סגור

קריאה מבירא עמיקתא

הרב ארז מועדים לשמחה, אני רוצה להיתנצל מראש באם קיבלת את שאלתי בפעם השנייה, פשוט היתי בספק האם השאלה נשלחה...

תודה רבה עמיחי

נ.ב

השאלה נשלחה גם "לחברים מקשיבים" במקביל אך אני מאוד היתי רוצה לשמוע ממך בעניין.

ב"ה

הרב שלום....

אני פונה אלייך בהרגשת ייאוש כבדה וחוסר אור בקצה, מחפש את העזרה להמשיך הלאה....

שמי עמיחי,אני בן 22, מזה כשלוש שנים חוזר בתשובה, התחלתי בראש יהודי המשכתי לישיבת פתח תקווה ומשם למכון מאיר, לאחר תקופה קצרה עזבתי את המקום ללימודים בכולל קטן בירושלים.

לפני כשלושה חודשים החלו להישבר אצלי יסודות האמונה שהתהליך מגיעה לקראת סיומו בימים האחרונים בהם אני נמצאה בסערת רגשות גדולה עם הרגשה של "אין לאן לחזור" אך גם פחד וסלידה עצומה להתקדם.

לפני כשלושה חודשים משום מקום עלו אצלי כמה קושיות בעניין אגדות חז"ל ואמיתותם ההיסטורית (סיפור שמעון הצדיק ואלכסנדר מוקדון),לאחר בדיקה ארוכה של הנושא גם עם רבנים וגם בדיקה באוניברסיטה העברית, הסיפור קצת נירגע אך כנראה היה רק סדק ראשון, כל הסיפור החל לעלות בי תמיהות וספקות שמהר מאוד העבירו אותי לשדה ביקורת המקרא, משם הנפילה הייתה מתמדת ומהירה , התחלתי להתמודד עם כל סיפור וטענה, כל שמועה או דעה שצצה בעניין, קראתי עשרות מאמרים בעניין (הרב ברואייר, שחר פלד, שו"ת בעניין וכו' ), לאחר שהיתי מותש מכל ההתמודדות והלוחמה הבלתי מופסקת עם כל הטענות עברתי לתחום הארכיאולוגיה, טענות על טענות שדחיתי וחקרתי התישו אותי לגמרי, בדרך עברתי נושאים בתורה ומדע, אבולוציה וכו'. לפני כשלושה שבועות הפסיקו השאלות ההגיוניות והמבוססות שיכולתי להתייחס אליהם ברצינות, החלו לעלות גלים גלים של ספקות ושאלות שבכלל לא הבנתי את מקורם (מציאות הנשמה, מציאות אלוקים, בריאה וכו'), בכוחות אחרונים ניסיתי להתמודד שיכלית עם העניין (מכיוון שהרגש כבר מזמן "היה נגדי") עברתי לספרים בעברית וברוסית על תורה ואמונה (בנימין פיין, נתן אביעזר,הרב נויגרשל וכו) אך הדבר לא הוביל לרגיעה.

כעת בהסתכלות לאחור לאחר עשרות מלחמות קטנות אני לא יודע מה קורה לי, אני מרגיש שחזרתי התשובה היתה נכונה וטובה לי , אך איני מבין על מה בניתי את המושג "אמונה", הרגשתי שבניתי איזשהו "חורבה" שהיתה בנוייה מקצת רגש, קצת הוכחות שכליות, קצת חברים ולזה כנראה קראתי "אמונה".

ה"חורבה" קרסה ונ

תוכן התשובה:

עמיחי יקר,
אני מבין את המבוכה הפוקדת אותך. אי אפשר לסמוך רק על השכל אבל אי אפשר לזלזל בו. אי אפשר לסמוך רק על הלב אבל גם אי אפשר לזלזל בו.
צריך ללמוד לעבוד עם שני הכוחות במקביל.
לי אישית נראה שמה שחסר לך היא החוויה הפנימית העמוקה, שכוחה גדול יותר מכל הסבר שכלי.

בכל אופן אני מצרף לך כאן מאמר שלי בנושא שילוב הכוחות, ואיך בכלל יודעים מה נכון, ואני מקווה שהוא יביא לך תועלת.
מעל לכל - מדוע שלא תשתף את ה' בספקותיך? בקש ממנו שיאיר לך בעצמו את הדרך - הן בפנימיות ליבך והן על ידי שישלח לך שליחים נאמנים שיעזרו לך גם ליישב את הדברים על ליבך.
ה' איתך
ארז


מזרח ומערב – איפה אנחנו בסרט הזה? / ארז משה דורון

כל הכוחות שבעולם גועשים כאן. ארץ ישראל לא מניחה לאיש לשקוט על שמריו. היא מסעירה אותו מכף רגל ועד ראש ואומרת לו: "תחליט מי אתה, מה אתה רוצה, לאן אתה הולך, ומהר". לכן הקצב כאן כה אינטנסיבי ומסעיר.
בעולם הגדול הכוחות הפועלים מפוזרים ואצלנו הם ממוקדים וגלויים.

כאשר אנו מנסים לחפש ולחקור בדברי רבי נחמן על משמעות ההרפתקאות הפוקדות את עם ישראל ערב הגאולה, אנו מוצאים התייחסות לשני כוחות מרכזיים שפועלים נגדנו. כוח אחד קרוי "ישמעאל", שבא מאברהם* וכוח שני קרוי "עשיו", שבא מיצחק.

כידוע, אין אנו קרויים "בני אברהם" וגם לא "בני יצחק", כי אם "בני יעקב" וישראל דווקא. יעקב הוא מידת התפארת, הכוללת את החסד של אברהם והדין של יצחק גם יחד. ואילו שני הכוחות הבאים לערער על תפארתו של יעקב, מנסים לגרום לנו להעדיף צד אחד על חברו, את החסד על הדין או את הדין על החסד.

אברהם – איש החסד. כך הוא מכונה בפי חכמנו. "ישמעאל", שבא ממידת החסד, מגלם השקפת חסד פסולה – הכל חסד. אין צורך להתאמץ, צריך רק לזרום, הכול יהיה ממילא בסדר. תפישה זו שוללת את הצורך בדין, ומסתכלת בבוז על כל חוק וממסד. ממנה נובעת גם התפישה הגורסת שיויון בכל. גויים ויהודים, גברים ונשים, הורים וילדים, ואפילו בני אדם ובעלי חיים. פועל יוצא של תפישה זו, מבאר רבי נתן, הוא פריקת כל עול. עול אחריות לאישה וילדים, לעם, לערכים, לנאמנות, לצדק, ליושר, לחוק. המושל היחיד בנאמני תפישת החסד הוא החסד המדומה. לעשות טוב, שיהיה טוב, אבל בלי אחריות, בלי התחייבות, בלי התמודדות.

יצחק – איש הדין. כך הוא מכונה בפי חכמנו. "עשיו", שבא ממידת הדין, מגלם השקפת דין פסולה – הכל דין. העיקר הוא הממסד, החוק. האדם ורצונותיו אין בהם ממש, אלא אם כן הם נמדדים כמספרים, כפועלים, כמשרתי שיטה זו או אחרת. ואם אין לאדם הבודד כרטיס ביקור שמשייך אותו לקבוצת השפעה זו או אחרת (כלכלית, משפטית או דתית) אז בו כל ממש. פועל יוצא של תפישה זו, מבאר רבי נתן, הוא אחריות יתר, דקדוק מוגזם בפרטים (הנקראת בלשון רבי נחמן: "חומרות יתרות"), נתינת ערך עליון להצלחות חיצוניות, מדידת כל אדם לפי לוח ציונים חיצוני, ממסדי. דבר שמוליד בנפש לחץ ומתח תמידיים. לוח הציונים כל הזמן נושף בעורף, ודרישות הממסד, שהפכו להתניה פנימית, אינן נותנות מנוח ולו לרגע. כל שאיפה, חלום, רגש, נדרסים והולכים תחת ההכרח לעמוד כל הזמן בקריטריונים של חוקים חיצוניים.

יתכן ואותם "ישמעאל" ו"עשיו" קדמונים הפכו בגלגולם העכשוי ל"מזרח" ו"מערב". המערב גורס כי מקור הידע האנושי הוא חיצוני. ידע חיצוני פירושו מה שאפשר להכיר וללמוד באמצעות החושים או השכל. זוהי התפישה המדעית שמנסה להבין הכול רק על פי החושים או היקשים שכליים (שגם הם נחשבים ידע חיצוני משום שגם הם מתבססים, סוף סוף, על הידע שהושג בדרך מוחשית). מה שאני לא רואה (בעיניים או במכשירי מדידה אחרים) פשוט לא קיים, אליבא דתפישת המערב.

המזרח, לעומת זאת, בז לידע החיצוני. הוא טוען שישנם רבדים פנימיים ועמוקים יותר למציאות, ואי אפשר בשום אופן להתוודע אליהם בכלים מוחשיים או שכליים. המציאות האמיתית, אליבא דתפישת המזרח – היא המציאות הפנימית בלבד. והדרך לחוות אותה – דרך הארה, חוויה פנימית, ולא דרך החושים או השכל.

איפה המקום שלנו בכל זה? במאתיים שנה האחרונות שטף את העולם גל גואה ומתגאה של תפישת המערב. חוקים התגלו, טכנולוגיות פותחו ומידע חדש ורב נצבר בעולם המדע. תפישת הידע החיצוני עלתה לשלטון וגימדה והשפילה את האמונות הישנות, הגורסות קיומו של עולם רוחני ומשמעות רוחנית לחיים.

אבל שנים עברו והמציאות המורכבת, אפילו ברובד הגשמי, הכניעה את גאוות המדע. כל תשובה לשאלה שהציב העולם בפני המדע חשפה חידה חדשה. העולם נותר מסתורי ובלתי מפוענח כשהיה ויותר משהיה. החל מחקר החלל והרפואה וכלה בהבנת מוחו של האדם – נאלצה תפישת המערב להרים ידיים, להודות באזלת ידה. יתירה מזו, הידע הרב שנצבר לא הביא כל רווחה או שיפור נפשיים לאדם. למרות המכשירים המבריקים ובעלי יכולת הביצוע המרשימה שמקיפים אותו, נותר האדם בודד וחסר עצה, מבקש משמעות ופשר לחייו ואינו מוצא אותם.

האכזבה מהתפישה החיצונית של המציאות עוררה תגובת נגד בקרב נפגעי תפישת המערב. משום כך החלו רבים נוהים למזרח ומבקשים מפי כוהניו בשורה ועצה. כך קרה בארה"ב ובאירופה וכך קרה גם בארץ ישראל, שניזונה מאותה תרבות.

הרוחניות של היום, כפי מיטב תפישת העידן החדש, נוהגת על פי רוב כתגובת נגד לחומרנות ולשכלתנות המערבית. ולכן היא מרבה לדבר במושגים של ידע פנימי. "תרגיש דברים, תחווה אותם, תזרום עם המציאות".

אבל אנחנו לא ישמעאל ולא עשיו. אנחנו ישראל. אנחנו לא ימין ולא שמאל. אנחנו אמצע. תפארת. רק ששכחנו והזנחנו את תפארתנו.

היהדות גורסת ששני הצדדים רואים, כל אחד מזווית המבט שלו, רק מציאות חלקית. כשם שהאדם מורכב מגוף ונשמה, מורכבת גם המציאות בכללותה מ"גוף ונשמה", מחיצוניות ופנימיות. אלו הם המרכיבים המתוארים כבר בפסוק הראשון של תורתנו: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ", וביארו המפרשים: שמיים – הווה אומר החלק הרוחני, הפנימי, הנשמתי של המציאות. וארץ – הווה אומר החלק הגשמי, החיצוני, הגופני של המציאות. תכלית הבריאה - לחבר שמיים וארץ, לחיות בגוף ונשמה, לתת לכל אחד את חלקו ולתפוש את המציאות באופן ההוליסטי האמיתי שלה – חיצוניות ופנימיות. לא לזלזל בחושים ובשכל מצד אחד, ולא לבוז לחוויה הרוחנית הפנימית, מצד שני. לכן גם חלקי התורה, כמו המציאות עצמה, מורכבים מחלק נגלה (המקביל לגוף) וחלק נסתר (המקביל לנשמה). תפישת עולם מדויקת, מאוזנת, לוקחת בחשבון את שני המישורים וגם מנסה לשלב ביניהם.
ואילו תפישת עולם חלקית מעוותת את המציאות ופוגעת באדם באופן עמוק.

את פגעיה של תפישת העולם המערבית, השכלתנית והחומרנית, טעמנו על בשרנו, ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. אולם גם לתפישת העולם המזרחית, שרבים נוטים לה חסד בימים אלו, יש נזקים. להשליך הלאה את השכל ולסמוך רק על חוויה פנימית – מסוכן לא פחות מאשר לסמוך רק על השכל. לומר שהכול אינו אלא אשליה פירושו להתכחש למציאות הפשוטה, החיצונית של העולם, וממילא כבר אין שום ערך למוסר או יושר, צדק או משפט. אם הכול פנימי, הכול ישות רוחנית אין סופית, אזי אין כבר הבדל בין טוב לרע, בין אמת לשקר, ולאור תפישה כזו כבר אין מקום לטעון שנעשה עוול, או להעמיד לדין פושע כזה או אחר.

נכון, הכול אחד, הכול ישות אחת רוחנית של חסד אין סופי, אלוקי. מצד אחד.
אבל אותה ישות עצמה יצרה עולם שהנבראים בו נפרדים זה מזה. אבן היא אבן, צמח הוא צמח, בעל חיים הוא בעל חיים ואדם הוא אדם. לכל אחד חוקיו הנפרדים והנבדלים, לכל אחד מקומו ותפקידו הנפרד והמדויק. ודווקא שתי הזוויות הללו יוצרות את תפישת העולם השלמה, המדויקת.
רק חיצוניות – פירושו להתכחש ללב של העולם, לנשמת הדברים ותכליתם, ופועל יוצא מתפישה כזו הוא בני אדם עצובים, ריקים, בודדים ומטורפים. מערב.
רק פנימיות – פירושו להרוס את השונות, את גופי הדברים, את צורתם וייחודם וממילא את האפשרות שימלאו תפקידים שונים וישתלבו זה עם זה. מזרח.

שלמות העולם, במילה אחת, על פי תורת הסוד – אבן. המילה אבן (שהיא תשתית הבניין והיסוד) מורכבת משתי מילים מאוחדות – אב ובן. אב, הוא האלוקים, אב היצורים ומחוללם, ובן – היא הבריאה ש"הוליד" ויצר. המזרח אומר – רק אב. המערב אומר – רק בן. התורה אומרת – אב ובן כאחד, בורא בתוך עולם, אין סוף בתוך גבולות, אור בתוך כלי.
היפה מכל הוא ששתי המערכות לא רק משלימות זו את זו, אלא גם מגינות זו על זו.
אם אני מתייחס למשהו בתור "אמת", בתור "מציאות" רק משום שחוויתי אותו בעולמי הפנימי – אני יכול לטעות בגדול. גם שיגעון הוא סוג של חוויה פנימית וגם הזיות נרקוטיות, ואף על פי כן חוויות מסוג זה מנתקות את האדם מן המציאות ולא מחברות אותה אליה.

וכי מה הן כל התאוות אם לא ידע פנימי שגוי? "העיניים רואות והלב חומד". האם אין חושינו משטים בנו? האם אין רבבות מינים וסוגים של חומרי טעם וריח יוצרים אצלנו חוויה פנימית של רצון וחשק אל דברים מיותרים וחסרי ערך? והלא גם כאן רק הידע החיצוני של צו התורה להתרחק מן השלילי ומיותר למרות חיצוניותו המושכת – הוא שיש בכוחו להציל אותנו מאשליית הידע הפנימי השגוי.

וכמו שהידע החיצוני מאזן את הפנימי – גם ההיפך הוא נכון. "אוזן מילין תבחן" אומר איוב. יש לכל אחד מאיתנו איזה חוש פנימי נסתר שבאמצעותו הוא בוחן את המילים שהוא שומע. לא את הטקסט כי אם רבדים עמוקים יותר. מי הוא המשמיע את הדברים? האם הוא עומד מאחוריהם? האם אין לו כוונות שליליות? כמה פעמים השתמשנו באותו ידע פנימי שאמר לנו גבי אדם מסוים או דבר מה שהוצע לנו "זה לא נראה לי"? "זה לא מריח טוב"? למרות שבחיצוניות לא הייתה לנו לכאורה שום סיבה לחשוב שמשהו לא כשורה. כמה פעמים נעזרנו ב"תחושות בטן" או "אינטואיציה" לגבי דברים שעל פניהם לא הסגירו את פנימיותם?

ונחזור לראש הדברים: פנימיות, חסד, זרימה – כשהיא לבדה מתנוססת על הדגל – אינה אלא קליפה נבובה. ישמעאל. חיצוניות, דין, חוקים – כשהם לבדם נישאים על שפתיים - אף הם קליפה חסרת לב וערך. עשו.

כשרבי נחמן בסיפורי מעשיותיו מתאר את התורה הוא מתאר "מבצר של מים". מצד אחד – מבצר, אבנים מסותתות, חזקות, של דין, ומצד שני החומר עצמו, התוכן הפנימי של אותם חוקים, של אותן מצוות – מים, זרימה, חסד, חיות ושפע.

הלוואי ונחזור לכתרנו האמיתי, לתפארתנו, תפארת יעקב, המאחדת הפכים ויוצרת מהם שלמות אמיתית.



התשובה התקבלה מהרב ארז משה דורון,
כ בתשרי התשסח
,
02 באוקטובר, 2007
לקריאה נוספת
04.10.2007

1. - הרבשלום הרוש-בגן האמונה המבואר (קטונתי)

דווח על תגובה לא ראויה
05.10.2007

2. ביקורת המקרא (אודלי´ה)

דווח על תגובה לא ראויה
05.10.2007

3. עמיחי (מיכל)

דווח על תגובה לא ראויה
05.10.2007

4. עוד ספר (שיר)

דווח על תגובה לא ראויה
05.10.2007

5. לעמיחי (gdisrael)

דווח על תגובה לא ראויה
05.10.2007

6. ואו.. ()

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

תושבי כרמים צילום: גדעון מרמלשטיין

"נלחם על מצפה כרמים וננצח"

קרא עוד