לחצות את מחסום הפייסבוק: ביקורת על ספרו של אמיר מויאל "מעשה בתפוח ירוק"

אמיר מויאל, אושיית פייסבוק שעושה בלהטיו בכל מילה ומשפט, הוציא לאחרונה ספר ילדים. אסף וול בביקורת מפרגנת על ספר הילדים של מויאל ויש גם מחווה מרגשת לאורי אורבך ז"ל

אסף וול 23/07/17 14:42 כט בתמוז התשעז

לחצות את מחסום הפייסבוק: ביקורת על ספרו של אמיר מויאל "מעשה בתפוח ירוק"
מעשה בתפוח ירוק, צילום: יח"צ

מי לא מכיר את אמיר? אמיר אוהב לחרוז ולשיר. האמת שאינני יודע אם אמיר אוהב לשיר, אבל בחריזה הוא ללא ספק אחד הטובים. 

אז מי באמת לא מכיר את אמיר מויאל, מטאור רשת שכוכבו דרך לנגד עיני כל דובר עברית שנרשם לפייסבוק. אמיר הוא ללא ספק תופעה בלתי אמצעית, מאותן דמויות שרק עשור קודם לכן, אולי היו נשארים אלמונים הכותבים למגירה. לשמחתי אין אנו, ההמונים, זקוקים עוד למתווכים שיקבעו עבורנו מה נכון ומה אינו - ובמקרה שלנו, מי ראוי לכתוב ספר ילדים.

אמיר נמנה על ז'אנר היוצרים שצמחו מתוך מבחנם האולטימטיבי של צמד תאומי השוק החפשי: ביקוש והיצע. מסתבר אגב, שיש ביקוש, אם לשפוט על פי קהל העוקבים של אמיר המגיע כבר למספר כפול ממספרם של מנויי "הארץ" בדיגיטל. 

אלא שלהיות כוכב סטטוסים זה עניין אחד. לגלות מעט עומק, זה כבר עניין אחר ובדיוק כאן מתבטא ייחודו של אמיר. בעוד השיח ברשתות החברתיות מתאפיין בכותבי דאחקות ש"עילגותם אמנותם", הרי שאמיר הוא אחד מבכירי חרטומי השפה העברית העושים בלהטיהם בכל מילה ובכל משפט.

כאן אני מגיע לעניין שלשמו התכנסנו. ספרו של אמיר "מעשה בתפוח ירוק" שייך לסוגת ספרי הילדים שעניינם הוא הרצון להיות מישהו אחר. במרכז הסיפור עומד תפוח חמוץ וירוק המשתוקק בכל מאודו להפוך לאדום ומתוק. עד כאן לא המציא אמיר דבר. תופעות אי נחת עצמית והשאיפה לחדול מלהיות סתם יוסי ולהפוך לג'סטין ביבר, מוכרת לנו עוד מהמיתולוגיה היוונית, עבור ב"ברווזון המכוער", וכלה בהפיל שרצה להיות אחי. או הכי, או בקיצור משהו שהוא לא פיל נורמטיבי.

מה שתפס את תודעתי היא היותו של הספר ישראלי. ראשית, יש בו מחווה מרגשת לאורי אורבך ז"ל, אחד מעמודי התווך של כתיבה עברית בגובה המשקפיים לגיל הרך. בנוסף, הספר חי את העברית ואינו מתורגם משפה אחרת והדבר מורגש, כך שאפילו ביטוי כמו "עסיס דובשני" נמצא במקומו ואינו נראה מלאכותי מדי.

איני מעוניין לעשות "ספויילרים" עבור מי שטרם קרא את הסיפור. כהורה, אני סבור שמדובר בספר מהסוג שעליו אתה אומר לעצמך: "טוב שיש עדיין כאלו". החריזה שוטפת עם הסיפור ואינה מנמיכה את עצמה, איוריו של אלחנן בן אורי מאנישים היטב פירות וענפים בצורה נוגעת ללב ושאינה מתיילדת. הייתי בהחלט שמח לספר כזה בשלב בו הילדים מאזינים או כבר קוראים בעצמם, רגע לפני שהם עוברים אל הטאבלט לטובת משחקי הקנדי-קראש והקלאש-מויאל. רויאל. סליחה.

 

הכותב הוא איש קריאייטיב וסופר. סתם

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר