סגור

צניעות מתוך כבוד האישה

שלום כבוד הרב יש לי חניכות בגיל 15 שרציתי להעביר להן שיחה על צניעות מתוך כבוד האישה ולאו דווקא על אורך השרוול אלא על צניעות מתוך דרך חיים מתוך כך שיבינו שיש להן כבוד! כבוד של בת ישראל !השאלה שלי היא איך בדיוק עושים זאת?

תוכן התשובה:

שלום ומועדים לשמחה,
אני מצרף לך מאמר שלי מתוך הספר "התבהרות", שיכול לסייע לך בעניין האמור.
בהצלחה רבה
ארז

"אין לך יפה מן הצניעות"
מהו הצד הרוחני של הצניעות?

אני כבת 35, בוגרת בית יעקב וחרדית רגילה, ואת ראשי אני מכסה בפאה. כבר הבנתי מכל מה שלמדתי (וגם משלטי החוצות המכנים אותי 'טיפשה שכמותך'), שאני צריכה להיות צנועה ומשום שאינני צנועה - רק בגללי - קורים כל הזמן דברים נוראים לעם ישראל.
אני מנסה לשאול באמת, בכנות, ולא בקנטרנות - מה בעצם רוצים ממני עם כל הדרישות האלה בעניין צניעות, שכל הזמן חוזרות על עצמן? אני מרגישה שמעבר לכל הכללים הטכניים הידועים, ומעבר לחובתי כלפי ההלכה, עדיין רוצים ממני משהו שאני לא מבינה מהו.
הרבה פעמים שמעתי אמירות כגון: צניעות היא לא רק כללים, אלא גם 'מעבר לזה'. מה זה 'מעבר לזה'? מה כל הרבנים וההלכות רוצים ממני בעניין הצניעות?

מצפה לתשובה,
ג.ג.
בני ברק.

מה אנו משדרים?

כשאנו באים לחקור בסוגית הצניעות, טוב להקדים ולומר שהיא חובתם של שני המינים, וכן מצאנו בדברי המדרש שמשווים איש ואישה לעניין חובת הצניעות. כלשונם: "בשכר צניעות שהיתה ברות זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר" (ילקוט שמעוני בראשית כט).
היטבת להגדיר את הבעיה, כאשר כינית את הצניעות 'כללים טכניים', שכן צניעות איננה בשום אופן כללים טכניים. לדאבוננו, אנו נתקלים ברבים אשר מצייתים לכללי הצניעות הטכניים, אם בלבוש אם בדיבור וכדומה, ואף על פי כן רחוקים מן הצניעות מרחק רב.
נמצאנו למדים, שלצניעות שני ממדים: חיצוני ופנימי. צניעות חיצונית אפשר להגדיר לפי כללי לבוש והתנהגות כאלו ואחרים, אולם צניעות פנימית עניינה שונה בתכלית, והיא היא עיקר ויסוד הצניעות, כי מה שאדם "משדר" ומקרין לסביבתו קובע ומשפיע יותר מעוביו או אורכו של האריג שאותו הוא לובש.
משום כך, דומני שתועלת מועטה יש בשינון חוקי הצניעות החיצונית או באיומים למיניהם על הצרות הפרטיות והכלליות שמתרגשות בעבורם. מה גם, שעל מה שאדם מקרין, כאמור, אי אפשר לחוקק חוקים, ו"הקרנות" של חוסר צניעות עוקפות בקלות את חוקי הצניעות החיצונית ואיומיה.
כדי להבין מהי באמת צניעות - פנימית ואמתית, שומה עלינו להבין תחילה עיקרון יסודי במבנה הנפש שלנו. לפי עיקרון זה, כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, זקוק לאישור, להסכמה מבחוץ, על מעלותיו. חלק בר משמעות בבניין ביטחוננו העצמי והכרת ערך עצמנו (ואני מתכוון כאן לחלק החיובי והנצרך ולא לגאווה המיותרת) תלוי באישורי הסביבה. אדם שמבחינים בו, שמעריכים אותו, שמחמיאים לו, ניזון מ"חומרים" אלו ואישיותו גדולה ומתפתחת. בחינוך ילדים הרי זה יסוד ידוע, ובאמת אין הבדל בעניין זה בין ילדים למבוגרים. גם המבוגרים זקוקים ל"מזון" רוחני זה.
כדי לקבל מזון זה, דהיינו את אישור הסביבה על עצם קיומנו ועל מעלותינו, אנו נוטים, במודע ושלא במודע, מי פחות ומי יותר, למשוך תשומת לב.
למשוך תשומת לב, פירושו - לעשות מעשים שונים - חלקם עדינים וכמעט בלתי מורגשים וחלקם בולטים יותר - שבאמצעותם נשיג את האישור הנכסף לערכנו. עד כאן לא תיארנו דבר החורג מגדר הרגיל או שלילי, אלא שמכאן והלאה, אם אדם אינו עובד על עצמו ואינו מודע לצורך שלו באישור, יכולים הדברים להתפתח לכיוונים בלתי רצויים, שאחד מהם הוא חוסר הצניעות.

מאחזי עיניים

שתי שגיאות אפשריות בדבר.
האחת - האדם מעריך ומייקר חלקים שבו, שאליבא דאמת הם חסרי ערך או טפלים, ובגללם הוא מבקש להתבלט ולהיקרא חשוב.
על דרך זה אמר הכתוב: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל... השכל וידוע אותי" (ירמיה ט כב כג).
אם האדם מבקש אישור על ערכו משום קנייניו, כוחו, עשרו או יופיו, אין זה אלא הבל, שהרי דברים אלו, ביחס לתכליתו האמתית של האדם, טפלים ושוליים ואינם נוגעים לה כלל ועיקר.
וכן ביאר המהרש"א (סנהדרין קלז) את הפסוק במשלי (לא) "שקר החן והבל היופי": "פירוש, כי החן הוא שקר, מפני שהוא מראה לבד, ואין כל הדבר כך [כלומר שיופיו החיצוני של האדם איננו מעיד כלל ועיקר על יופיו או מעלתו הפנימית - הנפשית] רק שכך הוא נראה. וכן היופי אין עיקר הדבר כך, רק הוא מבחוץ"...
"ואין החיצוניות מעידה כלל ועיקר על הפנימיות, והאדם המתהדר בה אינו אלא מאחז עיניים - עיני עצמו ועיני זולתו... וכשהאדם הוא כעור בפנימיותו, מה יועיל לו היופי החיצון" - כותב המלבי"ם בביאור הפסוק (משלי יא כב).

"חן של שקר"

השגיאה השנייה שתיתכן בדבר היא, שגם אם האדם מחשיב בעצמו חלקים אמתיים ובעלי ערך, כלשון הכתוב "בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי", הוא עלול לבקש את האישור לערכו במקום הלא נכון. והמקום הלא נכון הוא - אישורם של בני אדם.
אם רק מה שבני אדם אומרים עלי נותן לי ערך, הרי שעיקר ענייני הוא למצוא חן בעיני בני אדם, ואם כן, מעשיו של האדם הולכים לאט לאט ונעשים לסוג של הצגה שקריאתה אחת: "הכירו בי, שבחו אותי, אהבו אותי".
החי רק למען אישורי הזולת - אין אומלל ממנו. אנרגיה רבה ומיותרת צריך האדם להשקיע בשביל הצגות אלו (גם אם אינן מודעות), שתכליתן למצוא חן בעיני בשר ודם, עד שבסופו של דבר, האדם אינו יודע מיהו באמת ומהו ערכו האמתי. "יש כמה מיני חן של שקר שעושים בעמידה ובאכילה ובדיבורו עם אנשים, וכן בשאר דברים", כותב רבי נחמן על אודות אלו, החיים למען אישורי זולתם (ליקוטי מוהר"ן תורה ס).
אמרנו, יש אמת בצורך לקבל אישור מן הזולת, אבל אישור זה צריך להילקח בעירבון מוגבל ביותר. כי עיקר האישור, עיקר המעלה והערך האנושי, נמדד בעיניים של מעלה ולא בעיניים של מטה, וכלשון עקביא בן מהללאל: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום" (מסכת עדויות פרק ה משנה ו).
לענייננו - מוטב שלא לקבל אישור מאיש על מעלתי (ואפילו לקבל בוז) ובלבד שהקדוש ברוך הוא יאשר את ערכי, שבעיניו אהיה חשוב ובעל ערך. זהו פירוש הלשון המובאת בפסוקים רבים "אשרי" - שיש לו אישור בעיניים של מעלה.

עולם פנימי

זוהי, בעצם, צניעות פנימית. כאשר די לו לאדם באישורו של הקדוש ברוך הוא למעשיו ואין לו כל צורך להתבלט לפני בשר ודם ולקבל ממנו אישור על ערכו (האמתי או המדומה).
אלא שצניעות פנימית תיתכן רק אם יש לו לאדם עולם פנימי והוא עובד ומשנה את עולמו הפנימי תדיר. כי אם רק באופן חיצוני הוא חי ומקיים את צווי התורה, יקשה עליו להסתפק באישור פנימי/אלוקי לערכו, וכמעט בעל כורחו הוא ייגרר החוצה, אל מבטם של בני-אדם, אל אישוריהם ואל כבודם המדומה.
נדמה, שזהו הפתרון הפנימי והאיכותי יותר לבעיית הצניעות: חינוך לעבודה פנימית, להיכרות פנימית ואישית יותר עם מי שאמר והיה העולם. רק מי שמכיר את בורא העולם ומתוודע אליו לפי ערכו - יחפוץ לשאת חן בעיניו ולקבל את אישורו. רק מי שמכיר באמת את בורא העולם יוכל לחוות סיפוק ואושר שלמים, כאשר יחוש את אישורו שלו למעשיו, והוא כלל לא יזדקק לקבל ערך מן הזולת.
זהו הדבר הטוב והיפה כל כך בצניעות. הצנוע באמת, אינו מסתיר את עצמו ואת מעלותיו מעיני בני אדם במאמצים קשים. הוא פשוט אינו זקוק לדעת הסביבה, בהיותו מקבל את האישור לערכו בתוך עולמו הפנימי. חיי חירות גמורה הוא חי, ודי לו בהכרה שהוא בעל ערך מעצם היותו קשור אל חי החיים. את הצניעות האמתית והפנימית כינו חכמינו ז"ל בתואר 'דבר יפה', באמרם: "אין לך יפה מן הצניעות" (תנחומא כי תשא).

רשות היחיד

ועוד במעלת הצניעות, מצאנו בספר 'באר מים חיים': "ושורש הענין הוא בסוד מאמרם ז"ל 'אין לך יפה מן הצניעות', כי כל דבר ודבר, כל עוד שהוא בסוד נעלם, אין רשות לחיצונים להיאחז בו, כי דבר הסוד הוא בבחינת רשות היחיד, אשר אין רשות להקליפות להכניס מרשות הרבים שלהם שהם נקראים עלמא דפירודא [עולם הפירוד], לרשות היחיד, יחידו של עולם [הוא הקדוש ברוך הוא]" (פרשת תולדות פרק כו).
הווה אומר, כי הצניעות היא הגנה על האדם ועל כל חייו. שכן מה שמוצנע ועומד ברשות היחיד, נמצא תחת החסות של "יחידו של עולם", ומה שנגלה לרבים - ניתנת רשות חלילה ל"חיצוניים" (ששמם מעיד עליהם כי מקומות שליטתם בחוץ דווקא), שהם כוחות הרע, לשלוט, לקטרג ולפגוע בו.
ולהגנה - הלא כולנו מייחלים ומצפים...

התשובה התקבלה מהרב ארז משה דורון,
כ בתשרי התשעג
,
06 באוקטובר, 2012
לקריאה נוספת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
העברת
מתנות
לאביונים
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

כנס דת ומדינה צילום: ללא

בחירות 2021: דת ומדינה לאן?

קרא עוד