו את הפוגע מתוודה בקולו על הפגיעה. הרב מנשה מזהה את הצורך הזה ומנסה לערער את החברים ולגרום להם להאמין לו. הוא מאשים את הנפגע שהוא "רצה" את זה, שהיו לו "דמיונות".
כאשר הרב מנשה מציע לנפגע ללכת לחדר צדדי הוא אוחז בקנה הנשק של גור-אריה. נימת קולו הופכת רגועה, אולי אפילו פתיינית. הוא אוחז בסמל הפאלי של הנפגע ופוקד עליו: "אנחנו נלך לחדר השני ונדבר ביחידות ואנחנו נראה איך אנחנו מסיימים את היום הזה". הרמזים הארוטיים: "נלך לחדר", "ביחידות", "נראה איך אנחנו מסיימים", מדליקים נורה אדומה אצל הצופה, אבל הנפגע כאילו נכפה עליו לציית להצעה של הרב הפוגע אשר מנוסחת כציווי מרומז.
הרב מנשה לוקח פה סיכון. הוא לקח את הסיכון הזה כשבחר להיכנס למבנה שבו הפוגע מתבצר. בכך בא לידי ביטוי ביטחונו של הרב הפוגע שהנה, שם, בתוך החדר הסגור, בשיחה ביחידות, הוא יצליח להחזיר את היחסים ביניהם ליחסי פוגע-קורבן, מנצל-מנוצל, ולהשיב את המצב לקדמותו, כלומר לתחזק את השתיקה וההסכמה שבשתיקה.
מאיפה מגיע הביטחון העצמי של הרב? תחושת הוודאות של הפוגע ששם, בתוך החדר, הוא יחזיר את הנפגע למקום החלש? נראה שזה נובע מכך שזה מה שהפוגע יודע לעשות: לפגוע. הוא בעצם מחזיר את הנפגע לזירת הפשע – לחדר מבודד שדומה לחדר שבו התבצע הניצול לפני הרבה שנים. הנפגע נאלץ לחזור לתפקיד המקורי של החלש ללא הנשק, כאילו שיש כאן נקודה ארכימדית שהכול חוזר אליה. הפוגע והנפגע משחזרים את הפגיעה.
עדים סמויים – עדים גלויים
כאשר גור-אריה נעלם בתוך החדר והרב מנשה סוגר בעדינות את הדלת, שני החברים הופכים מעדים סמויים לעדים גלויים. עד לרגע הזה הם הכירו את גור-אריה אבל לא היו מודעים לסוד הפגיעה. כעת הם מתלבטים אם לקחת צד ולהפוך לעדים או להשאיר את הסוד בין הנפגע לרב הפוגע. כאשר עמרם ניגש לדלת ומנסה להקשיב לשיחה בין הנפגע והרב לפוגע, חברו יעקב מנסה למנוע זאת ממנו בטענה ש"זה ביניהם".
כשעמרם ויעקב צופים בשיחה דרך החלון הם הופכים להיות עדים לפגיעה, אם כי עדים סמויים, שכן הנפגע והרב הפוגע אינם מודעים לכך שלשיחה ביניהם יש עדים. החברים מייצגים את התקווה; הם שמעו את האמת והם עדים להודאה של הרב הפוגע. האמת נאמרת, וגם אם היא נאמרת בחדר סגור, יש חלון שדרכו העולם שבחוץ שומע ורואה. במעמקי הייאוש מפציעה אחוות הלוחמים כניצוץ של תקווה. אמנם הם לא הצילו את גור-אריה, אך הם מסמנים את התקווה עבור כל הנפגעים, השורדים: "אנחנו איתך, מאמינים לך ולא נוטשים. אנו מסתכנים כדי להיות איתך, כדי לא להשאיר אותך לבד. אנחנו עדים לאמת ונהיה שגריריה". בסוף הסצנה עמרם ויעקב פוסעים המומים אל מחוץ למסגד. העדים לטראומה עוברים גם הם טראומה – טראומה משנית.
הודאה מניפולטיבית והאשמת הקורבן
כאשר השיחה מתקיימת ללא עדים הרב הפוגע מרשה לעצמו להודות בפגיעה. כעת המניפולציה משתנה: הפוגע מודה במעשים אבל טוען שהנפגע פיתה אותו. הוא חוזר שוב ושוב על כך שהוא אוהב את הנפגע. הרב הפוגע הופך את היוצרות וכעת הוא ש"סולח" לנפגע ורוצה "לעזור לו".
בהמשך העלילה, בפרק העשירי, מסתבר שגור-אריה נשא על גופו מכשיר הקלטה שתיעד את ההודאה של הרב מנשה (אותה הודאה שעמרם ויעקב שומעים דרך החלון). החלק הזה בעלילה מדגיש את הקושי הראייתי בעבירות מין (בדגש על עבירות מין שנעברו בקטין ושנחשפות אחרי הרבה שנים). ההקלטה המתעדת את ההודאה של הרב מנשה היא "ראיית זהב" ומאפשרת ליעקב לחלוק את האחריות עם הרב הצבאי. למשך דקות ארוכות, הצופים נשארים במתח לגבי מה שהרב הצבאי יעשה עם ההקלטה (האם ישמיד אותה או יעביר אותה לגורמי האכיפה).
כחלק מהניסיון להסתיר את הפגיעה, הרב מנשה מגיע לשבעה בבית משפחתו של גור-אריה. דברי הניחומים שלו, המתובלים בלמדנות מפולפלת, תופסים מקום מרכזי בבית המשפחה בזמן השבעה. בדיוק ברגע הזה נכנסים לשבעה עמרם ויעקב. כשהרב מנשה מבחין בהם אוחז בו שיתוק והוא נאלץ להפסיק את הדברים ולצאת החוצה באופן שמזכיר את היציאה של גור-אריה מהשיעור בפרק הקודם. הצביעות הזאת מביאה את עמרם ויעקב לעשות מעשה. עד עכשיו החזיק עמרם בדעה שיש להניח לדברים כדי לא לפגוע במשפחתו של גור-אריה, ויעקב התלבט וכאמור העביר את האחריות (ואת ההקלטה) לרב הצבאי. החברים רודפים אחרי הרב מנשה ומונעים ממנו מלברוח. הרב הצבאי מגיע, מונע מהם לפגוע ברב מנשה וכעת מתברר לצופים מה הוא בחר לעשות עם ההקלטה: הוא משמיע אותה לרב מנשה ואומר לו שהמשטרה בדרך לעצור אותו.
האחריות שלנו כצופים
כצופים בדרמה הכאובה הזאת, מתעוררת בנו אהדה עצומה כלפי גור-אריה ולבנו נכמר על הסבל שעבר ועל חייו שנגדעו. ואולם, עלינו להיזהר מלהישאר בעמדה של אהדה בלבד. אהדה אינה מספיקה. מיטיבה לנסח זאת הפילוסופית סוזן זונטג: "על הצופה לשים לב, לחשוב, ללמוד ולבחון את הנימוקים ואת ההצדקות לסבל [...] מי גרם למה שנראה בתמונה? מי אחראי? האם המעשה מוצדק? האם זה בלתי נמנע? האם קיים מצב כלשהו שהשלמנו איתו עד עתה וכעת צריך לערער עליו?".
העלילה מבטאת את אוזלת היד של הקורבנות אל מול הפגיעה שחוו ואת הפצעים שהיא מותירה בנפשם. היא מתארת את המבוי הסתום שאליו מובל הנפגע על ידי הפוגע ועל ידי מי שמגן עליו. הצפייה ב"כיפת ברזל" מטילה עלינו את האחריות לשאול את השאלות ולסמן לנפגעים את שביל התקווה, לסייע להם בהשבת הסדר החברתי על כנו. ללא כל אלה, הם מתקשים לשאת את הפער הבלתי אפשרי בין מה שאמור להיות ובין מה שקורה במציאות.
שביל התקווה הוא שביל מציל חיים, הוא כיפת הברזל של הנפגעים באשר הם.
אילת כהן וידר פסיכולוגית קלינית, מחברת המדריך "באהבתנו-גוף ונפש בזוגיות". עו"ד אורי לוין, עורך הספר "שהיאוש והטרגדיה ייפגשו" - שירים וטיוטות, יהונתן לוין.