איך התעלמנו מהגרסה של הרב אלון

עיתונאים מבקשים סליחה: יהודה שלזינגר ("ישראל היום") מתנצל על שלא מספיק עסק השנה בענייני גיור ומסורבות הגט ועל כך שהתקשורת שוב שכחה שהיא לא שופטת – אלא גורם מדווח

יהודה שלזינגר 24/09/12 19:28 ח בתשרי התשעג

איך התעלמנו מהגרסה של הרב אלון

בעבודתי העיתונאית אין לי כמעט יום ללא התלבטויות. בשאלות סביב פרסום ידיעות משמעותם ו"אפקט הפרפר" שיגרמו. נהוג לטעון שכתבים לענייני חרדים העוסקים בנושא הדת היהודית, ובמיוחד הכתבים חובשי כיפות, צריכים לתת שיקול נוסף כאשר מפרסמים ידיעות בנושאים הללו, ולתפיסתי לא כך צריך להיות. הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על דיווח עובדתי ואמין ולהתייחס בכובד ראש לאופן הצגתם. לדוגמא לא למנוע פרסום של רב שלקח שוחד אך להיזהר מהכללה שאינה במקומה כמו "חרדי לקח שוחד".

בתחום הסיקור שלי חשוב מאוד להכיר את החברה החרדית והדתית. את הניואנסים הדקים את ההנהגות וההשקפה. לקורא מומלץ לא להיגרר לעליהום נגד התקשורת במקרים של פרסום בנושאי דת. חשוב זכור שברוב המקרים יש מי שרצה שהמסר יועבר לכלל הציבור. כך לדוגמא בכל הקשור לברית הזוגיות, כאשר צד חילוני מצקצק על מאמצים למנוע זאת הצד הדתי רוצה להבהיר את גבולות ההלכה.

אחת הפרשיות הקשות שעסקתי בהם בקריירה שלי זו פרשיית הרב מוטי אלון, לצערי ולשמחתי הייתי הראשון שהביא את גרסתו של הרב אלון לפרשה הרגישה. מההתעסקות בנושא עלתה בי תובנה אחת מרכזית והיא שלשמחתי הגדולה, איני שופט אלא רק עיתונאי. מדובר בפרשייה מורכבת במסגרתה עומדים רבנים גדולי וחשובים משני הצדדים, בעלת עובדות רבות וסבוכות שנרקמו לאורך שנים. בשבועות הראשונים לא הובא בהרחבה גרסתו של הרב אלון, גם באשמת העיתונאים וגם באשמת הצד המואשם ועל כך חבל.

עוד למדתי השנה שעל אף שהתרגלנו להאשים את התקשורת צריכים גם הקוראים לקיים חשבון נפש באשר לדברים שמעניינים אותו. השנה פרסמתי על תקרית מביכה שקרתה אצל אדמו"ר בכיר שאישה התערטלה מולו, העובדות בדיווח היו מדויקות ולמרות זאת רבים צלצלו אלי לשאול מה קרה עם "הרב שאנס". יש בעיה באופן בו הציבור קורא ידיעות, הוא לעיתים ממהר ליצור קונוטציות משלו וגם זה צורך תיקון.

ובאותו עניין עולה גם שאלת "הביצה והתרנגולת" בעניין פרסום וצריכת חומרים "צהובים". סיפור האדמו"ר קיבל הכי הרבה תגובות אי פעם, הרבה מעבר לסיפורים חשובים ומהותיים שפרסמתי כמו ההסכם עם התושבים במיגרון, ריצתו של אריה דרעי לראשות עיריית ירושלים, או ליווי חוק הביציות ועוד סיפורים רבים שלא זכו לכזו תהודה כמו הסיפור המדובר.

חשבון הנפש שלי על השנה האחרונה יסתכם בכך שלצערי לא עסקתי בנושאים מהותיים וחשובים הנגועים לתחום הדת כמו בענייני גיור ומסורבות גט. ישנם אנשים שסובלים כמעט מדי יום בתהליך הגיור הארוך הסבוך ואני מצטער על כך שלא נתתי מספיק מקום לכך. ישנם עשרות מתגיירים שעוברים שבעה מדורי גיהינום ואף כאלה שמתייאשים בדרך, דבר שגורם לכך שדווקא אנשי הדת במדינת ישראל שכל כך חוששים מהתבוללות בחו"ל יוצרים אותה במו ידיהם בישראל בגלל בירוקרטיה עלובה.

בכתבות החגים אני משתדל לכתוב כתבות הנוגעות בציונות. בפסח הבאתי סיפור על משפחה שהקימה ארבעה ישובים בנגב ובצפון, בראש השנה על חברי ילדות שמחליטים ליישב פינות נידחות בארץ ואני חושב שהתקשורת הכללית לא עוסקת בכך מספיק. בדומה לכך, אנחנו צריכים לתת דגש חזק יותר, לא רק על הנושאים המדיניים וביטחוניים, אלא על סיפורים מזעזעים שכתב שטח ובתפקידי גם ככתב מוניציפאלי אני נתקל בהם בתדירות גבוהה כמו ניצולי שואה שחיים בתנאים מחפירים, ילדים שמחפשים אוכל בפחי אשפה ושלל סיפורים קורעי לב בהם התקשורת יכולה לסייע. תמיד יש היכן להשתפר ובתקווה שאעשה זאת כבר בשנה הקרובה.

עוד בפרוייקט

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר