סגור

שקיעת המערב

שלום רב

אנו נמצאים בנקודה קריטית בהיסטוריה בה אנו חוזים בתחילת השקיעה של העולם המערבי.

כיצד זה אמור להשפיע על עם ישראל ומדינת ישראל?

האם אנו עומדים בפני שואה גלובלית?

בברכה

תוכן התשובה:

הנה באו הימים בהם, אחד לאחד, מתנפצים וכלים כל אלילנו. כל שהיינו בוטחים בהם. חוסים בצילם. מערכות של ביטחון מדומה, של כלכלה, של חינוך, של משפט, של רהב קולני, של "אני ואפסי עוד", נמסות והולכות מיום ליום, משעה לשעה. מי שבטחנו בו אתמול התגלה כבובה, כפלקט. מי שקיווינו לישועתו שלף נשקו נגדנו.

אם ננסה להתבונן על כל מה שקורה קצת מלמעלה, יתכן שנוכל לראות מכנה משותף אחד ברור לכל הצרות, גם הפרטיות וגם הכלליות.
אין שלווה. אין בטחון. לא מרגישים רגועים.
אין מקום אחד, כסא אחד, שאפשר לשבת עליו בשקט ולהגיד – לפחות כאן שקט, לפחות פה הדברים ברורים, ימשיכו לזרום מחר כמו שזרמו אתמול ומימים ימימה.
מי שבריא היום – לא בטוח שכך יהיה מחר. מי שפרנסתו מזומנת לו כרגע אינו בטוח עוד מה ילד יום. מי שיוצא מהבית לא יודע אם יחזור וגם מי שחוזר לא יודע כמה עוד יוכל להמשיך ולגור בביתו. גם בבית פנימה - ספק, בלבול, אי שקט, חוסר מנוחה. כבר אמרו חז"ל על תקופתנו: "אויבי איש – אנשי ביתו".

יותר ויותר אנשים כבר לא רוצים לקום בבוקר. בשביל מי? בשביל מה?
איפה מוצאים תקווה? למה אפשר לצפות? אין מנהיג. אין דגל. אין חזון. אין דעת.

בתוך המערבולות הפרטיות של כל אחד מאיתנו שפשוט לא נגמרות, בתוך השיגעון הכללי של כולנו, בתוך הפחד, הספק, עייפות החומר – נולד ייאוש גדול.

אבל למעלה למעלה, וגם למטה למטה, רחוק רחוק וגם לגמרי קרוב, צופה ורואה, יודע הכל. קורא הדורות מראש. יוצר הקורות ופשר הקורות.

רק אחד יכול לעזור. רק אחד מסוגל להושיע. רק אחד בכלל קיים.
וכל הרעש וההמולה אינם אלא הקדמה לבואו.

"אמר רבי יוחנן: משל למהלך בדרך עם דמדומי חמה, בא אחד והדליק לו את הנר וכבה ובא אחד והדליק לו את הנר וכבה. אמר: מכאן ואילך איני ממתין אלא לאורו של בוקר. כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינין אלא לאורך, שנאמר: "כי עימך מקור חיים באורך נראה אור"


מכאן ואילך אין אנו ממתינים אלא לאורך!

"אמר רבי יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה. מלך פרס מתגרה במלך ערבי והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחזו אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים: "להיכן נבוא ונלך? להיכן נבוא ונלך? להיכן נבוא ונלך? ואומר להם: "בני, אל תתייראו. כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתייראים? אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם. ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה.

שנו רבותינו: בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". ועליכם בלבד זרח ולא על עובדי אלילים שנאמר "כי הנה החושך יכסה ארץ". באותה שעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל והולכים כולם לאורן של מלך המשיח ושל ישראל שנאמר "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך", ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח שנאמר "ועפר רגליך ילחכו" (ילקוט שמעוני ישעיהו ס' רמז תצ"ט)

"להיכן נבוא ונלך?"

האין שאלה זו מקפלת את כל צעקתנו היום? בגוף, בנפש, בממון?

רוצים לברוח ולא יודעים לאן.
כל מקום בעולם מתפוצץ, נשטף.
כל מקום בלב עמוס, חרד.
להיכן נבוא? להיכן נלך?

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם"! גם ריסוק האלילים הכואב, גם משברי האמונה העמוקים, אוזלת היד הנוראה, אויבים בחוץ ובפנים מרימים ראש. הכל הכל בשבילכם, לכבודכם, צירי לידה לקראת היום הגדול, שקרב והולך מימים קדמונים.

אבל למה ככה? למה זה צריך כל כך לכאוב? למה להפחיד?
בסיפורי מעשיותיו נותן רבי נחמן מענה לשאלה הקשה הזו: "ויהי היום, והיה גיבור, שנתקבצו אליו כמה גיבורים, והיה הגיבור עם גיבוריו הולך וכובש מדינות. ולא היה רוצה כי אם הכנעה. וכשהיו בני מדינה מכניעים עצמן תחתיו היה מניחם, ואם לאו היה מחריבם. והיה הולך וכובש. ולא היה רוצה שום ממון, רק הכנעה, שיהיו תחתיו. והיה דרכו של הגיבור, שהיה שולח למדינה דיבוריו כשהיה עדיין רחוק ממנה הרבה, חמישים פרסאות, שיכניעו עצמן תחתיו, והיה כובש מדינות כנ"ל (מעשה מבעל תפילה)

הגבורות, הדינים, הצער הגדול שיש בעולם, מקורם במידת הגבורה האלוקית. זהו הגיבור, שהיה הולך עם גיבוריו וכובש מדינות. והגיבור הזה רוצה בעצם רק דבר אחד – הכנעה. שנבין מיהו היחיד שמנהיג, שנודה שיש רק בידיו פתרון לכל מבוכה, שנסכים לקבל מלכותו ואדנותו. "וכשהיו בני מדינה מכניעים עצמן תחתיו היה מניחם, ואם לאו היה מחריבם". צריך להבין מה רוצים מאיתנו. הקדוש ברוך הוא לא נגדנו, הוא רק רוצה שנכיר בו. שנכנע.


בוקרו של עולם אחר אחר ממשמש ובא. עוברים דירה. הכל נכנס לארגזים. מתחת לתמונות מתגלה הטיח המתקלף. אי אפשר שיהיה סדר. בעיניים שלנו, עיני ילד תמה, אפילו הדובי שנטמן בארגז מתפרש כשואה. אין שלוה.
אבל עוברים דירה. כולנו. למקום וזמן ל-ג-מ-ר-י אחר.
לכן האדמה רועדת. לכן הקירות קורסים.


"דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה", כותב רבינו בתורה ז'
ואמר עוד: "שהולך אפיקורסות גדול על העולם. אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה בעיתים הללו. ומי שיזכה לעמוד בניסיון ויישאר קיים באמונתו – אשרי לו ויזכה לכל טוב המעותד לבוא במהרה בימינו, אשר עליהם ניבאו כל נביאנו וחכמינו מקדם" (שיחות הר"ן ל"ה)

זכורה לי אפיזודה ממלחמת המפרץ, שמן הסתם תלווה אותי כל ימי. התארחנו בשבת אצל חברים. זה היה באמצע המלחמה וכבר תורגלנו בצפירה ובכניסה לחדר האטום. נטלנו ידיים לסעודה שנייה, ישבנו לשולחן, ואז נשמעה הצפירה. נכנסנו לחדר האטום עד שהטילים נחתו. בינתיים לא דיברנו, כמובן, כי הלא אנו מצויים בין ברכת "נטילת ידיים" לברכת "המוציא לחם מן הארץ". לאחר דקות ארוכות נשמעה צפירת הרגעה. יצאנו מהחדר האטום, התיישבנו שוב ליד השולחן ואז ברכנו המוציא ואכלנו סעודה שניה.
סיפור פשוט לכאורה. אולם בעודי אוכל הכתה בי פתאום הבנה. מה שעשינו, מה שעושים יהודים מאז מתן תורה ועד היום, סעודת שבת פשוטה כהלכתה, היתה דרכנו להילחם במטורף מעירק ובכל המטורפים כמותו מימות עולם. כך שרדנו. אימפריות עלו, כבשו מדינות ועמים, רמסו, הכו ושינו פני תבל, ואנחנו המשכנו ליטול ידיים ולשבת לסעודה שניה. לפעמים הפריעו הקרבות לרגע ונאלצים היינו להמתין דקות בין נטילה להמוציא, אבל הדי הקרבות שככו, ואימפריות ענק שקעו בנשיית הזמן ואז המשכנו בשלנו.
כך, בשקט ובביטחון, בלי כלי נשק מתוחכמים, בלי יועצים מדינים ואסטרטגיות צבאיות, בילינו את כל אויבנו עד אחד, וחיים כולנו היום!


לכן, באחד הפיגועים הקשים שאירע דווקא בערב חג, ואשתי שאלה אותי בכאב איך אפשר בכלל להכין סעודת חג? איך אפשר בכלל לשמוח? השבתי, שאדרבא, אנחנו, בסעודת החג ובשמחת החג שלנו, נילחם בהם. זוהי דרכנו היהודית מאז ומקדם לענות לכל אויבינו ומציקנו. גם אותם ישמעאלים רצחניים יאבדו בקרוב בנשיית הזמן ואנו נמשיך להכין סעודת חג, לקיים את מצוות בוראינו, וחיים ניוותר לעד ולנצח!

אין. אין על מי להישען. לא על צה"ל ולא על ארצות הברית. לא על יועצים ולא על דיפלומטים, לא על בעלי כח ולא על בעלי שכל. נדמה שלאט לאט מתבהרים הדברים כפשוטם ממש. ניסינו הכל, שמאל וימין, דמוקרטיה ובחירות ישירות לראשות הממשלה. לכל מי שהציע לשקם את חיינו בהינף יד, כבר נתנו במה, עם כל אויב כבר כרתנו ברית וניכוונו, ושגינו, ומעדנו. אולי, אולי עתה יפקחו עינינו.

כל האמור, נוגע במיוחד לצרותינו מבני ישמעאל. וכך מובא בפירוש בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ב): "ולמה ניקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם (ישראל) ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך ניקרא שמו ישמעאל שנאמר ישמע א-ל ויענם (תהילים נ"ה)".
נמצאנו למדים שמלחמתנו איתם היא מלחמת תפילות, הלא גם הם מתפללים אל ה'.
ועתיד הקדוש ברוך לשמוע אל תפילותינו ולהושיע אותנו מן הצער שגורם לנו ישמעאל באחרית הימים האלה. אבל אנחנו מצידנו, צריכים להשמיע את אותה תפילה שממתינים לה בשמיים! לא לחכות לצער נוסף שיבוא עלינו חלילה, כדי לעורר את ליבנו ולפתוח את פינו לזעוק, אלא לזעוק ולהתפלל ולזעוק כבר מעכשיו. לא כמי שאין הדבר נוגע אליו, כי באמת כבר עכשיו נוגע הדבר אלינו ממש ולחיינו!
כך צריך להרגיש כל אחד ואחד מאתנו, שה' שומע תפילה, ומצפה לתפילותינו, ובשוועותינו תלויה גאולתנו ופדות נפשנו.

והלא מקרא מלא הוא בסוף תורתנו, בדברי משה האחרונים בשירת האזינו. כך מספר לנו גדול הנביאים על העתיד לבוא, על הסוף ממש. "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עמדי. אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".
"אני אני הוא" אומר לנו ה'. אין כלום, ממש כלום. אף אחד לא יכול לעזור לכם ואף אחד גם לא ירצה לעזור לכם. "ואמר אי אלוהימו צור חסיו בו". היכן הם כל אלילינו, בהם בטחנו, זרוע בשר ודם: "חץ", "פטריוט" ושאר תחכומי ה"אח הגדול" מן המערב, שגם גאוותו, אך לפני זמן מה, התפוררה לאבק דק.

מבאר רש"י: "ראו עתה" - "הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם, ואין לכם מושיע". היש דברים ברורים מזה? האם נזדקק חלילה, להדגמות נוספות לאפסות אלילנו?


אבל איך נכנעים באמת? באיזה מחוז בנפש מתרחש הדבר הגדול הזה?

כותב רבי נחמן: "הנה הגדלות מפיל את האדם ומשפילו הן בגשמיות והן ברוחניות. כי איש ישראל אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו. אבל אם הוא נופל מאמונה, היינו שנפל בגדלות ואזי הוא מובדל מהקדוש ברוך הוא, ואז "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד", ואז כל הדינין שורין עליו" (ליקוטי מוהר"ן. מן התורות המושמטות)

יש קשר בין המילים הללו, שנכתבו לפני כ200 שנה באוקראינה, למה שעובר עלינו היום?

למה אנחנו נופלים? מדוע אנחנו מושפלים? איך קורה ששוב ושוב מכים בנו דינים?
יש דרך שלא ניסינו? יש עצה שלא בדקנו? יש צעקה שלא הרמנו? ולא עלה בידינו.

המציאות החיצונית היא רק שיקוף, תוצאה, קצה קרחון. המציאות הפנימית היא המציאות האמיתית, היא שורש הדברים וסיבתם. עמוק עמוק מתחת לפני האדמה, במקום שאיש לא רואה יש מרכז בקרה. יש שם בעצם רק כפתורים, אבל לכפתורים מחוברים חוטים ואליהם קשורים כל הדברים. אם משהו קורה מעל לפני השטח, הוא כבר קרה לפני כן במעמקים. מרגע שהוא קורה שם, הוא כבר בלתי נמנע, ואם הוא לא קורה שם – הוא לעולם לא יקרה בשום מקום.

מחפשים פתרונות בחוץ. מחפשים את מי להאשים, איך לשנות את המצב. מנסים כך ומנסים אחרת, ונכשלים, נכשלים, נכשלים, עד זוב דם, עד ייאוש, עד אדישות, עד כפירה. אבל אף אחד לא טורח לבקש את השורש, אף אחד לא רואה את החוטים המובילים פנימה. איש לא מבקש את המקום שבלחיצת כפתור אחת ישנה את הכל.

חסד הבורא הוא שאותו מרכז בקרה איננו נמצא באמת רחוק במעבה האדמה או בשמיים, הוא קרוב יותר מאשר נוכל אי פעם להאמין, הוא נגיש ופתוח לגמרי בפני כל אחד ואחד מאיתנו, כל הזמן. המוח.

"הנה הגדלות מפיל את האדם ומשפילו הן בגשמיות והן ברוחניות".

כאשר במוח יש גדלות, כאשר בלב מתנוססת רוממות, כאשר מציאותנו נפרדת מן הבורא ואנו חשים כי אפשר להסתדר, בעצם, בלעדיו, כי יש לנו צבא, ומדינה, כי אנחנו חזקים וחכמים ושולטים במצב. או אז במרכז הבקרה הפנימי מתחילים להילחץ כפתורים, ונמשכים אחריהם החוטים אל המציאות החיצונית. "ומשפילו, הן בגשמיות והן ברוחניות".
וכי אין השפלה גשמית ורוחנית מנת חלקנו מיום ליום ומשעה לשעה? כי "אם הוא נופל מאמונה, היינו שנפל בגדלות ואזי הוא מובדל מהקדוש ברוך הוא, ואז "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד", ואז כל הדינין שורין עליו". "אם כן - כשנופל מהאמונה נקרא "מחריבי ירושלים" מחמת הפרדתו מהשם יתברך ובאים ישראל בגלות" (דהיינו שנעקרים ממקומם)

כנראה לא מספיק שמנו לב. עכשיו מאירים את עינינו: לא בו בטחנו באמת, לא לישועתו ציפינו בכל לב. "כי איש ישראל אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

אבל שם, במעמקים, במוח, במרכז הבקרה, יש גם תיקון. בלי הרמת קול, בלי הנפת יד, בלי הפגנת כוח. רק לגעת נכון בכפתורים שמושכים בחוטים. "כי מי יוכל ליגע בו, באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

להחזיר את הממשלה – אליו. לבקש בכל לב – מלכותו, כי באמת כבר אין לנו שום דבר אחר. זה הרי בדיוק מה שמבקש כל יהודי בימי הדין והמשפט: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

אבל עשו, עשו שבלב כל אחד מאיתנו, נלחם בכל כוחו שלא נרד אל המעמקים, שלא נכיר את כוחנו. לעולם ינסה למשוך אותנו לפעול נגדו כמוהו, בשיטתו, בדם, בחרב, בהרמת קול והפגנת כוח. אבל אנחנו נהפוך דם לדום. הפעם נלמד לקרוא את המפה הפנימית כי אין לנו כבר שום מפה אחרת. הפעם נגלה את כוחנו האמיתי, את כוח מלכנו המפעם בנו, שאין מלך ושליט בלתו.

"רב לכם סוב את ההר", די לכם בחיצוניות העשוית. "פנו לכם צפונה", היכנסו פנימה, אל המקומות הצפונים והנסתרים שבכם. ואם תבקשו שם את פני מלך עליון – יתגלו פניו גם בחוץ, יסתלקו הצללים וכל עושי דברם.

אבל המוח מורעל. כל כך מורעל עד שאיש אינו יודע על כך. מה שתשמע ומה שתשמיע בכל שיחה. מה שתראה, מה שתחשוב, מה שתרגיש, זה רק תוכנת מחשב אחת מורעלת. או גאווה או ייאוש. או אפס או אחד. כלום כלום חוץ מזה, כי מישהו חותר תחתינו, בתוכנו, בלי ידיעתנו.
כמובן, אנחנו קמים בבוקר (בקושי) מתפקדים (בקושי), מחייכים (כי אין ברירה), אבל בפנים מכרסמת אותנו תועלת מרעילה לאמר: "עזב אלוקים את הארץ".

ומיד כל אדם מאמין יתקומם: אני מורעל? לי יש כפירות? אני מתגאה? אני לא קשור לבורא?

כמובן, אנחנו יכולים לדבר עליו, ללמוד את דבריו, אפילו לקיים את מצוותיו ברמה זו או אחרת, אבל לא נגלה לאיש שבתוכנו הוא כמעט לא קיים. אורו עמום, חסדו נסתר, אהבתו כבויה.

"אמר רבי יהודה: אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קודשא בריך הוא לישראל - הוו שאגין ככפיריא למירדף אבתריה" - "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל - היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו" (זוהר חלק ב' דף ה') ומתוך דבריו שמענו, שמה שאנו מתרפים במלאכת שמיים, ולא זו בלבד שאיננו רודפים אחרי ה' אלא נמלטים מפניו, הוא מסיבת הדמיון המר שבוראנו הוא כצר וכאויב לנו חלילה.

עוד ועוד חללים נופלים, עוד ועוד אנשים הולכים חלולים, מדברים חלולים, אין לב. לא מרגישים כלום. לא אהבת ה', ולא יראתו, לא גדולתו, לא אין סופיותו, לא חסדו. כי אם היינו מרגישים – הכל היה נראה אחרת גם מבחוץ. "כי איש ישראל, אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

רבי נחמן אומר: קודם כל תקלוט שאתה מכורסם, שהמוח שלך מורעל, שאתה מלא מחשבות רעות, ייאוש, כפירות. תודה במחלה, תפסיק להעמיד פני בריא, כי אתה לא. ואז – תוכל לקבל את התרופה, תוכל לנקות את המוח המזוהם, להתרפא מהפצעים שלא רצית להודות בכלל בקיומם. כי הבעיה – בפנים, לא בחוץ. והפתרון – בפנים, לא בחוץ.

ולהמליך את הקדוש ברוך הוא בתוכנו, המלכה כזו שתסלק משם את כל הצללים, המלכה כזו שתגרום לנו להיות אנשים מוארים, פירושה להמליך אותו בכל רגע, על כל פרט הכי קטן, גם ובעיקר במצבים שנראה לנו שהוא אינו נמצא שם.

כשלא הולך לנו כמו שהיינו רוצים, גם ברוחניות.
כשלא מצליחים להבין בשום אופן מה קורה מסביב, מה קורה לנו.
כשנראה כאילו באמת "עזב אלוקים את הארץ".

אז, דווקא אז, מוטל עלינו להרים את דגל האמונה הטהורה.
אמונה, שאינה נעזרת בשום הוכחות מהמציאות, כי אין לה כאלה.
אמונה, שלא מנסה להצטדק ולמצוא חן, כי ממילא היא מושפלת עד עפר.
אמונה, שבאה מהמקום הכי עמוק בנפש, הכי כואב.
אמונה, שהיא שורש הוויתנו היהודית,
אמונה, שבעבורה חיו ומתו רבבות מאחינו בני ישראל,
אמונה, שבעבורה יבוא מלכנו שאנו מצפים לו עד כלות, ילקט אחד לאחד את הסהרורים במדבריות הגלות, ויחזיר את הכתר הראוי לאותם שעדיין עומדים ומכריזים, גם בתוך התהומות הכי עמוקים. שממליכים אותו גם על מחוזות הספק, הריקנות, העליבות, העצבות. פעם אחר פעם: "ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

הגלים שמשפילים אותנו יעברו ויחלפו וגלים אחרים ירוממו אותנו. ישועות מצפות לנו בלי ספק. כל מה שעובר עלינו כעת עניינו לחזק את הרצון שלנו לקדושה עד לדרגא שלא יהיה איכפת לנו יותר כלום. יעבור עלינו מה שיעבור – נמשיך לרצות, בלי להבין, בלי להקציב זמן לישועה זו או אחרת, עקשנים כמו יהודים בני אלפיים.

וכך צריכה להיות תפילתנו: "ריבונו של עולם, עזרני שהצער שעובר עלי יכניע את גאוותי, את גסותי, את ישותי, את יצרי הרעים ואת תאוותי, אבל שלא יפגע ולא יחליש את הרצון שלי לקדושה".

כמו טיפול כימותרפי, שמצד אחד עניינו להמית את התאים הסרטניים, ומצד שני שלא לפגוע בתאים הבריאים, כך גם תפקידם של כל גלי הצער שעוברים עלינו, גם בכלל וגם בפרט – להמית בתוכנו את החלק הפגוע, אבל לא להזיק לחלק הבריא.

גם אם לא רואים כלום, לא מרגישים כלום, לא מבינים כלום, אנחנו, דווקא אנחנו, נשרת את הקדושה, וזהו השירות הכי נעלה, משום שמהותו הפנימית – נאמנות בטהרתה, כי ניקו אותנו מכל פנייה, מכל הרגשה, מכל הבנה, מכל רווח אישי נמוך. ואם כן, הכל נעשה לבסוף למען שמו יתברך ולא למען שום דבר אחר.

באופן כזה - נתקן באופן הכי עמוק את כל מה שפגמנו בנשמתנו בכל הגלגולים שהיינו בעולם השפל הזה, כי גזרת ההסתרה הנוראה של פני ה' בדורות הללו תיקונה רק אמונה.


סיפר רבי נחמן: פעם אחת היה יהודי עני, שהיה מטופל בילדים, והיה שוכר בכל שנה את בית המרזח מהפריץ המקומי. הוא התגורר שם עם בני משפחתו והתפרנס מן השכירות. בכל שלוש שנים, כשנגמרה תקופת השכירות והפריץ הכריז מחדש על שכירות נכסיו לכל המרבה במחיר, לא התחרה אף אחד עם היהודי העני, כי ידעו על ענייו וצרכיו המרובים בגידול ילדיו וריחמו עליו. פעם אחת, בדיוק במועד השכרת הנכסים, הגיע יהודי אחד והציע דמי שכירות גבוהים במיוחד עבור אותו בית מרזח. כמובן שהפריץ לא התעניין בגורלו של המשכיר הישן וסילקו ממעמדו, והוא נאלץ לצאת משם באמצע החורף עם כל ילדיו הקטנים. לאותו יהודי ששכר את בית המרזח לא היו עד אז ילדים, אך באותה השנה ששכר את בית המרזח וקיפח את העני מפרנסתו – נפקד ונולד לו בן. והיה הדבר לפלא, שלא די שעשה עוולה כזו לעני כזה, עוד זכה לבן לאחר שנים רבות שלא היו לו בנים...
וכשסיים רבינו סיפור זה אמר:"והנה כך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו".

ברוב סיפורי מעשיותיו של רבי נחמן, כמו ברוב הסיפורים בכלל, הסוף, לשביעות רצוננו, הוא טוב. הטובים מנצחים, בני הזוג האובדים נפגשים ומתחתנים וכן הלאה.
והנה מספר לנו רבי נחמן סיפור שונה, ודווקא סיפור זה דומה יותר, לצערנו, לסיפורים רבים שמתרחשים ונרקמים סביבנו. סיפורים בהם הסוף תמוה, לא מובן ומאכזב. לא נראה בהם שום צדק ויושר, הטובים מושפלים והרעים מצליחים ועולים, והתמיהה על פשר הדברים גדלה והולכת.

אמנם במשפט אחד מסכם, מגלה לנו רבי נחמן תובנה חדשה לגמרי: "והנה כך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו".

מה פירוש הדברים? הלא אנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא הינו: "א-ל אמונה ואין עוול", כי "כל דרכיו משפט", והוא מנהל את העולם כולו ואת כל קורותיו, הגדולים ביותר והפעוטים ביותר, בצדק וביושר מוחלט.

כמובן, גם רבי נחמן מעביר לנו את מסר האמונה. בכל תורותיו הקדושות, בכל סיפוריו מלאי ההשראה ואפופי הסוד, הוא חוזר ואומר, בגלוי או בסתר: "תאמינו".
"ענה ואמר: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל" (שיחות הר"ן ל"ג).

בסיפורים שבהם הסוף הוא טוב המסר הוא אמונה – בסוף יהיה טוב. אבל כאן, שהסוף הוא מר, לא מוצדק, היכן כאן מסר האמונה.
"כך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו", אומר רבי נחמן. באופן לא מובן. גם אם נראה לעין שהרע מצליח ועולה, שהטוב נרדף ומפסיד, גם במקרה הזה ממשיכה זו להיות הנהגתו של השם יתברך. גם כשמנחמים אותנו בסוף טוב, אבל אפילו כששום סוף טוב אינו נראה לעין, מי שמנהל את הכל, בצדק וביושר, בחסד וברחמים, הוא שוב הקדוש ברוך הוא לבדו.
מסר האמונה כאן חזק אלפי מונים, תעצומות הרוח הנדרשות כאן גדולות לאין שיעור. גם כאשר כפי הנראה לעינינו הרשע שולט – מתחת לפני השטח רק כוחו של הקדוש ברוך הוא קיים, משפטו אמת, הנהגתו צדק.

מסורת בידינו בשם המגיד ממזריטש, תלמידו הגדול של הבעל שם טוב, שבאחרית הימים, בטרם יבוא הגואל, כך, ודווקא כך, יתנהלו הדברים.
כאשר כינס אליהו הנביא בהר הכרמל ארבע מאות נביאי עבודה זרה וכל העם התאסף מולם לראות עם מי האמת, ירדה אש מן השמיים ואכלה את קורבנו של אליהו, את המזבח והעץ, את האבנים ואת המים ששפך על הכל, ואז ראו כולם עין בעין את גדולת הבורא וקראו פה אחד בלב שלם: "ה' הוא האלוקים".

"קרוב לקץ הגאולה תרד האש מן השמיים לנביאי הבעל", מספרת לנו אותה מסורת סודית בשם המגיד ממזריטש. מי שיעלה ויצליח, מי שיתרומם מעלה מעלה וחפצו יעלה יפה, יהיו דווקא כוחות הרשע והטומאה. זה יהיה מבחנן האמיתי והאחרון של נשמות ישראל, למסור נפשם ולהאמין בה' למרות הרשע המשתולל, למרות העוול המצליח.

הלא כך מבטיח לנו דניאל בסוף דבריו אודות אחרית הימים: "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו" (דניאל י"ב פסוק י'). כדי שתוכל הגאולה לבוא, כדי שיוכל הגואל להופיע, צריך להסתיים הבירור : "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", זהו בירור וצירוף האמונה. מי שאמונתו טהורה יתגבר בה ויעמוד כחומה מול כל גלי הכפירות והייאוש. מי שישכיל, השכלה פנימית, אמונתית, יבין. "והמשכילים יבינו", ומי שאינו אלא מן הסיגים והקליפות, ייפול, ידעך, יתפורר תחת משא רוח הסערה של הכפירה והבלבול, הייאוש והעצבות, יפרוק עול וירבה להרשיע. "והרשיעו רשעים".

ומסיים שם דניאל את דבריו: "אשרי המחכה ויגיע".

"כי כה אמר ה' צב-אות: עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמיים ואת הארץ" (חגי ב' פסוק ו')

עוט מעט, עוד קצת.
אבל תאמינו...

"כי סוף כל סוף יגמור השם יתברך את שלו , שיהיה בכל אחד מישראל אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה, בכוח הבחירה וללא כל כפיה) לכסוף ולהשתוקק
באמת אל האמת בכל לב ונפש , מה שלא היה עוד אתערותא דלתתא כזה מעולם. ואף על פי שמעוצם האפיקורסות והחושך ואפלה שיהיה בימים ההם כמעט שלא ידעו עוד כלל מהו האמת , אבל 'רחמנא ליבא בעי' (הרחמן רוצה את הלב ) , ומיד בהגיע העת והשעה הזאת ימשיך ברחמיו יתברך עזר וסיוע נפלא ונורא שלא הייתה עוד כזאת מעולם , אז יקוים "וידו אוחזת בעקב עשו" , שלא יספיק זה (עשו וכל כוחות הרשע שלצידו) לגמור מלכותו , עד שיקום זה (יעקב וכל כוחות הקדושה שלצידו) ונוטלה ממנו.

"ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (הוא מלך המשיח) , איש אשר בחכמתו העצומה והנשגבה יכניס בלב כל אחד מישראל לבל ישית את לבבו לכל המבוכות והשאלות והליצנות אשר התגבר בעולם כמעט עד אין תכלית , אבל יתגבר ויתאמץ בתפילה וצעקה ושאר העצות הקדושות , עד שיתקיים את אשר הבטיחנו על ידי החוזה : "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" , עד שיושלם רצונו וחפצו יתברך בבריאת עולמו, בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו" (כוכבי אור – אמת ואמונה סעיף י"ז )

אבל תאמינו...

התשובה התקבלה מהרב ארז משה דורון,
יא בתשרי התשעג
,
27 בספטמבר, 2012
לקריאה נוספת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
העברת
מתנות
לאביונים
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בחירות צילום: פלאש 90

לראשונה: קלפיות ישראליות באיחוד האמירויות, מרוקו ובחריין

קרא עוד